"בסוף אתה עושה מה שאומרים לך – ומושפל": יאיר הורן חושף את הטרור הפסיכולוגי בשבי, שבו עדיין נמצא אחיו

שעות בארבע עיניים. זה הזמן שהחוטפים נתנו להם להיפרד. 240 דקות עמוסות בכאב, בגעגוע, באהבת אחים עמוקה מעורבת בפחד אימים, שאפילו במקום הכי נמוך של האנושות אין לו תחתית. עד הבוקר הם לא עצמו עין. שכבו זה מול זה, יאיר ואיתן הורן, "כל אחד על המזרן המסריח שלו". מסכימים בלי לדבר - שלא לומר מילה. בשקט שביניהם נכתבו דברי ימי השבי שעברו יחד. מצלמים בעיניים את מה שמתחולל לשניהם בלב בפנים. בבוקר, כשיאיר יצא מתהומות עזה, משאיר את אחיו הצעיר איתן יחד עם חלק ענק מהלב שלו - נותר לו רק לדמיין מה עובר עליו ועל החברים שהשאיר במנהרות, מרגע שנפרדו.

"לדמיין זאת מילת המפתח", אומר יאיר ל"ישראל היום", בראיון ראשון ובלעדי מאז שוחרר באמצע פברואר משבי חמאס, "כי לדמיין זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כרגע. רק לדמיין. אפילו בכל הזמן שהייתי בתת־קרקע היה ברור שדברים יכולים להשתנות בכל רגע. בכל יום. אני יודע שלא בהכרח המצב שבו השארתי את איתן זה המצב שלו היום. אולי הוא אפילו כבר לא איתנו בעולם הזה".

אנחנו משוחחים בין פגישות רבות וחשובות של יאיר ושל אחיו עמוס עם גורמים בכירים בקהילות השונות בוושינגטון. בלילה שבין שלישי לרביעי הוא עמד על במה אחת עם קית' ואביבה סיגל ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בכנס הרפובליקני. "שמי יאיר, הייתי בגיהינום 498 ימים עם מחבלי חמאס. לא ראינו אור, אבל כששמענו שהנשיא טראמפ נבחר, ידענו שעכשיו יש מישהו שיגרום לדברים לקרות", אמר יאיר וזכה למחיאות כפיים מחבקות. "אנחנו כאן בזכות הנשיא טראמפ. תודה על כל המאמצים שלך, זה סוריאליסטי בשבילי להיות כאן. אתם יודעים, אני גבר רווק, מנהל את הפאב בקיבוץ ניר עוז, ועכשיו אני כאן עם טראמפ שמנהל את העולם". יאיר הודה לנשיא וביקש רק עוד מאמץ אחרון - "להחזיר את 59 החטופים שנשארו, ובהם אחי איתן, זיוי וגלי, אביתר, את כל האחים והמשפחות, במיוחד לקראת חג הפסח".

אלו ימים גדושים בעשייה, בשיתוף, בחיבור ובקירוב של מי שנמצא בקצה השני של העולם ואין לו מושג מה ההרגשה להיות קבור יותר מ־500 ימים בשבי חמאס. בזמן שהוא עדיין מנסה להתאקלם מחדש בחיים שמחוץ לשבי, כשברוחו הוא עדיין שם, נאבק יאיר להציל את איתן ואת כל 58 החטופות והחטופים הנוספים שנותרו מאחור.

