"מערכת הביטחון הזהירה מקטסטרופה אם נכריע את חמאס"

"חכם עדיף מנביא", אמרו חז"ל, ובמקרה של יובל שטייניץ אפשר בהחלט להבין מדוע. בחריפות שכלו ומכוח הידע הרב שאצר במוחו, הפילוסוף שהפך לפוליטיקאי הצליח יותר מפעם אחת לדמיין מציאות אחרת לישראל, טובה ובטוחה יותר, ואז גם להגשים אותה.

כך עשה כיו"ר ועדת החוץ והביטחון בתחילת המילניום, כשהגיע בכלים רציונליים למסקנה שבשאר אסד בונה כור גרעיני. הוא ספג עלבונות וביזיונות ממערכת הביטחון, אך עמד על שלו והתברר שצדק. בזכותו ישראל הפתיעה את אסד ואת העולם ומחקה את האיום הקיומי שהרודן הסורי בנה בחשאי.

ד"ר שטייניץ האמין במציאות חלופית כשיזם כשר האוצר ב־2009 את התקציב הדו־השנתי. גם אז הלך נגד הזרם, אבל כך חילץ את הכלכלה הישראלית מהמשבר הפיננסי שטלטל את העולם. אותו הדבר קרה עם מתווה הגז. בשעה שלוביסטים ואינטרסנטים יצאו נגדו למלחמת עולם להשאיר את הגז בים, או לא למכור את חלקו לחו"ל - שטייניץ הבין את הפוטנציאל והפך את אוצר הטבע הזה למקור הכנסה כלכלי ולבסיס יציבות אנרגטי שהציל את ישראל ממשברים.

כל האירועים האלה, וגם הפטנט שלו ושל יוסי קופרווסר להוציא את הנשק הכימי מסוריה, לשדרג את הקשרים עם סין, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - להזהיר מפני פלישה פלשתינית לישראל - נהגו במוחו הקודח בטרם קרמו עור וגידים במציאות. אלה ועוד מתוארים בספרו החדש "הקומדיה הממשלתית" (הוצאת ידיעות ספרים), שבו שטייניץ מסכם 23 שנים במערכת הפוליטית.

אבל בטרם נצלול לעבר שוב יש לו עתיד חלופי שאזרחי ישראל עדיין אינם מודעים לו. בשנתיים האחרונות הוא משמש יו"ר "רפאל - מערכות לחימה מתקדמות". בכובע הזה שטייניץ יודע לספר "שייקח שנתיים-שלוש לכסות את כל המדינה במערכת הלייזר החדשה להגנה מפני הטילים, 'מגן אור'. הפיתוח הסתיים והמערכת המבצעית הראשונה, אולי אפילו שתיים, יימסרו לצה"ל עוד השנה, לקראת החורף הקרוב".

איך תעבוד המערכת הזו?
"במערכת הלייזר היירוט יתחיל ברגע שרואים את הטיל והוא מתבצע באופן מיידי, בשמי עזה או לבנון. שם גם ייפלו הרסיסים. 'מגן אור' תשתלב בכיפת ברזל, ואם היא תיכשל מאיזושהי סיבה, נפעיל את כיפת ברזל. לייזר הוא קרן אור עוצמתית עם המון אנרגיה שמשמידה את הטיל בתוך שתי שניות, בטווח של קילומטרים רבים. בניסוי בנגב ב־2022 'מגן אור' הורידה טילים, רקטות ואפילו פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה. עקרונית היא יכולה להפיל כל מה שעף, אם מגלים אותו.

"זו פריצת דרך עולמית והיסטורית שיהיו לה גם שימושים אזרחיים", הוא צופה. "שלושה דוקטורים לפיזיקה ברפאל אחראים לפיתוח הגאוני הזה. הם הצליחו לעשות את מה שהעולם נכשל בו כבר 50 או 60 שנה. לפני 15 שנה הם התעקשו שאפשר לפתח מערכת כזו והצליחו לקבל תקציב פיתוח ממשרד הביטחון שהתנגד".

