תצהיר. השבוע נפל דבר בישראל. התצהיר שהגיש ראש שב"כ, רונן בר, הציג את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כמי שענייניו קודמים בעיניו לענייני המדינה. לא שזה אמור להפיל מהכיסא את מי שחי כאן בשנים האחרונות, ובכל זאת – קשה להישאר אדישים כשזה מגיע מגורם רשמי כה בכיר, תחת שבועה.
הציבור הישראלי מאמין לבר, ולא לנתניהו. זה זועק בעקיפין מהרוב המוצק שתומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית ובהשבת החטופים על-פני קידום המלחמה – עניינים שבר מצדד בהם ונתניהו מתנגד להם – וזה זועק במישרין מסקר שערך השבוע מכאן Kantar בהובלת דודי חסיד, שהעלה כי 59 אחוזים בציבור הישראלי אינם סבורים שבר צריך לסיים את תפקידו באופן מיידי.
רה"מ נתניהו: "רונן בר לא יישאר ראש השב"כ, חקירת קטארגייט נועדה למנוע פיטורי היועמ"שית"
מבין אלה, 28 אחוזים סבורים שבר צריך לפרוש רק לאחר שתושלם חקירת קטארגייט. הציבור הישראלי, מסתבר, אינו קונה את גרסת נתניהו שמדובר במסע ציד נקמני. 89 אחוז מהציבור הכללי (וגם 87 אחוז ממצביעי נתניהו) סבורים שזה לא ראוי שיועצי נתניהו יעבדו במקביל עבור קטאר. 79 אחוז סבורים שנתניהו צריך לפטר את יועציו ולדרוש שייחקרו (82 אחוז בקרב מצביעי הליכוד), ו-67 אחוז אינם מאמינים לראש הממשלה שטוען כי לא ידע על הקשר בין יועציו לבין קטאר.
בר, מסתבר, הצליח לשכנע טוב מנתניהו כי אין שום קשר בין הדחתו למחדל 7 באוקטובר שקרה במשמרתו. הציבור משוכנע שיש סיבה אחרת לפיטוריו: אליבא ד'בר, קטארגייט היא אחת מהן, לצד סירובו לאשר כי בעת משבר חוקתי יציית לממשלה ולא לחוק, סירובו להגיש חוות דעת שתמנע מנתניהו להעיד במשפטו, וסירובו להורות על הפעלת אמצעים ויכולות של השב"כ כנגד מתנגדי נתניהו והממשלה.
מבין אלה, לשני הסעיפים הראשונים יש לא רק משמעות ציבורית אלא גם פוטנציאל פלילי. הבקשה שלא לציית לחוק (או לפרשן המוסמך שלו, בית המשפט) אינה חוקית בעליל, וכמוה כהדחה לדבר עבירה. הבקשה לסייע לו לחמוק מעדות במשפטו מפלרטטת עם שיבוש הליכי משפט, בוודאי כשהיא מגובה בתצהיר שאותו ניסה נתניהו להכתיב לבר.
נתניהו יטען בוודאי כי בתקופה האמורה, בשלהי 2024, הוא היה נתון תחת איום קיצוני מצד אויבים וידידים כאחד. זה עלה באופן מפורש מפגיעת הכטב"מ של חיזבאללה בביתו בקיסריה, ומשיגור נורי התאורה לעבר ביתו על-ידי כמה מפעילי המחאה. השופטים, מנגד, יתהו בוודאי כיצד סומך נתניהו על היחידה לאבטחת אישים שכפופה לבר באבטחתו היומיומית, ואינו סומך עליה כשזה מגיע למשפטו. נתניהו יטען לפער שבין לוחות זמנים לא ידועים ושבירת שגרה, לבין עדות שמועדיה ומיקומה ידועים. על-כך ישיב בר כי אולם בית המשפט שנבחר מוגן וחסין, ואושר בהקפדה יתרה על-ידי כלל גורמי המקצוע.
נתניהו טען בפתח משפטו כי הוא מחכה כבר זמן רב להעיד, וכי ישמח לזרז את ההליכים כדי להוציא את חפותו לאור. התנהלותו משדרת את ההיפך המוחלט. לא רק הניסיון לחמוק מעדות באישור שב"כ, אלא התירוצים הבלתי פוסקים שמובילים לביטול ימי עדות. השבוע היו שלושה כאלה: מפגש עם שורדי שואה, כאבי גב ועניינים דחופים של פרקליטיו.