לא קל לו לדבר. ימים ולילות בלתי נגמרים ללא אור יום, ללא מזון, כמעט בלי תזוזה, ללא חמצן, נותנים אותות בגוף וברגש. "קשה להתרגל לחזור לשגרה. אני משתדל, אבל זה לא הולך חלק כל כך כמו שחשבתי שיהיה. בדברים קטנים ופשוטים שפעם היו סתמיים, יומיומיים, אני מסתבך. או שאני שוכח דברים, מתמודד עם ענייני פוקוס, אבל בהדרגה אתה מתחיל להתגבר ואפילו מצליח לחתוך סלט ומרגיש הצלחה גדולה". אתגרים של מוטוריקה עדינה, השבת מסת שריר ומשקל, תפקוד, פגיעות קוגניטיביות שנלוות, "זה גם חלק מהסיפור. אני משתדל לעשות את השיקום התואם, אפילו ברמה של הדברים הכי פשוטים כמו לחתוך מלפפון, לשבת עם האחיינים שלי ולשחק משחק קופסה. משהו שגם אני וגם הם חיכינו לו ממש. זה באמת מרגש בכל פעם שאני יכול אפילו רק לבעוט בכדור".

טרור בדברים הקטנים־גדולים

יאיר ואיתן הורן נחטפו ב־7 באוקטובר מדירתו של יאיר בניר עוז. 498 ימים שרד יאיר בלי אוויר, ברעב צובט, באימת מוות, תחת השפלות ועינוי נפשי ופיזי, עד ששוחרר, משאיר בלית ברירה את אחיו הצעיר בגיהינום. "בהיבט הגופני איתן סובל ממחלת עור כרונית", מספר יאיר, "ידענו שהיא מסכנת חיים, אבל רק בשבי הבנו עד כמה זה יכול להיות מסוכן. עכשיו, איתן נשאר לבד עם הידיעה עד כמה המחלה שלו מסכנת את חייו, שלא לדבר על חוסר ההיגיינה ועל התנאים־לא־תנאים של המנהרות. ובצד הרגשי, מה שהכי מטריד אותי זה שהיינו תמיכה אחד עבור השני כל זמן שהיינו יחד, ועכשיו הוא צריך להתמודד בלעדיי. הייתי התורן שהחזיק אותו, כי ככה זה כשאתה במצב קיצוני - אתה עושה מה שאתה יכול כדי לתמוך בשני - וגם הוא עשה את זה בשבילי. עכשיו הוא צריך להתמודד לבד עם שני הדברים שלי הם היו הקשים מכל: חוסר הוודאות וההרגשה שהפקירו אותך. זאת ההרגשה שליוותה אותי בכל דקה, בכל שנייה, בשבי. ההרגשה שהפקירו אותי. תחושת הפקרה - זאת הרגשה נוראית".

המחבלים באו והלכו. מדי פעם התחלפו. אבל השנאה והאכזריות המפלצתית לא עזבו את החטופים לרגע. "עם המחבלים היה טרור פסיכולוגי - בדברים שהם הכי קטנים ובו־בזמן הכי גדולים. למשל, גורמים לך להבין שאם לא תאכל ביד ימין, לא תקבל אוכל. ואני שמאלי. בזמן שאתה שם, אתה מנסה לגמד את העניין, להקטין אותו, אבל בפרספקטיבה אחרת, אתה מבין למה הם עושים את זה. כמו הרבה דברים אחרים - גילוח הגוף, למשל. כשאתה בתוך זה, אתה משכנע את עצמך שזה שטויות. אתה אומר לעצמך 'אני אזרום עם זה', ואתה זורם עם זה כי אין לך אופציה אחרת. לכמה שניות אתה חושב שאם תתכנן תוכנית אולי תצליח לעשות משהו אחר, אבל בסופו של דבר - אתה עושה בדיוק מה שאומרים לך ועובר השפלות".

אתה מספר על שליטה בדברים הכי פרטיים ואינטימיים שיש לך כאדם.

"נכון. זה סוג של כפייה ידידותית, נקרא לזה ככה".

כי בעצם אתה אומר שיש גם כפייה לא ידידותית.

"ברור, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. בסופו של דבר, אלה האנשים שחטפו אותי מהבית שלי, ואלה האנשים שמסתובבים חמושים, משחקים מולך או מטר מהמקום שבו אתה יושב ושומע אותם פורקים את הנשק, מנקים את הנשק. אלה אותם אנשים שבכל יום מחדש יכולים לעשות משהו משוגע כמו שעשו ב־7 באוקטובר. אלה אותם משוגעים. אותם חולי נפש".