כמרצה בדם, וגם באוניברסיטת רייכמן, שטייניץ מתאר איך הצליחו הישראלים במקום שבו כשל שאר העולם. "קרני האור של הלייזר מתבדרות ברוח. לכן, ככל שהטווח עולה, כך העוצמה והדיוק יורדים. כדי להתגבר על הבעיה הזו, המהנדסים הגאונים של רפאל פיתחו מערכת שיורה 100 או 200 קרני לייזר קטנות. אחת או שתיים מהקרניים פוגעות בנקודה שבה אפשר לפוצץ את הטיל. וכמו כל קרן אור, הן מחזירות אור למקור. המחשב מזהה איזו מהקרניים פגעה במקום הנכון בטיל, ואז מכוון את יתר ה־200 לאותה נקודה כדי להשמיד אותו. אחרי כמה חלקיקי שנייה שוב מפצלים את הקרן ל־200 כי יש תזוזות, ואז שוב מתבצע תהליך החזרת האור, חישוב מהי הקרן שפוגעת וכיוון יתר הקרניים לאותה נקודה. כל זה נעשה בקצב של אלפי פעמים בשנייה, ובסוף התוצאה היא שהמטרה מושמדת".

אמבוש באולפן

שטייניץ אוהב מאוד את התפקיד ברפאל. "הוא מאפשר לי להשפיע בתחומים הכי חשובים של ביטחון ישראל, אבל בלי לשלם את המחיר הכרוך בחיים הפוליטיים". אחד המחירים האלה הוא ההפגנות הפרועות שהיו מול ביתו במבשרת ציון, בתקופת "המחאה החברתית" ב־2011, כולל עלבונות שספגה הבת שלו מהמורות שלה בבית הספר.

באופן פרדוקסלי בשבוע שעבר שוב נערכו הפגנות מול הבית הזה ממש, רק שהפעם הופנו נגד רעייתו, שופטת בית המשפט העליון גילה כנפי־שטייניץ. הטענה נגדה היתה שלא מנעה מנתניהו לראיין מועמדים לראשות שב"כ. הניסיון המר מהעבר הוביל את שטייניץ לעמדה ש"יש לאסור הפגנות מול בתים פרטיים של אנשי ציבור".

בשל תפקידו הממלכתי שטייניץ נזהר מאמירות פוליטיות מפורשות, אולם לא קשה להתרשם שהמחאה של הימים האלה מזכירה לו את השלהוב התקשורתי והפוליטי של ההפגנות בעשור שעבר. אחד הסיפורים המשעשעים בספר נסב על ראיון שערכה עימו המגישה של ערוץ 10 דאז, אושרת קוטלר, בתקופת המחאה.

"... הראיון כשלעצמו היה לא פשוט. קוטלר הרשתה לעצמה לקטוע את דבריי על ימין ועל שמאל, כשמאחוריי הוקרנו צילומים מההפגנות כרקע. ואולם, מנת הרעל העיקרית הוגשה לי דווקא עם תום הראיון, כשהמהדורה יצאה להפסקת פרסומות. 'תשיגו לי כמה מפגינים שיגידו ששטייניץ שקרן!' שמעתי ביחד עם עוזריי את קולה של קוטלר בוקע ממסך הטלוויזיה שהיה תלוי בפינת חדר האיפור, 'שיגידו למצלמה שהם לא מאמינים לאף מילה ממה שאמר בראיון!'. מישהו מהכתבים הסביר לה שהאנשים שמשתתפים בהפגנה לא יכלו לצפות בראיון שהסתיים זה עתה. 'לא משנה', ענתה לו השדרנית האובייקטיבית, 'אז שפשוט יגידו שהם לא מאמינים לאף מילה של שטייניץ ושל נתניהו'".

בתשובה לשאלתי אם כיום התגייסות התקשורת נגד הממשלה חוזרת על עצמה, אומר שטייניץ כי "הסיפור (עם קוטלר) אינו יחיד. אנשים מבינים שהתקשורת מחפשת להעלות את הרייטינג. בדרך כלל אנחנו חושבים שתחרות היא טובה, אבל לפעמים היא גורמת לתופעות שליליות. הדרך למשוך את הציבור היא יצירת דרמות. לכן יש נטייה להעצים ולהחריף, ומוכנים לעשות מניפולציות כדי ליצור דרמה וגם כדי לבטא אג'נדה פוליטית. שני הדברים לא צריכים להיות, לפחות לא במינון שהם קיימים כיום".