מסתבר שוב שאי אפשר להיות במקביל ראש ממשלה ונאשם במשפט פלילי. זה גדול אפילו על נתניהו, שממשיך לחפש תירוצים להאריך את משפטו עד אין קץ בתקווה שמשהו או מישהו ייחלץ אותו במוקדם או במאוחר. הוא גם לא התייאש מציפיותיו כי ראש שב"כ הבא יציית לו באופן עיוור ויכפיף את יכולות הארגון לצרכיו. ואם להרים את המסך במלואו, בר בעצם אומר לשופטים כך: דעו לכם שזה מה שיקרה לדמוקרטיה ולשב"כ אם תאפשרו לנתניהו למנות את מחליפי.
עזה. הדיון ביום שלישי בערב, שבו עסק הקבינט בענייני עזה, עשה כותרות בגלל עניינים אישיים. שוב התברר שאין תחתית לחבית שנקראת ממשלת ישראל, הפעם בכיכובו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. בשלושה מקרים שונים, כך פורסם, הוא התעמת עם ראשי מערכת הביטחון. בשני מקרים זה היה בר, ובמקרה אחד הרמטכ"ל אייל זמיר.
כל המקרים מחייבים התייחסות, כי הם מקפלים בתוכם את העניין כולו. האחד, הזלזול הגלוי של סמוטריץ' בבר, כשבחר לצאת לשירותים בתגובה להערה של ראש שב"כ בדיון. מעבר לגסות המופגנת, מדובר בהפרת הנחיה של בג"צ שלא לפגוע בבר ובמעמדו כל עוד לא התקבלה החלטה בעניין פיטוריו, ומדובר גם ברשלנות: חובת השרים לשמוע את עמדת ראשי מערכת הביטחון, כדי שיוכלו לקבל החלטות מושכלות. מכיוון שסמוטריץ' עצמו הוא לא בדיוק חנה בבלי שמקפיד על נימוסים והליכות ביחס לאחרים, חזקה עליו שיידע לשמוע גם דעות שונות – בוודאי של אנשי המקצוע.
זה מתקשר לעניין השני, כאשר סמוטריץ' אמר שאינו מבין מדוע צריך לשמוע את סיכומי כל ראשי מערכת הביטחון ולא להסתפק בסיכום הרמטכ"ל. כאן כבר מדובר בניסיון מכוון לסתימת פיות, שעלול לפגוע בביטחון. מעבר לעובדה שמדובר בארגונים שונים עם ראשים שונים ודעות שונות, שהאינטרסים שלהם זהים ברובם – ביטחון ישראל – אך הדרך להשיגם שונה לעתים, המחשבה של שר בכיר שמספיקה דעה אחת היא מתכון לאסון. אם יש משהו שאמור היה להילמד מ-7 באוקטובר הוא הצורך בריבוי דעות: מסתבר שהלקח של ממשלת ישראל היה הפוך.
העניין השלישי היה מול הרמטכ"ל, אייל זמיר. סמוטריץ' אמר לו שאם אינו מסוגל לממש את מדיניות הקבינט, הוא יכול לפרוש מתפקידו. על-פניו שר האוצר צודק: הממשלה קובעת את המדיניות, וגופי הביטחון אמורים לממש אותה. אבל הגופים האלה, ובוודאי הצבא בראשות הרמטכ"ל, אינם יס-מנים כנועים כפי שמבקש סמוטריץ' לראות. הם אנשי מקצוע, שכפופים אמנם לממשלה אבל חובתם הבלעדית היא לאזרחי המדינה וביטחונם.
מדבריו של סמוטריץ' השתמע איום מפורש: אם זמיר לא ימלא הנחיות, נביא מישהו אחר. זה לקח פחות מחודשיים עד שזמיר הגיע לרחוב קפלן: לא קפלן התל-אביבי שמככב מאז הקמת הממשלה הנוכחית, קפלן הירושלמי שבמספר 3 שלו נמצא משרד ראש הממשלה. מדובר, אגב, באותו קפלן – אליעזר קפלן, מחותמי מגילת העצמאות ושר האוצר הראשון של ישראל. מסתבר שבאשר הממשלה וראשה יפנו, קפלן יהיה אחריהם.
ובחזרה לזמיר. הוא ידע שזה עניין של זמן עד שיעמוד במרכז המטרה, הוא רק לא חשב שזה ייקח כל-כך מעט זמן. מאז כניסתו לתפקיד הוא עושה כל מאמץ להימנע ממחלוקת, בניסיון לשקם את אמון הציבור בצה"ל. לעתים זה מצליח, לעתים פחות, אבל המאמץ עצמו כן ואמיתי. עם זאת, טועה מי שחושב שזמיר יניח לממשלה להפוך את צה"ל ואת מוסד הרמטכ"ל לשטיח. הוא לא רק ממלא פקודות, הוא היועץ הביטחוני-מקצועי הבכיר של הממשלה, וצה"ל אינו כלי שרת עיוור לכל רעיון ומטרה.
