יגאל כרמון, נשיא מכון ממר"י, טען כבר לפני יותר משנה שהמפתח לשחרור החטופים הוא לחץ כבד על קטאר. אחרים אמרו מצרים. כל מבצעי דרום הרצועה התבצעו בתחילת המלחמה במחשבה על יחסי ישראל־מצרים. לא לסכן את היחסים, את השלום. רפיח וציר פילדלפי. מה שבטוח הוא שכרגע המאמץ לשחרור החטופים סובל משום שהמערבולת הפנימית בממשל הישראלי שבה ומעניקה תקווה לחמאס, שלא לומר - המחבלים רואים אור בקצה המנהרה.
כל התנאים עכשיו לטובת ישראל. צה"ל חזר להילחם ולגרוס את חמאס. קצב חיסול המחבלים נע בין 50 ל־100 ביום. הפינה האמריקנית - סגורה מבחינת ישראל, תוכנית כבקשתך. יש גיבוי מלא. אף אחד לא לוחץ. הציר האיראני מרוסק, אין לחמאס עורף אסטרטגי - לא מבצעי ולא לוגיסטי. ההומניטרי נסגר. אלו התנאים האידיאליים שישראל שאפה אליהם לצורך שחרור החטופים וכנראה גם סיום המלחמה.
דווקא בשלב הזה, כשכל הקלפים בידינו, החליטו מנהלי המבצע השחור להחלפת השלטון בישראל להיכנס שוב לפעולה. זה לא עוזר לשחרור החטופים, אלא להפך. ייתכן שמישהו אומר לעצמו: נתניהו ינהג כאריק שרון בהתנתקות; נשלם את המחיר המלא בשחרור מחבלים עם דם על הידיים, נשלם מחיר אסטרטגי־ביטחוני, אבל העניבה על הצוואר תתרופף. למרבה הצער, לא זאת המחשבה בחוגי "המרי האזרחי" ו"ההידרדרות לתהום". ברור שמהרגע שהם שמעו את קריאות הקרב של אהרן ואהוד ברק לפני כמה שבועות, ראשי חמאס התעשתו. הם למדו אפילו להפעיל הפגנות "מחאה" משלהם. כדי להציג פלורליזם בחברה הפלשתינית, אבל בעיקר כדי לבלום את תנופת צה"ל.
פרשת מעצרם של יונתן אוריך ואלי פלדשטיין היא אחת התוצאות של עירוב מערכת המשפט, ובייחוד בג"ץ, בכל החלטה משילותית של הממשלה. סדר הדברים היה צריך להיות שלאחר החלטת הממשלה להדיח את רונן בר הוא עוזב את תפקידו לאלתר, ללא עוררין. משיכת הזמן בעזרת היועצת המשפטית היא זאת שמאפשרת לראש שב"כ וליועצת המשפטית, בסיוע המשטרה והפרקליטות, לייצר מראית עין של תוהו ובוהו ממשלי. זאת כנראה הכוונה.
לפי הפרשנויות, אפשר להבין את המטרה: אם לראש הממשלה יש כל כך הרבה חזיתות מעבר לניהול הנושא הביטחוני וענייני המדינה, הרי איך הוא יכול לשמש ראש ממשלה? חזרנו למשבצת הראשונה של מטרות המבצע להחלפת השלטון מינואר 2023. מטרת הביניים, כפי ששמעתי מאדם ששוחח עם אהוד ברק, וכפי שאהוד ברק חזר ואמר כמה פעמים, היא להפגין לעיני "הביביסטים" שהאיש שלהם לא מסוגל לספק את הסחורה המבוקשת כל כך של "משילות". הנה, נתניהו מציג את עצמו כאיש חזק, אבל מתגלה שהוא לא מסוגל לפטר את ראש שירותי הביטחון וגם לא מסוגל למנות מישהו במקומו. מצג כזה עלול גם לפגוע ביחסי ממשלת נתניהו עם הנשיא טראמפ.