אחד מול כולם

עוד נחזור לתקשורת. בינתיים, הממסד שחוטף בספר הכי הרבה הוא מערכת הביטחון. בזה אחר זה שטייניץ מציג רמטכ"לים, אלופים וקצינים בכירים כמנופחי אגו, מניפולטיביים, יהירים ואטומים. כך שהשאלה הראשונה שלי היא אם 7 באוקטובר אינו תוצאה ישירה של הליקויים הקשים האלה שהוא עצמו מתאר.

"תן לי לעדן את זה. אני מתקשה לכעוס על הצבא".

מדוע?
"כי ההתנשאות והאטימות לביקורת כמעט מובנות בתוך השיטה. מפקד נבחן בזה שהולכים אחריו. אנחנו מחנכים מפקדים מגיל צעיר להפגין ביטחון עצמי. כשזה מצליח קוראים לזה מנהיגות, כשזה נכשל קוראים לזה יהירות. ואתה תמצא את זה כמעט בכל צבא בעולם. הבעיה אצלנו אחרת, והיא שאין מנגנונים מאזנים. אצלנו הממסד הביטחוני כל כך חזק מול הפוליטיקאים והכנסת, ומקבל גיבוי מהתקשורת ובעקבותיה מהציבור 'לתמוך בלובשי המדים המצוינים ולבקר את הפוליטיקאים המטומטמים' - וכך יוצא שאין מספיק בקרה ואיזון שיכולים לעמוד מול מערכת הביטחון. רק במקרים חריגים הקבינט, ועדת החוץ והביטחון או המל"ל מצליחים להזיז את המחט. בכל המקרים האחרים הם חותמת גומי מכובדת, וזה נורא ואיום. זה מאפשר לעיוורון ולשאננות להשתרש, וזו טעות מז'ורית".

דוגמה לטעות, אולי לא הכי גדולה שמתאר שטייניץ, היא הרכש הנוסף של מטוסי F-35. "זה מטוס עם המון יתרונות, ובראשם החמקנות, אבל גם עם הרבה פגמים. הרלוונטי ביותר למקרה שלנו הוא הטווח בלי תדלוק באוויר, שמגיע ל־1,000 ק"מ. כלומר, המטוס הזה מספיק רק למעגל ראשון, ולא לעיראק, איראן או תימן. תדלוק באוויר הוא אופרציה מסובכת שגם חושפת את המטוס, ולכן יתרון החמקנות אובד. לכן אני חשבתי שמעבר ל־13 המטוסים שהיו אז, עדיף לרכוש עוד מטוסי F-15, שהטווח שלהם מגיע ל־1,800 ואפילו 2,200 ק"מ בדגמים החדשים - כלומר, לאיראן. כמו כן, ארבעה מטוסי F-35 נושאים במשקל את הפצצות של F-15 אחד. כלומר, הוא סוחב מעט תחמושת".

אלא שמול שטייניץ ניצב על הרגליים האחוריות כל חיל האוויר. כחולי המדים התלהבו מהצעצוע היקר והחמקן ודרשו לקנות עוד. בקרב איתנים שלא היה כמותו עלה בידי שטייניץ לעכב את רכש הטייסת השנייה של מטוסי ה"אדיר". "זה היה המקרה הראשון שבו ועדת ההצטיידות (של הממשלה) דחתה הצעה של צה"ל. הם ביקשו 33 מטוסים, ואנחנו צמצמנו ל־13. לא חשוב מי צדק או טעה. העובדה שבעשרות שנים יש רק מקרה אחד שבו ועדת ההצטיידות לא מקבלת את עמדת המערכת מעידה על הבעיה", הוא מחדד.

העוצמה הזו של הממסד הביטחוני מול חולשת הדרג הנבחר עוברת בספר וגם בראיון כחוט השני. שטייניץ מתייחס כיום בסלחנות לחוויות שהוא עבר בהקשר הזה, אולם לשיטתו הבעיה מובנית, רצינית מאוד, ותרמה לעיוורון שהוביל לטבח. "מערכת הביטחון כאילו מתנהלת בפני עצמה. כושר ההכוונה של המערכת המדינית את בניין הכוח כמעט שלא קיים, וביחס להפעלת הכוח הוא חלקי. לראש ממשלה ולקבינט קשה מאוד ללכת להחלטות הרות גורל כשכל מערכת הביטחון מתנגדת לכך".