בטקס חילופי הרמטכ"ל, בראשית מרץ, אמר שר הביטחון ישראל כ"ץ כי התקרה של הרצי הלוי היא הרצפה של אייל זמיר. כ"ץ, שספג ביקורת רבה ומוצדקת על האמירה שנתפסה כפוגענית, התכוון שהרמטכ"ל החדש ייקח את צה"ל לפסגות חדשות. דבריו של סמוטריץ' השבוע העלו תהיה האם תקרת הגועל שאיתה נאלץ להתמודד הלוי מצד הממשלה היא רצפת הגועל שמצפה לזמיר.
עזה 2. צה"ל מצדד בהמשך הלחץ הנוכחי (אולי באופן מוגבר), בניסיון לדחוק את חמאס להסכים לעוד פעימה שבמסגרתה יוחזרו חטופים חיים ומתים. סמוטריץ' מוביל את העמדה שיש לעבור מייד למתקפה כוללת, רב-אוגדתית, שתוביל להכרעת חמאס, גם במחיר סכנה לחיי חטופים. זה עלה בבירור מדבריו בראיון השבוע, שבהם אמר כי החטופים חשובים אך הכרעת חמאס חשובה מהם.
עמדתו של סמוטריץ' לגיטימית. הבעיה היא בערלות הלב כלפי החטופים שהופקרו במשמרתה של הממשלה הנוכחית, ומופקרים על-ידה גם עתה לרבות בהתחמקות גלויה מהסכם מפורש שישראל חתמה עליו. הוא גם אינו מסביר כיצד יצליח צה"ל להשיג כעת את מה שלא הושג במשך 18 חודשים, כאשר תנאי היסוד מורכבים מבעבר מבחינת הלגיטימציה הציבורית והבינלאומית, כשירות צה"ל (בדגש על כוחות המילואים), וכן – גם עניינם של החטופים שלא מאפשר תמרון נטול מגבלות.
צה"ל משוכנע שיש לו תוכנית טובה להכריע את חמאס, אם יתבקש. הוא מעוניין פחות לשלוט בעזה ולנהל את חיי תושביה. זה עשוי לעמוד על הפרק כבר בקרוב, בהקשר של חלוקת הסיוע ההומניטרי. כל הנתונים מלמדים שהמזון בעזה אוזל. יש מי שמדבר על משבר בטווח של ימים, אחרים נוקבים בכמה שבועות. זה משבר שמונח לפתחנו, ומחייב היערכות מוקדמת: האם ממשיכים את המצור גם במחיר של הרעבה ומוות של אזרחים פלשתינים, האם מאפשרים הכנסת מזון וציוד גם במחיר שהוא יגיע לחמאס, או האם מוצאים דרך שתאפשר הזרמת סיוע ישירות לאזרחים כך שייווצר חיץ בינם לבין ארגון הטרור – מה שיקטין את אחיזתו באוכלוסיה, ובמשתמע גם את עוצמתו.
צה"ל אינו רוצה לחלק מזון ומים לתושבים. זה יצריך כוחות גדולים (שאין), זה יסכן את החיילים (חמאס יישאר חמאס), זה ישעבד תקציבי עתק (עשרות מיליארדים בשנה), ובעיקר – זה יהפוך אותו לצבא כיבוש, שיוביל לתהליך מסוכן של השחתה. ועוד לא אמרנו מלה על מה שיקרה בעולם כשיגיעו התמונות, וכמה מהר זה יתורגם למסלול ישיר ומהיר להאג.
לסמוטריץ' פחות אכפת מכל זה. הוא רוצה ממשל צבאי בעזה, כחלק מכוונתו להחזיר את השליטה הישראלית ברצועה לרבות חידוש ההתנחלות בה. צה"ל אינו מביע עניין בסוגיה הפוליטית הזאת, הוא רק מציף את משמעויותיה, וביניהן את המחסור הגובר בכוח-אדם. הנתונים המלאים אינם חשופים לציבור מסיבות מובנות, אבל קצין בכיר אמר השבוע בשיחה סגורה שהמשבר חריף ומסוכן מכפי שנדמה. לדבריו, אנחנו חוזים כעת רק בקצה הקרחון של המשבר הזה, בסוגית המילואים, אבל פגיעתו הקשה היא בצבא הקבע וברצונם של רבים להמשיך בשירות.
