זמן לא מוערך בפקק: הצומת העמוס שמפריד בין ישראל של מעלה לזו של מטה

"אני לא ממהר: גם השמש והירח לא ממהרים. אף אחד לא הולך מהר יותר מהרגליים שיש לו. אם המקום שאני רוצה להגיע אליו רחוק, אני לא אהיה שם ברגע". כך כתב אלברטו קאירו, משורר פסטורלי, שחושב שלא כדאי למהר לשום דבר והוא בכלל לא קיים. קאירו הוא אחת הדמויות שהמציא הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה כדי לבטא את עצמו. סיפור מסובך? מוזר? אשרי הפורטוגלים שיש להם ארץ ארוכה, עם כבישי אורך ורוחב, עם פריפריה רחוקה ומלא זמן להרהר למה לא כדאי למהר.

חשבתי על המשפט הזה השבוע, כשנתקעתי בפעם המי־יודע־כמה בפקק מרכזה. הסיבה לכך היתה ברורה: בחול המועד יצא עם ישראל לשוח ולטייל. אלא שהפעם אלה היו לא רק החילונים, אלא גם החרדים, והדתיים הלאומיים. בקיצור, תפוסה מלאה. תברכל'ה וחמסה־חמסה, אבל זו גם בעיה. אם כך המדינה נתפסת כשהיא בתפוסת חול המועד, אזי צריך לומר בגלוי: מבחינה תחבורתית, ישראל והדרום לא ערוכים אפילו לתפוסה חלקית ומטה.

אם אחד האויבים שלנו ישתלט על צומת אחד במדינה, הוא ינתק 60 אחוז משטחה ואיש לא יוכל לעשות לו דבר. למה? כי צומת מאחז הפך להיות המקום שבו אתה יכול להקים מאחז, ואף אחד לא יוכל להגיע אליך. הכל פקק, כל יום, בהרבה משעות היום. ולמה? כי זה בעצם הכביש היחיד שכל התעבורה אל הדרום, ומהדרום, חייבת לעבור בו.

קחו כמה רגעים להרהר בזה: כל התחבורה בדרום ומהדרום מתנקזת לצומת אחד. באמת? כן. נכון, אפשר לעקוף את זה איך שהוא בנתיב שעובר מאשדוד לאשקלון לשדרות לנתיבות לאופקים לבאר שבע, אבל כבר הבנתם את הבעיה. ישיר ויעיל זה לא, יותר דרך בורמה מאשר פתרון שמחלק עומסים. בסוף היום, ובאמצע היום, בבוקר ובערב, התנועה דרומה נתקעת כל יום מחדש בצומת מאחז לפקקים ארוכים מאוד, לפעמים יותר מעשרה קילומטרים של פקק, ומאות רבות של מכוניות מזדחלות.

הסיבה לכך היא שמדובר בתכנון לקוי והזוי על גבול הרשלנות. בצומת מאחז מתחברים כביש 6 וכביש 40 בחמישה נתיבים מהירים שהופכים לשניים איטיים יותר מכיסא גלגלים. אם איתרע מזלכם ונפלתם על יום שבו יש תאונה, לא אירוע כזה נדיר במקום שמשלב ישראלים מרחיבי נתיבים ועוקפי שוליים מימין, אזי תוסיפו לפקק עוד חצי שעה, או שעתיים.

עכשיו, עזבו את הנזק הכלכלי העצום, את אלפי שעות העבודה שהולכות לשווא. הדבר הכי חמור הוא שצומת מאחז גוזל מהפריפריה את היתרון הגדול שלה, חופש התנועה ומהירות ההגעה. פעם יכולתי להתהדר באוזני חבריי שאני בסך הכל שעה ורבע מהמרכז ובזמן שהם עומדים בפקק מפתח תקווה לתל אביב, אני כבר מגיע לעיר הגדולה. עכשיו זה הפך לבלתי אפשרי, פקק מאחז מוסיף כל יום בין 20 דקות לשעה של פקקים. פריפריה תקועה, ואין מי שיקבל אחריות.

מה זאת אומרת, אין מי שיקבל אחריות? יש את משרד התחבורה. ודאי עכשיו, כשהם יודעים שיש נקודת חולשה כה מרכזית בתחבורה הישראלית, נקודה שהיא גם סכנה ביטחונית משוועת, טבח שמחכה להתממש, ודאי שידאגו ליצור עוד כביש אורך ישראלי ולשחרר את הפקק. ובכן, לא ממש.