פוחד פחד מוות - ומחכה

בבוקר השבת השחורה התעוררו יאיר ואיתן, שהגיע לביקור, לקולות השיגורים והאזעקות הבלתי נגמרות. "התחילו 'טפטופים' של פצמ"רים. הלכתי לאיתן, שישן בסלון, הבאתי אותו לממ"ד, כי הבנתי שאלה לא הטפטופים הרגילים. כתושבי העוטף, התרגלנו לצערי ל'טפטופים', לנפילות של פצצות. בממ"ד אנחנו מקבלים הודעות מעמוס, אחינו, או מההורים - 'מה קורה? הכל בסדר? אתם בממ"ד"?' משיבים שכן, עד שבאיזשהו שלב קראתי הודעה במערכת התקשורת הפנימית של הקיבוץ על כך שיש מחבלים. בתוך כמה דקות אני מתחיל לשמוע גם יריות וגם צעקות בערבית, ומבין שהקיבוץ פרוץ".

מה עובר בראש באותם רגעים?

"בכמה שניות אני מבין שהכלים הרגילים שיש לי לחיים, כאיש חינוך, לא יעזרו לי לפתור את הבעיה הזאת. אני גם לא מחזיק נשק, אז זה כמה שניות שאני בוחן איפה אפשר להתחבא. עכשיו, אני 1.85 מטר, שוקל באותו יום 120 קילו, ואיתן 1.70 ומשהו מטר, שוקל 130 קילו. אין איפה להתחבא. אני מחליט לנעול את הדלת ולחכות לראות מה קורה".

אתם מדברים ביניכם?

"ממש לא. כבר כשהתחלתי לשמוע את הצעקות בערבית אני מבין שאסור לדבר. אנחנו בשקט. יושבים בממ"ד. כל הקשר בינינו הוא בסימנים. פתאום אני שומע שפותחים את הדלת של הבית שלי. אחרי כמה שניות שהם עושים סריקה הם מגיעים לממ"ד ומנסים לפתוח את הדלת. אני מחזיק בידית שלא יפתחו, ומתחיל את 'המשחק' שבו הם פותחים ואני מנסה לסגור, עד שהם מתחילים לירות. הם יורים כמה יריות לתוך הדלת, ואני מבין שעדיף לי לפתוח אותה, רק שלא יזרקו לי רימון, מבלי לדעת שזה באמת מה שהם עושים - ואני פותח את הדלת, יוצא, רואה ארבעה־חמישה מחבלים. אני יוצא עם ידיים למעלה ומנסה איכשהו עם הגוף שלי להסתיר את איתן, שהוא, שוב פעם... הוא לא קטן... אבל אני, בראש שלי, מסתיר אותו עם הגוף שלי שלא יראו אותו. ואז לוקחים אותי, ואיתן נשאר מאחור". ברגעים האלה, כשהם מובילים את יאיר לחניון של פינת החי בקיבוץ, ברור לו שזה עניין של זמן עד שהמחבלים יגלו שאחיו נמצא שם.

מרגע זה - השבי, על כל רבדיו האפלים והאכזריים, משתחל מתחת לעור. "מהשנייה השלישית אתה מחשיב את עצמך בתור מת", מספר יאיר, "לכן כל מה שבא אחרי זה - זה רק מזל, או אין לי מושג איך לקרוא לזה בכלל". המחבלים מובילים את יאיר לאזור החניה של פינת החי, מעלים אותו לטוסטוס, "עם מחבל אחד מקדימה, אחד מאחורה, חמושים, ומתחילים לנסוע לתוך הרצועה. כל הנסיעה, בכל כמה מטרים, הם עוצרים ויורים באוויר. כשאני עובר את הגדר אני מפנים בעצם שזהו - הלך עלי".

