הקושיה הכי גדולה של יציאת מצרים

אותנו חינכו על ירמיהו. מה שעולה מנבואתו הוא נוסטלגיה מרגשת לשנים הארוכות שבהן השתרך עם ישראל במדבר. בפסוק השני בפרק ב' המפורסם שלו, הנביא משתפך: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה". זה היה הפסוק המרגש שאותו ציטט מנחם בגין כאשר הודה לרעייתו, עליזה, בנאום הניצחון הספונטני שלו אחרי המהפך בבחירות 77', ושיבח אותה על מסירותה כשהלכה אחריו במדבר ארבעים שנה. בתודעתנו נחרטו השנים הללו כ"תור הזהב" ביחסים שבין האל לעמו.

אבל ארבעים השנים שהפרידו בין הנילוס לבין ארץ כנען היו שנות עונש נורא שהוטל על העברים על ידי אלוהיהם, מאסר עולם ללא אפשרות ערעור וללא חנינה, בשטח מדברי לוהט. נכון, הם זכו לאכול מן, ולא היה עליהם להתאמץ כדי להשיג אותו. קרעו למענם את הים, הוצאו למענם מים מן הסלע, ועמוד האש היה ה"ווייז" שלהם. אבל ל"ווייז" הזה היה רק יעד אחד: לסובב את עם ישראל במדבר כדי להעביר את הזמן עד שכל בני ה־20 פלוס־מינוס ימותו.

החומש נוסטלגי הרבה פחות מירמיהו. הוא מסביר כי העונש הנורא שהושת על רבבות בני העם הנבחר, שלא להגיע לעולם ליעד שלמען הגיעם אליו הוציא אותם מבית העבדים, נובע מ"חטא המרגלים". עשרה מקרב תריסר המרגלים שנועדו לתור את ארץ כנען הכריזו כי אף ש"טובה הארץ", יש בעיה להיכנס אליה משום שאין מדובר במקום ריק, הממתין להם בקוצר רוח, אלא בארץ שיש בה ענקים מפחידים וערים בצורות, מה שגרם לכל השבטים שלא לקחת סיכון.

בספר במדבר (י"ד) אלוהים מצוטט ברגע זועם במיוחד, כאשר הוא מודיע למשה ולאהרן: "במדבר הזה ייפלו פגריכם... ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה, במספר הימים אשר תרתם את הארץ - ארבעים יום, יום לשנה, יום לשנה - שאו את עוונותיכם ארבעים שנה, וידעתם את תנואתי (כנראה 'כעסי', י"ב)... במדבר הזה ייתמו, ושם ימותו".

רק לחשוב על כך שכל הסיפור שלנו יכול היה להיות שונה אילו היו בני ישראל חוסכים את שנות המדבר המיותרות. המרחק האווירי מאזור הדלתא של הנילוס לאזור צפון חצי האי סיני הוא כ־230 ק"מ. בקצב של 20-25 קמ"ש - זו הליכה של כ־12 יום, לפי ה־AI.

אילו הלכו בני ישראל בדרך פלשתים, לאורך החוף, היתה הדרך קצרה עוד יותר. אבל אפשר להניח שגם אילו ההליכה היתה אורכת פי שניים, משום שלא היו דרכים כבושות, עדיין מדובר בעונש בלתי מידתי בעליל. מה אשם העם אם רוב ברור כל כך של מי שנשלחו לבדוק את טיב הארץ הגיע למסקנה חד־משמעית שהסיכון גדול מן הסיכוי? מילא, אילו הוטל עונש על המרגלים עצמם, או על משה ועל אהרן בעלי האחריות המיניסטריאלית, אבל עונש נורא כל כך על רבבות אנשים? ואם הניסים היו דרכו של האל להבטיח את תמיכת עמו, לא יכול היה למוטט את ערי החומה, או חלק מהן, כדי להוכיח שמסקנת המרגלים היתה מופרכת?

אלוהים צפה בסבל עמו, כאב את הגזירות הקשות של פרעה, החליט להפקיד בידי משה את המשימה להעביר את עמו לארץ המובטחת ויצר מיתוס של שחרור מעבדות לחירות, רק כדי להמית את כולם במדבר? כשמשה מבקש מפרעה לשחרר את עמו, הוא מעלה בדעתו שמדובר בשחרור של כל האנשים הסובלים הללו רק כדי שיסתובבו כסהרוריים במדבר עד מותם המובטח? והרי אין מדובר בגורם חיצוני כלשהו שהרג את העברים. מדובר באלוהי העם הזה, שהבטיח את שובם לארצם והחליט שהם לא היו טובים דיים להתיישב בה. ועלינו נגזר שלא להעלות אפילו שאלות כאלו, בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור"? קושיה.

(לזכר אמי, זהבה, חוקרת המקרא).