זה אומר שאנחנו בוחרים ממשלה, אבל בנושאים הכי קריטיים לקיומנו היא חותמת גומי?
"האדם היחיד שהיה מסוגל ללכת לבדו נגד מערכת הביטחון בגלל המעמד המיוחד שהיה לו הוא דוד בן־גוריון. שום ראש ממשלה אחר לא הצליח לכפות את עמדתו - לא נתניהו, לא שרון, לא אולמרט, ולא אף אחד אחר".

שטייניץ מביא כדוגמה את הדיון הדרמטי בקבינט בתקופת "צוק איתן" ב־2014, אז הוא ועוד ארבעה שרים דרשו לדון בהכרעת חמאס, אלא שצה"ל התנגד. "מערכת הביטחון הזהירה מקטסטרופה אם נכריע את חמאס. הטענה היתה שבלי חמאס ככתובת שלטונית יהיה כאוס בעזה, שמצרים וירדן יבטלו את הסכמי השלום, ושסתם נאבד 500 חיילים. שום ראש ממשלה לא היה מסוגל ללכת בדבר כזה נגד מערכת הביטחון".

אז אנחנו צבא שיש לו מדינה?
"לא הייתי הולך כל כך רחוק. יש אנשים מצוינים, והצבא שלנו ברמה יותר גבוהה מרוב צבאות העולם המפותח. כך שלא הייתי שופך את התינוק עם מי האמבט. אבל עדיין אין מנגנונים אמיתיים שמסוגלים להתערב ולהשפיע, וזה לא השתנה גם בעקבות המלחמה".

מלכודת השגרה

הזכרנו את 7 באוקטובר. האם האחריות המלאה לא מונחת על כתפיו של ראש הממשלה ב־15 השנים שקדמו לטבח? אצלו המל"ל לא היה הגוף המפקח על מערכת הביטחון כפי שאמור היה להיות.
"כמו שאמרתי לך מראש, בתפקידי הנוכחי אני נמנע מלהתייחס לסוגיות פוליטיות, אבל אני יכול לומר שכמעט אף אחד לא ראה את הסכנה שנשקפת מחמאס. מאז הסכמי אוסלו ב־1993 שום גורם לא אמר שהכוחות הפלשתיניים ביהודה ושומרון או בעזה הם סיכון צבאי למדינת ישראל. אני הייתי אחד הבודדים שאמרו את זה (לאחר שהתפכח מחזון אוסלו ועבר משמאל לימין, כתב שטייניץ ב־1998 מאמר נרחב שכותרתו 'כאשר הצבא הפלשתיני יפלוש למרכז הארץ' - א"כ). זה דבר שהטריד אותי במשך שנים, ומסיבה זו התנגדתי לקיר התת־קרקעי שנבנה בין עזה לישראל בעשור הקודם. חשבתי שהסכנה האמיתית היא אלפי מחבלים על פני הקרקע ברכבים.

"אבל זה נכון שבשנים האחרונות גם אני התחלתי לפקפק אם זה באמת יקרה. אם היו מזהים את גודל הסיכון שחמאס עלול לעבור מהטרדה למלחמה, אז אולי מערכת הביטחון היתה נוקטת עמדה אחרת. אבל פה היתה קונספציה שתחילתה בהסכמי אוסלו, וזו לא אמירה פוליטית. הכנסנו עשרות אלפי לוחמים לפנים הארץ, וזה גורם משנה מציאות. נוסיף לתמונה שבצה"ל, ולא רק בו, יש קונספציה כאילו אפשר לסמוך על הרתעה. אבל 'הרתעה' היא קשקוש גמור, רציונלית ופילוסופית. הרתעה זה תמיד דו־צדדי. גם החלש מרתיע את החזק. נוסף על כך, הרתעה היא דבר שיכול להשתנות בן־רגע.