הנסיעה בין שני מחבלים רצחניים היא מסע של אימת מוות. "כשהם עוצרים הם צועקים 'יהוד! יהוד!' ואז מתאספות כמויות של אנשים, נותנים לי אגרופים, ואז הם ממשיכים. קיבלתי כמות מכובדת מאוד של אגרופים בכל מיני חלקים של הגוף, עד שהתחלתי לדמם. הם הצליחו לפתוח לי קצת את הראש באזור הגבה. ככה עברתי את כל הדרך עד שהכניסו אותי למנהרה. כל הזמן הזה אני עם שני מחבלים, שלמזלי הם היו מספיק חזקים כדי לתת לאנשים גם להכות אותי, אבל גם להגן עלי שלא יהרגו אותי. בקלות היה יכול לקרות מצב שמתוך ההמון הזועם הזה מישהו היה תופס אותי, מוריד אותי מהטוסטוס, והייתי מקבל מכות עד שהייתי מת".

על מה אתה חושב כשאתה רואה את פתח המנהרה?

"ברגעים האלה אני לא חשבתי על כלום. אתה אוטומטית הולך אחרי האנשים שחטפו אותך, לא מבין כלום, מחכה לראות מה יקרה. האם יהרגו אותך? האם יאזקו אותך? אני בעצם הייתי על אוטומט. לא חושב על כלום. פוחד פחד מוות כל הזמן ומחכה. ממתין לראות אם מישהו יורה עליך או מישהו מכה אותך, או שאתה ממשיך לחיות".

בשלבים הראשונים של השבי הספיק יאיר לראות חטופים נוספים. רק בתום הסכם שחרור החטופים הראשון שהתפוצץ, ולאחר שצה"ל חזר ללחימה, החליטו החוטפים לחבר בין האחים והכניסו לאותו כוך דחוס גם את איתן. עוד לפני כן, בימים הראשונים לאחר שנחטף, במעבר ממקום למקום הם חלפו לרגע זה על פני זה. "במשך אותם 50 יום ראיתי את איתן פעם או פעמיים, כך שידעתי שהוא בחיים. היה לילה שהייתי עם קבוצה אחת ואיתן היה עם קבוצה אחרת. ראינו אחד את השני, ובאותו רגע החלטנו רק במבטים, בלי מילים, שאנחנו לא אומרים שום דבר. זאת היתה ההחלטה. הסתכלנו זה על זה, הבנו שאנחנו בסדר, והמשכנו. לא ידענו מה תהיה ההשפעה אם נאמר שאנחנו אחים".

בשלב מוקדם יחסית, כשהמחבלים ערכו רשימות של החטופים, הם הבינו שאיתן ויאיר אחים. "אחרי העסקה, בהתארגנות מחדש, הם כנראה מצאו מקום פנוי בחדר והחליטו לאחד בינינו. זה בהחלט היה מפגש מרגש. כל האנשים בסיפור הזה - אתה רואה מישהו לאיזה יום-יומיים, ואחר כך כשאתה לא רואה אותו, אתה מקווה שהוא בסדר. זה ככה עם כולם, בסופו של דבר, במצב קיצון כזה. עזבי שזה אחי, כל בן אדם שאתה רואה אתה מתרגש כאילו הוא אח שלך, אפילו אם אתה לא מכיר, רק שומע אותו מדבר עברית, זה מרגש ברמות. אחרי זה היינו עד השחרור שלי ביחד".

על מה שעבר על איתן, יאיר מעדיף להשאיר לאחיו לספר כשיחזור, "אם הוא ירצה". אבל הוא כן מוכן לספר שבמהלך החטיפה של איתן "היה ילד שניסה לדקור אותו, ולמזלנו הוא לא הצליח. וזה שוב הסיפור של המזל. ואת הסיפור שלו - כשהוא ייצא - הוא יספר אם הוא ירצה, וכרגע אני מספר את הסיפור שלי, בתקווה שגם איתן יוכל לספר את שלו בעצמו".

