מפתח הזמן והלאומיות העתיקה

1. עם יצא ממצרים, זה עתה הגיח מרחמה של האימפריה הגדולה בעולם בדרכו לחירות עולם. שלא כתולדותיהם של עמים אחרים, אף על פי שעוד לא קיבל את חוקתו ומולדתו היתה רחוקה, הוא כבר היה עם. ורק בשל כך יכול היה לקבל את התורה. יחידים לפניו היו אולי טובים ונאורים וצדיקים, אבל רק עם יכול לקבל תורה, כלומר לייסד ציוויליזציה. עם מכיל בתוכו את כל סוגי הטיפוסים (בשם הגאון מווילנה נמסר ש"צִבּוּר" הוא ראשי תיבות של צדיקים, בינונים ורשעים), ורק מכוח היותו כזה הוא יכול לתבוע ולקבל תורה.

בזיכרונותיו, מקץ 40 שנות נדודים, הזכיר משה לעם את העיקרון המכונן של לאומיותנו: "הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא, לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי... כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם...". סיפור ייסודו של עמנו, לפי המקרא, הוא לידתנו כעם ("גוי") מתוך קרביה של האומה הגדולה בעולם. המיילד הוא אלוהים בכבודו ובעצמו. לידתנו כאומה טבועה, אפוא, בחותם של נצח ואינה תלויה בנתונים המשתנים שגרמו לעמים אחרים להיעלם.

2. באמצע המאה ה־19 ניסה ר' נחמן קרוכמל בספרו "מורה נבוכי הזמן", לענות על שאלת סוד הקיום שלנו. ייחודה של אומה קשור במה שכינה "מנה רוחנית", או "רוח האומה" בלשון הקדמונים. זה היסוד הרוחני המכונן המתבטא בחיי האומה, בתרבותה ובחוקיה, במנהגיה ובדתה. שיא פריחת האומה קשור בביטוי המלא של המנה הרוחנית, כלומר משימתה או יצירתה, שלאחריו מסתיים תפקידה של האומה בהיסטוריה, והיא מפנה מקום לאחרים.

אומות העולם דבקו ב"רוחני החלקי" - לאומיותן קשורה ביסוד רוחני חלקי, ולכן קיומן היה מוגבל בזמן. לעומתן, עם ישראל דבק ב"רוחני המוחלט", הנעלה מהתופעות החומריות ומביטוי חלקי של הרוח. אלוהים הוא הרוחני הכללי, והמונותיאיזם מבטא את הכמיהה לרמה הרוחנית הזאת.

משום כך, גם אם במישור הלאומי "הארצי" מתקיימים בעם ישראל תהליכי פריחה ובלייה, כמו בעמים אחרים, הרי עצם דבקותו ברוחני המוחלט גורמת ללבלוב (אביב) נצחי. וכך, הוא לעולם לא יסיים את תפקידו בהיסטוריה, שכן משימתו נצחית ולעולם אין הוא ממצה את מנתו הרוחנית. בבוא העת יוכל להתחדש אחר החורבן, ולהתחיל מחזור חיים חדש.

3. הסיפורים המכוננים של עמים בהיסטוריה מתארים קבוצות המתגבשות לאיטן באזור גיאוגרפי כלשהו, על פי רוב מתוך מלחמה, עד שהן הופכות לעַם. עִם הזמן, העמים נובלים, מתמוטטים וגולים, ואז נטמעים ונעלמים מן ההיסטוריה. הלאומיות שלנו שונה. התגבשנו לעם במדבר סביב אידיאה, ורק אז נכנסנו לארץ המובטחת. משום כך, כשגלינו מארצנו לאחר חורבנות, לא נעלמנו, מפני שהגרעין שהפך אותנו לעם נותר חי. מבחינה זאת היהדות אינה דת, אלא ציוויליזציה: לאום, אמונה, תרבות, פילוסופיה, משפט, ספרות, נבואה ומדע. היא יכולה להתקיים ללא ארץ, אבל רק במולדת העתיקה אפשר לממש את הפוטנציאל הרוחני והתרבותי שלנו כעם.