למה? ככה זה כשמשרד התחבורה הופך לוועדת קישוט שמאוד עסוקה בניהול טקס יום הזיכרון ויום השואה ולתפארת מדינת ישראל השנייה והשלישית שתקועה בניוטרל בפקק ולא הצליחה להגיע עד הלום. לא נורא, עד חגיגות המאה אולי תגיעו.

הדבר הזה תוקע ומרתיח כבר כמה שנים טובות, ואפילו כאן בעיתון כתבתי על זה לא פעם. אבל איך אמר פעם ראש עיריית באר שבע לשעבר אליהו נאוי ז״ל? "עד גדרה יש אלוהים ויש חוק. מגדרה עד באר שבע, יש אלוהים ואין חוק. מדרום לבאר שבע, אין אלוהים ואין חוק". כיום מאחז הוא תחילת הארץ ללא אלוהים וללא חוק, ועם הרבה פקקים.

למה בלי חוק ובלי אלוהים? כי המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. בעלי רכבי שטח יודעים את זה מזמן, ולכן בסיכון חיים שלהם ושל אחרים, הם יורדים מכביש 6 ונוסעים בשבילי השדות החקלאיים. לכן ענן אבק מיתמר ואובך צהוב הם הסימן הכי טוב לכל המתקרבים שפקק אימתני לפניכם. הטרגדיה היא שאין שום דבר לעשות במידע הזה. אין דרך לעקוף את הפקק הזה, ומפקק מאחז משחרר רק המוות, או יותר נכון - האמבולנס שיגיע לקחת את מה שנותר ממך.

אלא שהשבוע קרה נס ישראלי. כלומר, מישהו עשה משהו, כמעט נכון, באיחור של עשור וכו'. במה דברים אמורים? בעוד אנשי משרד התחבורה מתאמנים בחוסר עשייה כדי לשבור את השיא של עצמם במספר ההרוגים השנתי בדרכים, פרנסי הדרום, כלומר ראשי העיריות והרשויות, הבינו שמשם לא תצא הבשורה. ככל הנראה ירדו לשולי הכביש ועשו "ויעקוף" אלגנטי למשרד "חוסר" התחבורה, כדי לגרום לדברים לקרות. בעקבות המכתב של כל ראשי הערים בנגב לשרת התחבורה וליו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן, התקיים השבוע דיון בנושא הרחבת כביש 6 דרומה, ממחלף מאחז לבית קמה, והארכה שלו עד למחלף נבטים. במילים אחרות, יצירת עוד כביש אורך בדרום.

על פניו, מוזר שדווקא ביטן הוא זה שהיה צריך להיענות לפנייה לצורך הקריטי להרחיב מייד את כביש 6, כשאוטוטו מתווספים לתחבורה היומיומית בדרום עשרות אלפי רכבים שיגיעו לקריית המודיעין ולמתחמי הסייבר הענקיים בבאר שבע. נכון שזה היה צריך לקרות כבר באייטיז, אבל בסוף אנחנו מתחילים לראות את תהליך ההעברה של בסיסי צה"ל דרומה. אם אתם אומרים, אז מה, עיר הבה"דים כבר ירדה, אז קחו את מספר אנשי עיר הבה"דים ותכפילו ב־7 או ב־9, ותבינו שמדובר על תוספת אוכלוסייה ענקית הנודדות מעלה ומטה על פני המפה, וייתקעו בצומת מאחז. עכשיו נראה אתכם מביאים אנשי מודיעין ללקית, כשהם צריכים לעמוד בפקק של שעתיים כל יום, לכל כיוון.

ביטן היה בין המתעקשים להוריד את שדה התעופה הבא של מדינת ישראל לנבטים שבדרום. לא מפתיע לגלות שהוא הפך לכתובת האחרונה כדי לעקוף את חוסר המעש של משרדי ממשלה שונים ששמם נגמר ברע. על פי הודעת הדוברות, בסופו של דבר "ביטן הנחה את משרדי התחבורה והאוצר לסכם ביניהם להקדים את ביצוע הרחבת הכביש על חשבון חלק מתקציב 6 דרומה, שיושלם בתקציב בשנים הבאות".

בשורה הזו מסתתרות גם שתי בשורות רעות, האחת היא שעד שנוכל בעוד שנתיים לנסוע עם פחות עומסים מבית קמה למאחז צפויות לנו שנתיים של סיוט פקקים והסגרים, זמן טוב לווירוס חדש. והבשורה הרעה השנייה היא שהרחבת כביש 6 דרומה, למצפה רמון ועד אילת, תתעכב בעוד כמה שנים של שוטף פלוס מלא הרוגים. אבל הנגב הוא כזו אישה מוכה, שאנחנו כבר מתנחמים שלפחות המכה שפוגעת בנו עכשיו, גם פוצצה את החצ'קון.