בזכות האנשים, ולזכרם

יאיר, עמוס ואיתן גדלו בארגנטינה, "שלושתנו למדנו בחינוך היהודי הפורמלי מגיל אפס, בבית הספר היהודי 'שולם עליכם' שבבואנוס איירס. גם תנועת הנוער 'הבונים דרור' היתה חלק מחיינו. זאת היתה ילדות של משפחה רגילה. גרנו בדירה ממש קטנה, לא באנו ממשפחה עשירה. ישנו יחד באותו החדר עד גיל 20 שלי בעצם, כשכל אחד מאיתנו החליט לעלות לישראל. עד אז ישנתי בחדר יחד עם עמוס, שהיה אז בן 17, ועם איתן, שהיה אז בן 12. כמו שאנחנו עכשיו - ככה היינו. אותן אהבות: מוזיקה, כדורגל וחינוך בלתי פורמלי".

יאיר נולד בביה"ח סורוקה ב־1978, שנה לאחר מכן החליטו ההורים לחזור לארץ הולדתם. "זה אומר שבעצם נולדתי בבאר שבע, לכן אני אוהד הפועל באר שבע וגם האחים שלי. כשהייתי בן 20 עליתי בגרעין עלייה של תנועה הנוער לקיבוץ נתיב הל"ה. לכל המשפחה היה ברור שיום אחד נעלה לארץ. גם אבא וזוגתו, אמא ובן הזוג שלה, וסבא וסבתא. בסופו של דבר, הבאתי לישראל את כל המשפחה".

יאיר עלה ב־1999, וכמה שנים לאחר מכן חזר לארגנטינה ללמוד הפקת רדיו ונשאר שם עשר שנים. ב־2014 חזר לישראל, רגע לפני "צוק איתן". "אחרי כמה חודשים שבהם גרתי אצל אמא שלי בכפר סבא, הזמין אותי מרטין, חבר שלי, לניר עוז. אמר לי שבקיבוץ שלו מחפשים אנשים שיעבדו בחדר האוכל. 'צוק איתן' היה 'קבלת הפנים' שלי לאזור העוטף, אבל למרות המערכה הקשה מייד הבנתי שזה המקום להיות בו".

מה אהבת בקיבוץ?

"בעיקר את האנשים - זה מה שמוביל אותי בחיים. אנשים שלצערי, נכון להיום, רבים מהם כבר לא איתנו כי הם נרצחו או נחטפו. הם אלה שגרמו לי להישאר למרות 'צוק איתן', ולמרות כל מלחמה או מבצע, או איך שיקראו לזה".

איתן, צעיר האחים, היה מגיע לבקר את יאיר בקיבוץ בכל כמה שבועות ותמיד נרתם לעזור, לקחת חלק בחגים, לתת יד ליאיר בפאב. "בעצם הרבה מהאנשים בקיבוץ הכירו אותו יותר טוב מאשר הכירו אותי. באותו שבוע הוא הגיע כמה ימים לפני, בטח לעבור אצלי את סוכות. בין הדברים הכי כיפיים זה האירועים הקיבוציים. אתה משקיע את זמנך באחרים, וכשאתה מצליח לגרום למישהו אחר לחייך או ליהנות - אין תשלום יותר טוב מזה. בעשר השנים שאני בניר עוז, אחת החוזקות היתה תמיד האירועים הקהילתיים והאחדות. הרצון של הביחד".