"הדבר השני הוא התרעה. גם לפני מלחמת יום הכיפורים האמנו שיש לנו עליונות מודיעינית, כך שנדע מראש לפני שהצד השני יתקוף. אבל אין חסינות בפני הפתעות. ב־6 באוקטובר 2023 התראיינתי בהסכת של נדב פרי ואמרתי לו שאנחנו יכולים להיות מופתעים אפילו מחר בבוקר. אם הקצינים הבכירים שלנו היו מכירים היסטוריה צבאית, הם היו יודעים שבסכסוכים ארוכים תמיד היו הפתעות משני הצדדים, ושאין חסינות בפני הפתעות. זה קורה, בין השאר, בגלל בעיית ההרגלה. זה כמו לנסוע עשר שנים בלי חגורה בלי תאונה ולכן להגיע למסקנה שכבר אין בה צורך. כשהצד השני מרגיל אותך, נכנס כמה פעמים למנהרות או מפעיל סימים, ויש כמה משוגעים שמזהירים 'הם יכבשו את באר שבע ואשקלון' אבל זה לא קורה - יוצא שאלה שהרגיעו תמיד צודקים, אז אתה מתרגל. כמו בסיפור על הזאב והכבשים. גם אני שכתבתי את המאמר ב־98', לא הייתי חסין".

אז האסונות בלתי נמנעים?
"נכון. לכן לראשי אמ"ן שהתייעצו איתי גם בזמן האחרון אמרתי 'תודיעו שאינכם יכולים להבטיח התרעה'".

אז מה עושים?
"צריך להיות ערוך בצורה כזו שאם תופתע - המכה לא תהפוך למפולת. גם בצפון וגם בדרום לא היה קו שני".

כלומר, אתה מציע שלנצח נחזיק קו שני של מוצבים כמה קילומטרים בתוך ישראל כדי לחסום מתקפת פתע?
"ברור. צריך להקים קו שני בצפון ובדרום. אם בעזה היה קו שני הוא לא היה מונע הכל, אבל כן היה מאפשר להגיב בצורה מאורגנת. אלה דברים שאמורים להיות טריוויאליים. משום שהגבולות שלנו צרים ובלתי אפשריים להגנה, ומאחר שחלק מהאויבים קרובים כל כך, צריך לבצע הגנה אזרחית מקיפה. צה"ל לא יוכל להגיע לכל הנקודות בכל זמן כי המרחקים קצרים".

כעיתונאי אני סבור שלתקשורת היה חלק נכבד באסון 7 באוקטובר, משום שהיא לא עשתה את תפקידה לבקר את הממסד הביטחוני. זה כמובן בלי להפחית מאחריותם של אחרים.
"הכתבים הצבאיים נוטים לתמוך בצה"ל ובמערכת הביטחון. רק כשיש אסון, התקשורת מסוגלת לקבל שרמטכ"ל, ראש אמ"ן או ראש שב"כ ומוסד טעו. אבל מייד אחר כך אותם אנשים שוב הופכים למומחים שעל פיהם יישק דבר. באולפנים אתה לא נחשב למומחה בלי רקע צבאי בכיר. זו תופעה שצריכה להיפסק. לא טוב למערכת הביטחון ולמערכת הדמוקרטית שאין לה אתגר חיצוני".

התחלנו את הפרק הזה בדיון על נתניהו, ואני רוצה לחזור ולשאול: מצד אחד, אתה מודה לו על "האמון והגיבוי לאורך 23 שנים ארוכות וקשות". מצד שני, גם בספרך על מתווה הגז וגם בספר הזה בלא מעט צמתים אתה זה שנתן לו גב.
"אני חושב שזה הדדי. היו לא מעט מצבים שאני נכנסתי ללחץ והוא זה שיישר אותי. למשל, במחאה החברתית. אין ספק שאני מעריך את האיש, אחרת לא הייתי משרת איתו כל כך הרבה שנים".

אתה מזכיר את ההתנגדות שלך למסקנות אישיות בוועדות חקירה. מדוע?
"אומר את הדברים באופן כללי. ממה שאני ראיתי עדיף להתמקד בהפקת לקחים ולא בחיפוש אשמים, כי גם האנשים שטועים ויש כלפיהם זעם ציבורי, כמו ראש אמ"ן, אלוף פיקוד דרום או ראש שב"כ, הם כולם בסוף מיטב בנינו. הרבה פעמים הם סיכנו את עצמם סיכונים גדולים 30 ויותר שנים. גם אם הם טעו וקרה אסון במשמרת שלהם כתוצאה מהתפיסה שלהם, לא צריך להרוג או לצלוב אותם. שנית, בטווח ארוך שכרנו יוצא בהפסדנו. אנשים חוששים לקחת אחריות ולהתקדם בסולם הפיקוד, וייתכן שאנחנו מאבדים הרבה אנשים טובים בגלל זה. שלישית, אנשים פועלים בכסת"ח - איך אגן על עצמי מפני חקירה במקרה כזה וכזה.