עמוק אל תוך המלחמה, הנשיא ביידן היה משוכנע שנתניהו עובד קשה כדי להציל את עצמו פוליטית ולא להיכנס לכלא. הוא כנראה קיבל הערכות כאלה משליחיו הבכירים שבאו לישראל, שמעו את האנשים שלהם בתל אביב והאמינו לפרשנויות של בכירי התקשורת. ביידן נדהם מזה שמנהיגותו של נתניהו מחזיקה מעמד. "למה לא היה שם איזה מרד פנימי?" הוא שאל, "מרד פנימי חזק, ולו רק כדי להדיח את ביבי מתפקידו איכשהו, בדרך כלשהי! רק להעיף אותו משם!"
מתקבל על הדעת שאלה ששמעו אותו, ומדובר באנשיו הבכירים ביותר, שדיברו עם בוב וודוורד, קלטו את המסר והעבירו אותו לעושי דברם בישראל.
עברו לסדר היום
ברוני חופש העיתונות לא אמרו מילה על מעצרו של עיתונאי בכיר, עורך ה"ג'רוזלם פוסט". יש להם מה ללמוד מבן־גוריון ומבגין על דמוקרטיה וביטחון
רק לפני כמה חודשים טענו אנשי מועצת העיתונות בכנסת נגד חקיקת החוק שיזם ח"כ קלנר לסגירת רשת "אל־ג'זירה". כמו ההתנגדויות הפבלוביות שלהם לסגירת גלי צה"ל או התאגיד, גם אל־ג'זירה אמורה ליהנות מעקרון "חופש העיתונות". כן, הרשת הידועה המזוהה עם קטאר. זאת רשת ההסתה והפצת התעמולה האנטישמית והאנטי־ישראלית.
מועצת העיתונות ושאר ברוני חופש העיתונות לא אמרו מילה על מעצרו של עיתונאי בכיר, עורך ה"ג'רוזלם פוסט". צביקה קליין לא רק נעצר לחקירה כדי להוכיח משהו לגבי פלדשטיין ואוריך, אלא גם הושאר על ידי בית המשפט במעצר בית. זו כאילו הקלה ממעצר כאסיר ביטחוני, החשוד במה - בריגול?
אורי אבנרי המנוח תיאר פעולה עיתונאית שכבר כאשר ביצע אותה היה מודע לסיכון - לא רק הפיזי - אלא גם לעבירה הפוטנציאלית על החוק. כך הסביר את העובדה שסחב איתו לפגישה עם יאסר ערפאת בלב ביירות את הצלמת ענת סרגוסטי ואת הכתבת (הסופרת) שרית ישי־לוי, בעיצומה של מלחמת של"ג ב־1982. "לא הייתי בטוח שלא אועמד לדין בשובי, לפי סעיף בחוק הקובע כי 'מגע עם האויב' הוא פשע חמור, שקול כנגד ריגול. רציתי בנוכחות שתי העדות שלי במשך כל השיחה".
סרגוסטי, הצלמת הנפלאה, סיפרה לי בזמנו כי היא נבלעה בהרפתקה ולא חשבה על ביטחונה האישי בעת שהיא, יחד עם אבנרי ושרית, עוברים דרך מחסומים של סורים עצבניים ומחסומי אש"ף בדרך למקום המסתור של ערפאת. נפתחה נגד אבנרי חקירה פלילית. לא זכור לי שהוא נעצר. בעבר הרחוק, בסוף שנות ה־50, איסר הראל רצה לעצור אותו והתייעץ עם הממונה עליו, שהוא במקרה ראש הממשלה - אז זה היה בן־גוריון. בעניינים כאלה יש גם שיקולים שאינם טכניים אלא ציבוריים דמוקרטיים, שכבר אינם מוכרים כל כך למערכת אכיפת החוק בישראל. בן־גוריון אמר לו שישאל את מנחם בגין, ראש האופוזיציה, מה הוא חושב על מהלך כזה של מעצר עיתונאי. בגין אמר לאיסר שלא יעז לעצור עיתונאי.