גם אם במישור הלאומי מתקיימים בעם ישראל תהליכי פריחה ובלייה, הרי דבקותו ברוחני המוחלט גורמת ללבלוב נצחי. וכך, לעולם לא יסיים את תפקידו בהיסטוריה, שכן משימתו נצחית. בבוא העת יוכל להתחדש

החיים ללא ארץ הם חיים על קו הקץ, ישיבה על שורשי אוויר ללא שורש ממשי שיחיה אותנו מלמטה. החזרה לארץ היא לא רק חזרה למחוזות העבר, אלא החייאה של הרוח הלאומית שהיתה רדומה בהיותנו גולים מחוץ לארצנו.

4. עניינה של דת הוא מעמדו של האדם היחיד מול אלוהיו. אבל אצלנו הדרישה הרוחנית קשורה במעמדו של הציבור (או: העם) מול אלוהיו. בכל טקס או ברכה, הנוסח נוקט לשון רבים: "אשר קידשנו... וציוונו" ועוד. גם עבודת האל מתחלקת בין קבוצות שונות בעם: גברים ונשים, כוהנים ולוויים, אנשי צבא וממשל ועוד. רק העם יכול לקיים את התורה כולה, לא יחידים.

במצרים פונה אלינו האל לראשונה כעם ונותן מצווה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". המצווה הראשונה שלנו כעם אינה קשורה לחובה "דתית" כלשהי, אלא לקידוש ראשי חודשים שעל פיהם נקבע לוח השנה העברי. אנחנו מונים את החודשים לפי השנה הירחית. מכאן משמעות המילה "חודש", הירח הנעלם ומתחדש. השמש, לעומתו, קבועה ואינה משתנה. מצד שני, החודש שבו יצאנו ממצרים הוא "חודש האביב", כלומר החודש שבו השעורה בשלה (אביב), ויש לדאוג לכך שהחודש הראשון יחול תמיד בתקופה הזאת.

5. העובדה שהמצווה הראשונה שקיבלנו היא קביעת ראש החודש (וקידושו) מלמדת, שכניסתנו כעם אל ההיסטוריה קשורה בקיומנו בזמן. אויבו הגדול של האדם הוא הזמן; כשהוא נגמר, מסתיימים החיים. והנה, בראשית היותנו לעם קיבלנו את מפתח הזמן, היכולת לקדש את הזמן או להסיר את קדושתו בהבדלה. במונחים פואטיים אפשר לומר שאנחנו הופכים את הזמני והחולף לנצחי. משמעות הדברים: אנחנו שולטים בזמן, ולא הוא בנו. זו הצהרה שעמדה במבחן הזמן: בעוד עמים ומעצמות התפוגגו בערפילי ההיסטוריה, אנחנו נותרנו חיים וקיימים אלפי שנים, עניין שמסביר את האמירה "עם ישראל חי". גם אם הפרטים בתוך העם חולפים, האומה נשארת.

6. שני חגים היו בתקופת המקרא: חג הפסח וחג המצות. בראשון ציינו את נס הצלתנו במכת בכורות: "פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה? על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל...'". בחג השני, חג המצות, ציינו את היציאה ממצרים. כשפסקו להקריב את קורבן הפסח, הפכו שני החגים לאחד, והמצה קיבלה מעמד דומה לקורבן הפסח בשעתו.

"מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגאלם. שנאמר: 'וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת (מצות עגולות), כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם'". גם הלחם המיוחד לפסח נמצא מחוץ לזמן הרגיל, הנדרש לבצק להחמיץ. כך כתב המהר"ל מפראג במאה ה־16: "ומפני כך נאסר החמץ, שנעשה באריכות הזמן ששוהה להחמיץ; וכל עניין הגאולה כך היה, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ - שמזה תראה שכל עניין הגאולה (הוא) מבלי המשך זמן, ולפי שישראל יצאו במדרגת קדושה אלוהית שאין שייך בה זמן...". במילים אחרות, הלאומיות שלנו (היציאה, שהיא הלידה שלנו כעם) לא שייך בה זמן, והיא שייכת לממד של נצח ("מדרגת קדושה אלוהית").

פסח עשה אותנו לעם עולם עוד בשחר לידתנו. לכן יש לבחון את האירועים העוברים עלינו לא רק ביחס להווה, אלא גם בפרספקטיבה של נצח. החירות המאירה בחג היא הזמנה להתחדשות אישית ולאומית. בל נחמיץ את השעה.