"יש מתח מובנה בין המשימה של חיפוש אשמים להפקת לקחים. ברגע שמתמקדים בחיפוש אשמים, הכל מקבל מיצוב כמו בבית המשפט. במקום שאנשים יבואו בנכונות לפתוח את הכל ולדבר בגילוי לב גם על השגיאות שלהם או של המערכת שהם חלק ממנה, כל אחד מגן על עצמו וזורק את האשמה. יש הבדל בין בית משפט לוועדת חקירה. הערבוב בין ועדת חקירה לבית משפט לא בריא".

יגידו לך, שאנשים יפשלו וימשיכו כאילו כלום?
"האנשים הכי טובים והקצינים הכי טובים יפשלו בקריירה ארוכה שנמשכת שנים. לפעמים, כמו ב־7 באוקטובר, הטעות עולה בחיי אדם. אני לא אומר שאף אחד לא אשם אף פעם, אבל לדעתי הנזק מההדחה של דדו, למשל, לאחר מלחמת יום הכיפורים עלה על התועלת. זה לא הגיע לו ולא הגיע לנו, למרות שדדו היה הרמטכ"ל במלחמת יום כיפור".

כדי להראות איך אפשר אחרת, שטייניץ מספר על הוועדה שהקים ב־2003 לחקירת כשל המודיעין הישראלי במלחמת המפרץ השנייה. כמו בארה"ב ובבריטניה, גם אמ"ן והמוסד העריכו שלסדאם חוסיין נותר נשק כימי שהוא עלול לירות על ישראל. כל המדינה נכנסה להכנות, ומסכות אב"כ חולקו לאוכלוסייה. אלא שבסופו של דבר, לא נמצאה אפילו חבית כימית אחת במרחבי עיראק.

"בוועדת החקירה הזו לא היו מסקנות אישיות והיא הובילה לשיפור מנגנוני המודיעין, ובסופו של דבר, גם לגילוי הכור בסוריה", מסכם שטייניץ.

never say never

סיפרת לי שאתה נוסע לארה"ב השבוע כדי לקדם פתיחה של מפעלי רפאל חדשים שם. האם בעידן טראמפ נכון להחליף את הסיוע הביטחוני האמריקני בהסכמי שיתוף פעולה?
"עלויות הסיוע של ארה"ב ליפן או לאירופה הרבה יותר גבוהות מאשר לישראל. שם לא מדובר בכסף, אלא בסיוע ביטחוני ישיר של כוחות קרקע, ספינות ומטוסים אמריקניים שמספקים מטרייה הגנתית. אנחנו נצטרך את הסיוע האמריקני בשנים הקרובות".

מעבר לחוויות האישיות שלך, מה רצית שהאזרח הישראלי יידע כתוצאה מקריאת הספר?
"שהפופוליזם המעודד על ידי התקשורת - וזה לא קורה רק בישראל - מקשה קבלת החלטות לטווח הארוך. הספר מראה עד כמה קשה לפוליטיקאי לא להיכנע לטרנדים מול התקשורת. צריך מאמץ עליון כדי שלא להיות מושפע. בן־גוריון אמר אמירה נכונה: 'אני לא יודע מה העם רוצה אלא מה העם צריך'".

יש סיכוי שתחזור לפוליטיקה?
"זה לא עושה חשק לחזור. אחרי כמעט 24 שנים אתה משלם מחירים ומתעייף. ברפאל נקלעתי למקום האידיאלי. זו שמורת טבע ציונית. טוב לי במקום שאני נמצא. פרסמתי שניים וחצי ספרים מאז שפרשתי לפני שנתיים וחצי. הספר הראשון שלי, 'הזמנה לפילוסופיה', יצא במהדורה ה־75 שלו, כך שאין לי תוכניות כאלה".

לא שמעתי לאו מוחלט...
"סטנלי פישר אמר פעם never say never, אז אני יכול להבטיח לך בוודאות שאף פעם לא ייכנס לי ג'וק לראש? אבל כשאני רואה מה קורה לחבריי בפוליטיקה, זה נראה לי רק יותר קשה ממה שהיה לפני שלוש וארבע שנים".