כאשר התגלה שעיתון "הארץ", באמצעות כתבו אורי בלאו, שימש כיסוי לפעולת ריגול שפגעה בעליל בביטחון המדינה (ענת קם), התאפשר לבלאו לברוח מהארץ והוא נשאר בחו"ל כשנתיים. בגלל הרקע העיתונאי מצא ראש שב"כ דאז יובל דיסקין לנכון לכנס קבוצה גדולה של אנשי עיתונות בכירים כדי להסביר להם את העובדות והמהלכים שנוגעים לפרשת קם־בלאו. זה לא שדיסקין הצטדק, אבל הוא הבין שזה חריג מאוד במדינה שמתיימרת לקיים בתוכה עיתונות חופשית, וצריך לשתף ולהסביר. כך התאפשר למשתתפים להבחין שבין תמונות ראשי שב"כ לדורותיהם לא נמצא איסר הראל, אלא השושלת מתחילה בעמוס מנור. אותו מנור שהחדיר לשב"כ סטנדרטים של שיקולים ליברליים.
באחד השבועות או החודשים שלפני ההתנתקות ב־2005, כשהייתי עורך "מקור ראשון", גם לי זה קרה. לא זוכר אפילו מה היתה הסיבה, אבל התקשר מישהו ממשטרת פתח תקווה: אתה מוזמן לחקירה. אולי לאחר שנחקק בכנסת חוק ההתנתקות אפשר היה לפרש שיקולים מערכתיים מסוימים - למשל, התנגדות למהלך ההתנתקות - כמנוגדים לספר החוקים.
הפניקה לפעמים גורמת להאצה של תהליכי חשיבה. התקשרתי בהול לעיתונאי שהוא גם עורך דין פעיל, נדב העצני. הוא ניסח ושיגר במיידי מכתב התרעה למשטרה (לא זוכר למי) בקשר לזימון עיתונאי לחקירה. הזימון בוטל. היו אז כנראה קווים אדומים. עיתונאים מודעים לפעמים לכך שבשירות השליחות העיתונאית הם עוברים על החוק. החזקת חומר סודי זה המקרה הקל. מועצת העיתונות סערה בעקבות פרשת בלאו והוציאה הודעה חריפה לזכותו: "אין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק מסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי". עניינו של בלאו הגיע גם לכנסת.
במקרה של צביקה קליין, ברור שהוא לא היה מודע לאפשרות של עבירה. כל המולת המהומה של המונדיאל בקטאר עדיין טרייה בזיכרון. ההשתפכות של כתבינו בכל המסכים ושערי העיתונים על הארגון הנפלא ועל האווירה הנהדרת זלגה מכל מבוע וערוץ.
אבל יחס התקשורת לחקירות של עיתונאים הפך לעניין שיוכי פוליטי. הקווים נחצו כאשר במסגרת תיקי 4000 ו־2000 זומנו אנשי עיתונות על ימין ועל שמאל לחקירות משטרה, זומנו מו"לים בלי להציב התנגדות עקרונית. כתב אחד נחשף כסוכן משטרה. העיקרון הוא שגם אם יש הטיה בכיסוי מערכתי של אישים פוליטיים, זה עדיין בתחום חופש העיתונות והזכות לשיקול מערכתי פנימי שלמשטרה אין שום מעמד לשפוט אותו. אורי אבנרי מצטייר כתמים לגבי השיקול שלו להביא שתי עדות ולהקליט את השיחה עם האויב המובהק ערפאת. מבחינתו, ההסתננות מעבר לקווים לצורכי דיווח מובנת מאליה. ועל השיחה עצמה, אם היא בעלת אופי עיתונאי - לפי ההיגיון שלו, אי אפשר להאשים אותו בריגול.
וטו על מינוי
ההתערבות של הסנאטור לינדזי גרהאם בעניין מינוי שרביט לראשות שב"כ נובעת מהשחיקה בריבונות ישראל ככל שהדבר נוגע לאינטרסים אמריקניים
הנקודה המשמעותית בסאגת מינוי המחליף של רונן בר כראש שב"כ היא התערבותו הפומבית של הסנאטור לינדזי גרהאם נגד האלוף אלי שרביט. "מינויו של שרביט הוא מעבר לבעייתי", אמר גרהאם. "...ההצהרות של שרביט נגדו ונגד מדיניותו (של הנשיא טראמפ) יצרו מתיחות שלא לצורך בתקופה המכרעת הזו".