הסיבות לכך רבות: המלחמה הבלתי נגמרת והעומס העצום שמוטל על המשרתים, התגמול הלא מספק, הלחצים בבית ומצד המשפחה, וגם הלגיטימציה הפוחתת בציבור למהלכי הממשלה – בעיקר סביב סוגית החטופים וחוק ההשתמטות מגיוס. מי שחושב שאפשר לדלג על כל אלה הישר לתחנה הסופית של כיבוש עזה ושליטה בה, עתיד לנפץ את ראש כולנו בקרקע המציאות (העזתית). במקום לאיים בהדחת הרמטכ"ל, מומלץ להקשיב לו כעת.
זיכרון. בשיחה עם אלמנות צה"ל השבוע, למדתי שני מושגים חדשים שמלווים אותן. האחד, "שכול המועד" – הקושי שהמשפחות השכולות עוברות בעיקר בחגים, שאצל רוב הציבור מסמלים משפחתיות ושמחה, ואצלן הם דווקא מדגישים את מה ואת מי שחסר.
המושג השני הוא "טור דה שכול", בהשאלה ממרוץ האופניים טור דה פרנס – המסע שעושים קצינים בכירים בין קברי הפקודים שלהם שנפלו במערכות ישראל. המסע הזה הפך מורכב ומאתגר מאז 7 באוקטובר, ולעתים הוא נפרס על-פני ימים רבים כדי להצליח להגיע לכל הקברים ולכל המשפחות. כמה אלמנות לקחו על עצמן את המסע הזה במקום בני-זוגן שנפלו: באצילות מרשימה הן עוטפות אחרים שחולקים את כאבן.
השבוע יפורסם הנתון הרשמי של הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה. ביום הזיכרון אשתקד הוא עמד על 25040. אם לא יהיה חלילה שינוי בימים הקרובים, יצטרפו אליהם 238 חללי צה"ל שנהרגו בשנה החולפת במלחמות בדרום ובצפון, ועוד 79 אזרחים שנהרגו במלחמה ובפעולות טרור. מרביתם נהרגו בחלק הראשון של השנה: החודשים האחרונים היו שקטים יחסית, אם כי השבוע נהרג בעזה הגשש גאלב נסאסרה מרהט.
צה"ל מחזיק כרגע כוחות גלויים בשלוש טריטוריות זרות – עזה, לבנון וסוריה, וכמובן ביהודה ושומרון. הרחבת הלחימה בעזה תוביל בהכרח גם לעליה מחודשת בהיקף הנפגעים. זה יכה בעיקר בלוחמים, אבל בקבוצת סיכון מיידית יהיו גם החטופים: בין החללים של השנה החולפת נמנים גם חטופים שגופותיהם הוחזרו מעזה. חלקם היו בחיים כשנחטפו, ונרצחו או נהרגו בשבי.
מיכל קסטן-קידר, אלמנתו של דולב קידר שהיה מג"ד בבה"ד 1 ונהרג עם שלושה מפקודיו כשנלחם במחבלים סמוך לקיבוץ ניר-עם, אמרה השבוע שיש רגעים שהיא כועסת עליו - לא משום שנהרג, אלא משום שהצליח לבלום אז בגופו את הגעת המחבלים לשדרות. לו כשל, אפשר שישראל היתה מתעוררת כבר ב-2014 וחוסכת מעצמה את האסון הנוכחי. דולב, הוסיפה, יצא להציל חיים. הוא לא נלחם עבור אדמה, אלא עבור בני אדם. המסקנה שלה ברורה: צריך להחזיר את מי שאפשר, כל עוד אפשר, אחרת עלול להתברר שכבר אי אפשר.
הלקח הזה מהדהד בשבוע הנוכחי, שבו צועדת ישראל בנתיב שבין שואה וגבורה ותקומה. שנה וחצי אחרי שלא עמדה בציווי "לעולם לא עוד", חובה עליה לצקת בו תוכן על שתי משמעויותיו – השבת החטופים ומיטוט חמאס, כדי להבטיח שאכן לעולם לא עוד. הוויכוח בין שתי אלה מלווה אותנו מאז השבת ההיא, אם כי נדמה שככל שנוקפים הימים והעדויות והסרטונים, מתחוור בבירור שהצלת חיי החטופים חשובה ודחופה יותר.
זה עניין משמעותי לא רק כדי שלא יתווספו שמות לקיר הנופלים בשנה הבאה, אלא כחלק מהחוזה הבלתי כתוב בין הישראלי לארצו – דווקא בשבוע שבו היא זוכרת את נופליה, וחוגגת את עצמאותה.