אותו "ביחד" החזיק את יאיר ואת איתן יחד עם חבריהם בשבי מניר עוז לאורך כל השבי, ובין אינספור רגעים של פחד וקושי קיצוני יאיר זוכר רגע אחד מסוים: "תכננו לקחת אותי וחלק מהקבוצה שלנו לדירה. אמרו לנו 'תביאו שקית עם הדברים הבסיסיים שלכם, אנחנו עוברים לדירה'. תוך כדי שאנחנו מתקדמים, אנחנו שומעים כמויות מטורפות של הפצצות. אנחנו יושבים במנהרה, במסדרון שמוביל אותנו קרוב לבית שאנחנו אמורים לעלות אליו, ופשוט מחכים ושומעים את ההפצצות. אני מסתכל על איתן ועל שאר הקבוצה, וכולנו, בלי להגיד מילה, מבינים שפשוט מעלים אותנו ואנחנו הופכים בשנייה למטרה.

"אנחנו מרגישים את הבומים מעלינו במשך שעתיים. כל הזמן הזה המחבלים ששמרו עלינו מסתכלים עלינו וצוחקים: 'מה אתה פוחד? זה סתם הפצצות'. אחרי שעתיים הם מחליטים שזה לא מספיק בטוח להעלות אותנו לדירה ומחזירים אותנו למנהרה. אני לא יודע אם הם עשו את זה בכוונה - הושיבו אותנו לשמוע פצצות שנופלות מטרים מעלינו. זה אחד הרגעים הכי מפחידים שאני יכול לזכור".

אתה יכול לתאר מה ההרגשה להיות עמוק כל כך מתחת לאדמה?

"בגלל בעיות הסוכר, תמיד היה לי קר ברגליים, לקח זמן עד שהגעתי למצב שיש לי זוג גרביים אחד. אבל במנהרה אחרת, שאולי בנו אותה שונה, או אולי היא כמה מטרים למעלה או למטה, הטמפרטורה יכולה להיות אחרת לגמרי, ואז חם לך ואתה נחנק, ואתה חייב אוויר, אתה מפנטז על מאוורר. ואז עוברים למנהרה אחרת, ויש שם לחות, מטפטפות עליך טיפות של מי לחות מהבטון. מהקירות. זה ממש ככה, בכל מנהרה אפשר למצוא תנאים שונים. מה שבטוח זה שאין אוויר ואין אור שמש. גיליתי על עצמי אחרי 498 ימים בלי לראות אור שמש, שלא רק המוח והשכל - גם הגוף משלם על זה מחיר".

המפגש הראשון עם אור השמש היה מסנוור. "תדמייני לעצמך שאת 500 יום עם מנורת לד, ופתאום את רואה את השמיים. כל דבר שאני מתרגש ממנו, החזרה לעשות את הדברים הפשוטים האלה כמו רק לשבת בשמש, ועדיין אני מבין בכל דקה שזה לא שווה אם אח שלי איתן עדיין שם. אם אחי וכל החטופים לא חוזרים - זה לא שווה, זה לא רלוונטי, ואין לזה שום טעם אם אנחנו לא יכולים להציל חיים".

"רצינו פרידה בלי בכי"

על השחרור המיוחל לצד הפרידה הכואבת, נודע לחטופים לעיני מצלמות המחבלים. הסרטון המטלטל שחמאס הציג לעולם צולם ברגע הבשורה. "את שומעת התארגנות, ופתאום את רואה צלחת עם אוכל ואז את יודעת שמשהו הולך לקרות. נכנסים אנשים עם מצלמות ומתחילים לצלם. שלושה או ארבעה ימים לפני כן אמרו לנו ששניים מהקבוצה חוזרים הביתה. נתנו לנו כמה ימים לאכול את הראש, זה אומר שאפילו עד הדקה האחרונה הם מאכילים אותך עם חרדות. אתה פשוט יושב, מסתכל לצדדים, וזה לא תחרות, אבל אתה אומר לעצמך טוב, אני עם סוכרת, איתן עם מחלת עור, שגיא פצוע, כל אחד יש לו את הסיבות שלו וכל אחד חושב שמישהו אחר צריך ללכת הביתה, אבל רק כשנכנסו עם המצלמות, ממש כמו שראיתם בסרטון, ידענו מי יוצא ומי נשאר.

"העמידו אותנו בשורה ואז אמרו לנו ששגיא ואני הולכים הביתה וזה הזמן להיפרד. נתנו לנו לדבר למצלמה, ולפני שתשאלי - בין הדברים העצובים שיש בכל הסיפור זה שאחרי כל כך הרבה ימים הם לא צריכים לביים אותך, כי אתה יודע בדיוק מה אתה צריך לעשות, מה אתה צריך להגיד. עשו לנו כל כך הרבה סרטונים, היינו כל כך הרבה זמן שם, שכל הדיון אם זה מבוים או לא מבוים - לא צריך אותו בכלל, כי כבר למדנו מה אנחנו צריכים לעשות כשמדליקים את המצלמה, כי עברנו שם 500 יום ועכשיו זה כבר 553 יום. אם יש משהו שהייתי רוצה, זה שיחד עם הכתבה תיחתם עסקה ואיתן וכל החטופים יחזרו עד פסח".

אחרי צילום הסרטון והבשורה הקשה, שלחו המחבלים את החטופים לישון. "מן הסתם אף אחד לא ישן, אנחנו פשוט שכבנו, כל אחד שכב על המזרן המסריח שלו, וזהו. לא דיברנו, כי אתה בוחר שארבע השעות האחרונות האלה שלנו ביחד לא יהיו ארבע שעות של לשבת, לבכות, לדבר על אנשים שאנחנו אוהבים. זה לא היה לנו נכון. הייתי עם תקווה שמשחררים אותי בעוד ארבע שעות, ואת איתן ישחררו בעוד חמישה ימים. עוד 50, עוד 500 ימים. בסוף איתן ייצא. הוא חייב לצאת. לא רצינו להפוך את זה לארבע שעות שבהן בוכים ומתחבקים. זה לא תורם כלום להמשך החיים, זה פשוט היה זמן של שקט שבו שכבנו על המזרנים, הסתכלנו אחד על השני, הבנו זה את זה - בלי מילים".

בליל הסדר שוב נשב כולנו סביב שולחנות עמוסים. נשאיר כיסא ריק צהוב שמיועד לא לאליהו הנביא, אלא לחטופים. כשנספר ביציאת מצרים וניזכר בחירות, גם יאיר יספר. "אני מבין בדיוק מה תפקידי בשנים הקרובות. אנחנו באים ממשפחה של אנשי חינוך. פסח הוא חג מלא מסרים חינוכיים, ובהם 'והגדת לבנך', ואני מדבר הרבה פעמים ברבים, כי אני מרגיש שאני מדבר גם על איתן, זאת ההרגשה. אבל בתכלס, אני יכול לדבר רק על עצמי - אני אספר את הסיפור הזה כל עוד יש לי כוח, וכשלא יהיה לי כוח אני אמצא כוח מאיפה שאין לי, בשביל להמשיך לספר את הסיפור. זאת חובתי".

אם יכולת להעביר לאיתן מסר, מה היית אומר לו עכשיו?

"איתן מאוד אוהב קניידלך. הייתי אומר לו שאמא הכינה קניידלך".

אתה מצליח לדמיין את החזרה של איתן הביתה?

"אני רואה את זה כעניין לוגיסטי, זה אפילו לא מרגש אותי, עד כדי כך הראש שלי בעניין של 'בוא נהפוך את זה למשהו לוגיסטי קל'. זה הכי קל בשבילי - איך שאני יושב עכשיו, ככה אני מדמיין את הסדר: יש את הכיסא הפנוי של איתן והוא פשוט יישב שם, ופשוט תהיה עוד צלחת. אני מנסה לנרמל את הדבר הזה - להפוך אותו לפשוט, למשהו שהולך לקרות בעוד שנייה, שאיתן ייצא מעבדות לחירות"