יש כאלה שמשווים את האירוע לטרפוד קידומו של אביאם סלע בתקופת הנשורת של פרשת פולארד בסוף שנות ה־80. האמריקנים שמו וטו. אבל לישראל אין כיום גירעון חמור ביחסיה עם ארה"ב. ההתערבות של גרהאם (דובר מובהק של טראמפ) נובעת מהשחיקה בריבונות ישראל ככל שהדבר נוגע לאינטרסים אמריקניים.
האמריקנים נזקקו לבסיס מודיעין ורדאר, וישראל - עוד בימי ממשלת אולמרט וברק כשר ביטחון - הסכימה לתנאים האמריקניים. התנאים האלה מעניקים באופן מעשי ריבונות אמריקנית בבסיס שממוקם זה כמה שנים בהר קרן שבנגב. תחילה מוקם ליד נבטים, בהמשך עבר להר קרן, עובדה חשובה במסגרת מלחמת חמאס־איראן וכל השאר, אבל משום מה לא מזכירים אותה. לישראל יש רווח מהתפוקה של התחנה הזאת בכל הקשור לירי טילים עליה. אבל המעין־ריבונות הזאת מעניקה לאמריקנים, לפי רצון הממשל התורן, יכולות גם לגבי השטח שנקרא מדינת ישראל.
האם יש איזושהי הדדיות שמתבטאת בפעילות המשותפת של קטאר וישראל מול מדינות אויב שונות? בחלוקת הזירות של מערכת הביטחון קטאר היא מדינה שהמוסד עובד מולה. שב"כ עובד מול מצרים בהקשרים של עזה. לפי צורת ההתבטאות של אישי ציבור ועיתונאים, אפשר לזהות מאיזה כיוון הם ניזונים. קטאר איננה יותר אויב ממצרים; בשתיהן יש לישראל אינטרסים כלכליים ועסקיים.
יגאל כרמון טען בתחילת 2024 שמצרים עדיפה על פני קטאר כמתווכת. מה שבטוח - ככל שישראל תקטין את חשיבות המדינות המתווכות, קטאר ומצרים, במקבילית הלחצים לשחרור החטופים, וככל שמשקל הלחצים שישראל מפעילה יגדל ביחס אליהם, כך הסיכוי לשחרור החטופים יגדל. קיימת עוינות רבה ביחסי שתי המדינות הערביות האלה. האחת קטנה, עשירה וחולשת על מנופי לחץ גלובליים ללא שיעור; היא גם נותנת החסות לאחים המוסלמים בעולם. השנייה, מצרים, ענקית עם אוכלוסייה גדולה, והאחים המוסלמים הם האויב הגדול של המשטר השליט בה. אולי דווקא בגלל בעיית האחים המוסלמים המצרים אפשרו חופש פעולה לחמאס בעזה.
את הפתרון לסוגיית איזון היחסים והאינטרסים של המשולש הישראלי־קטארי־מצרי ניתן כנראה למצוא בפרוטוקולים של ור"ש - ועדת ראשי השירותים. בגוף הזה חברים ראשי המוסד, שב"כ, אמ"ן, ועוד. בינתיים, ישראל אכן חזרה לפעילות צבאית אינטנסיבית ומועילה בעזה, ובכך היתה אמורה להכניס את חמאס למצוקה. הפעילות האמריקנית־ישראלית המשותפת נגד החות'ים שחקה מאוד את היכולת של צבא הטרור הזה לסגור את התובלה הימית בים סוף לטובת מצרים. אבל דווקא אז, כשהכל מסתדר, שוב מתפרצת המחלה הישראלית של "קם איש על אחיו" - ולאחואן היתה אורה ושמחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו