מי באמת מסוכן לישראל

בימים אלה קשה קצת להבדיל בין מה שמכונה "הסתה" לבין ביקורת לגיטימית, גם אם חריפה. זו אינה בעיה מופשטת, שכן הסתה היא עבירה פלילית ואילו ביקורת היא סתם ביקורת. ד"ר מיכאל בן ארי, למשל, ממחיש היטב את הפער בין הסתה לבין ביקורת, שכן בימים אלה הוא עומד למשפט על עבירת "הסתה לגזענות". לא זו בלבד, עצם העובדה שנחשד בעבירה זו הספיקה כדי שבית המשפט העליון יפסול אותו מלהיבחר לכנסת.

בן ארי אמנם אדם מלומד, דוקטור בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אך העז, בין היתר, לכנות את הערבים "אומה רצחנית" ואף לחזות את 7 באוקטובר שנים לפני הטבח. אין לדעת אם מישהו הפך משוחר דו־קיום לגזען בעקבות התבטאויותיו של בן ארי, אך טוב שטחנות הצדק עושות את שלהן.

יש מי שלעולם לא יואשם בהסתה

המונח "הסתה" נמצא בשימוש נפוץ. נפוץ מדי, אך בכל זאת יש מי שלעולם לא יואשם בהסתה, לא במישור הפלילי ולא בציבורי. עורכת מדור הדעות ב"הארץ", ענת קם, כינתה את בנימין נתניהו "הצורר מקיסריה" בספטמבר 2024. עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", סירב להתרגש או לגנות. "יעקב נאמן כינה את 'הארץ' 'דר שטירמר'", השיב לאחד המגיבים. אכן סיבה טובה לנהוג באופן דומה. אבל זה היה מזמן, ובטוויטר. בחודש שעבר הכריזה כותרת מאמר של יוסי ורטר ב"הארץ": "נתניהו מסוכן לישראל לא פחות מכל אויב".

יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד יצא השבוע להגנת ראש שב"כ המורד רונן בר, והזהיר מפני רצח פוליטי. לא של נתניהו או חברי קואליציה, כמובן. כסימוכין לדבריו הקריא מבחר תגובות ברשת לתוכניות בערוץ 14 והדגיש "נתניהו מסוכן לביטחון ישראל", קביעה פופולרית בימים אלה, אבל לא רק היום. כבר בשנת 1999, כאשר הרמטכ"ל לשעבר אמנון שחק התמודד על ראשות הממשלה, הוא קבע כי נתניהו מסוכן לישראל, וברוח "אחריי" השמיעו את הקריאה הזאת חברי כנסת, שרים לשעבר, ראשי ממשלה לשעבר, רמטכ"לים לשעבר - מיטב פנסיונרינו.

מקובל להניח ששפה גסה, איומים ובעיקר חרפות וגידופים על הספקטרום ההיסטרי הם נחלתם של מגיבים אלמונים, חלקם חסרי השכלה, חלקם סתם מוצאים את הרשת מקום שנוח לרדת בו מהפסים. ומקובל גם לגרור מדי פעם מישהו מהם לתחנת המשטרה או לתביעת לשון הרע. אלא שככל שמדובר בנתניהו - כל אלה חלים על אנשים שהשתייכותם הדמוגרפית והסוציו־אקונומית היתה אמורה לחסן אותם מלידה מפני התנהגויות שכאלה.

לד"ר יולנדה יבור, מהחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, יש פה מפיק מרגליות שתקצר היריעה מלהציג כהלכה. הנה כמה מהן: "עלינו להפיל את הדיקטטור (...) נוכל לעשות זאת באופן אפקטיבי רק אם נוריד את הכפפות (...) המפתח להפלת הרודן נמצא בירושלים (...) יש למרר את חייו מדי יום מחוץ למעונו (...) המחאה הצליחה לגרש את הצורר מקיסריה (...) רק מצור ממושך ונחוש על מעונו יפיל את הרודן (...)". יבור שואפת לחסל את הביביזם כולו, וכדי לעשות זאת היא מציעה "לרוצץ את ראש הנחש". בתמורה לכל אלה זכתה לכתבת שער מתפעלת במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", וכתב "הארץ" ג'וש בריינר כינה אותה בהערצה "אבירת קיסריה".

אפילו המגיבים האלמונים של המחנה הבלתי־מסית־אף־פעם הם ברמה אחרת. לא קללות עממיות עם שגיאות כתיב, אלא ידע בהיסטוריה. על קיר בשכונתו של נשיא המדינה רוסס גרפיטי שמשמעותו מובנת לכל אדם משכיל: "הרצוג/הינדנבורג מוסר את המדינה לפשיסטים". לא חסכו בספריי, החבר'ה, וגם סמכו על הקוראים שיידעו: הינדנבורג הוא נשיא גרמניה שהעניק את השלטון לאחד, א. היטלר. איש לא יובל לחקירה על הסתה, וגם לא על השחתת פני מקרקעין.

שפע אימוים וקללות

חופש הביטוי הוא אכן ערך יסוד חשוב בדמוקרטיה, ולכן יש לאפשר אותו גם כשהוא שורט באוזניים. התשובה הדמוקרטית להעמדתו לדין של ד"ר בן ארי היא לא בהכרח העמדה לדין של ד"ר יבור, אבל אולי כדאי לשאול מה קרה לאליטות הישראליות שבחרו לזנוח את הוויכוח ובמקומו בחרו במופעים של רטוריקה אלימה, שאין בה טיעונים - אבל כפיצוי היא כוללת שפע של איומים וקללות שהמילה "בוגד" היא אחת הרכות שבהן.

כיצד האליטה הישראלית מתהדרת בפוליטיקה של כיכרות, בקריאות למרי אזרחי שהושמעו לא רק על ידי ראשי ממשלה לשעבר (ברק, אולמרט), רמטכ"לים לשעבר (יעלון, חלוץ) ואפילו שופטי בית המשפט העליון לשעבר (פרוקצ'יה)? מדוע אנשים כמו בני גנץ ואהרן ברק חוזרים מדי פעם על רעיון מלחמת האזרחים? איזו אליטה שולחת את קשישיה המכובדים להפגין בחריצות מול ביתו של השר עמיחי שיקלי ולהפריע את חייו ואת חיי משפחתו, ועוד מגדילה לעשות ותולה שלטים נגדו בתחנת ההסעה לבית הספר של ילדיו הקטנים?

כדוגמת נגד למעשיהם ולדבריהם של אנשי קפלן נהוג להציב את המחאות נגד חברי הכנסת של מפלגת ימינה, לאחר שנפתלי בנט הקים ממשלה עם השמאל. יש כמה הבדלים מהותיים בין המחאות: ראשית, המוחים נגד אנשי בנט היו מצביעיו המאוכזבים. מחאת קפלן לגלגוליה תמיד היתה מטעם האופוזיציה. שנית, המפגינים נגד אנשי "ימינה" לא זכו למעטפת התקשורתית, המשפטית והמשטרתית האוהבת שזוכים לה אנשי קפלן. אף אחד מהם לא כונה "אביר רעננה", והיועמ"ש לא פרגן להם מחאה אפקטיבית שפוגעת בסדר הציבורי.

הרטוריקה נגד נתניהו מסוכנת לא בגלל אמירה אחת מסוימת, אלא בגלל התגייסות טוטאלית של האליטה המוסדית לאפשר אותה, לעודד אותה ולקשור לה כתרים. היא גם מעידה על הידרדרות מכמירת לב של מי שהיו אמורים להיות מודלים לחיקוי: אינטלקטואלים, בכירי מערכות הביטחון, מנהיגי עבר (מהתקופה שבה עוד הצליחו לנצח בבחירות). יש שנוהגים לטעון שיגאל עמיר יכול לצמוח רק בימין. נראה שמחאת קפלן ומוסדותיה נחושים להפריך את הטענה הזאת. אבל אצלם - זה יהיה מתנקש איכותי וערכי. אולי גם אותו יכתירו בתואר "אביר".