בוקר חורפי, אזורי הייטק בקצה המרכז. כאן עוד יש מגרש כורכר חינמי לחנות עליו, עוד מעט גם הוא יהפוך לשיר - ארץ קטנה עם נדל"ן. ישבתי לשוחח עם עו"ד משה קריף, לוחם צדק בלתי נלאה, על מאבקיו. המחמם מעל השולחן ניגח קצת את הקור שבחוץ, אך לא הצליח להפיג את הקור שהביאה השיחה. משה, ממקימי "הקשת המזרחית" ומגיש בג"ץ הקרקעות, לחם בשנים האחרונות על צדק לתושבי גבעת עמל, וצדק למשפחת יעקוב אבו אלקיעאן, שנחשד לשווא כמחבל דאעש ונורה על ידי שוטרים. אלא שהפעם הסיפור של משה חשף כפור אחר. את הקור השוכן בלב האנושי, של מערכת ששכחה את אנושיותה.
"יש משהו קפקאי בסיפור של אליהו חסין. לא רק בגלל האבסורד, אלא בגלל האופן שבו המערכת הופכת את הצדק למושג מופשט, רחוק, בלתי מושג. כמו קור בחורף - אתה יודע שהוא שם, אתה מרגיש אותו, אבל אי אפשר לתפוס אותו בידיים".
מי זה אליהו חסין, שאלתי. "אליהו היה איש בן 91", ענה משה, "עולה ממרוקו, נכה צה"ל, שעבד כל חייו בבניית המדינה הזו - בסולל בונה, בתעשייה. גר בדירה קטנה באשדוד, שאותה שכר מעמיגור מאז 1979. דירה שבה גידל שישה ילדים. דירה שהיתה אמורה להיות הבית שלו, אך הפכה לסיפור של אי־צדק מתמשך".
משה לקח לגימה מהקפה. "אתה מכיר את חוק הדיור הציבורי?" המשיך. "חוק שנחקק ב־1998 אחרי מאבק ציבורי גדול, כדי לתקן עוול היסטורי. הרעיון היה פשוט: לאפשר לדיירים כמו אליהו, ששילמו שכר דירה כל חייהם, לרכוש את הדירות שלהם במחיר מסובסד. לתת להם סוף־סוף בעלות, ביטחון, בית".
"בוודאי", השבתי, "זה החוק של כל השכנים מהבלוק של סבתא שלי בבאר שבע, זה שאפשר להם לרכוש את הדירות שלהם אחרי שנים ארוכות. דווקא חוק מוצלח, חוק הגיוני".
"בתיאוריה כן", אמר משה במרירות, "אבל במציאות זה הפך למבוך קפקאי. אליהו ניסה לרכוש את הדירה, אבל עמיגור טענה שהיא גדולה מדי - 116 מ"ר, בעוד בפועל החוק חל על דירות של עד 100 מ"ר. אליהו, שהכיר את הדירה היטב, הוא הרי חי בה, טען שהדירה בגודל 99 מ"ר. הוא שכר מודדים פרטיים שהוכיחו לעמיגור את הטעות, אבל המערכת התעקשה על המדידה השגויה שלה. ובמשך יותר מ־20 שנה אליהו ומשפחתו נלחמו במערכת אטומה, חסרת רחמים, שלא ראתה אותם ממטר. סליחה, מ־6 מטר".
איך זה יכול להיות שמשהו כל כך פשוט כמו מטר בנייה, שאפשר להוכיח עם מד מטר בעשר דקות בדיקה, מסתבך לסאגה של 20 שנה?! שאלתי, מתקשה להאמין.
"זו שאלה פילוסופית כמעט", אמר משה, והביט בחלון. טיפות גשם מהוסס החלו לזלוג על לחיי הזגוגית, "המערכת בנויה כדי להקשות על אנשים כמו אליהו. הם ניסו הכל: פנו לוועדות, לשרי שיכון, אפילו לשר הבריאות כי אליהו נכה צה"ל. בכל פעם קיבלו תשובה אחרת, אבל התוצאה היתה תמיד אותה תוצאה: לא. לא תוכלו לרכוש את הדירה.
"גם אחרי שאנשי עמיגור הבינו את הטעות שלהם, הם מצאו תירוץ מתחת לאדמה, או מעליה..." נאנח משה. "בפגישה האחרונה של אליהו עם נציגי עמיגור הם טענו פתאום שמאחר שרק הוא ואשתו גרים בדירה, הם לא זכאים לרכוש אותה. זה היה פשוט מגוחך. הם גידלו שם שישה ילדים! אבל כשהבנים והבנות עזבו את הבית, המערכת מצאה תירוץ חדש לסרב להם".
ומה עם בתי המשפט, שאלתי. "אה", נאנח משה, "עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הכי עצוב. אמרתי לאליהו ולבני משפחתו שיכינו את עצמם, כי המאבק לצדק יהיה ארוך. למרות גילו אליהו בחר להמשיך להילחם, אז נכנסתי לתמונה. ב־2019 הם פנו לבימ"ש השלום באשדוד, אבל השופטת הציעה להם להגיש את הבקשה לוועדת חריגים. הם עשו את זה, ושוב נדחו. ב־2023 הגיעו למחוזי בבאר שבע, והשופטת גאולה לוין אמרה שאין הצדקה לחרוג מהחלטות ועדות הערר. אליהו, שהיה כבר בן 91, הרגיש שהמערכת מטרטרת אותו, מחכה שימות, והפנתה לו עורף".
תהיתי מה האינטרס שלהם לא לתת לו צדק מטראז'י. משה שתק לרגע, ואז הוסיף: "נדל"ן זה סם החיים של הכוח בישראל. כולם מכורים לו. ואתה יודע מה הכי עצוב? אליהו חסין לא ויתר עד הסוף. הוא תמיד האמין בצדק, האמין במדינה שהוא עזר לבנות, שהוא נתן חלקים מגופו ומבריאותו כדי שתתקיים, אבל בסוף, כשהבין כמה המערכת נגדו, גזר על עצמו תענית ולבסוף נפטר מהעולם בתחושה שהמדינה בגדה בו".
עצוב, אמרתי. "מאוד. בהלווייתו נדרשתי להספידו. קולי רעד וכולי נרעד, חשבתי איזו זכות בכלל יש לי להספיד את לוחם הצדק הזה, ולבסוף אמרתי 'קול הצדק שלך עוד יישמע, ר' אליהו'".
ומה קרה עם הדירה? "המשפחה ויתרה על המאבק", ענה משה בקול עצוב משהו, "הדירה נחצתה ונמכרה לאחרים. אתה יכול לדמיין את זה? אדם שעבד כל חייו, שילם שכר דירה במועדו, גידל משפחה, ובסוף לא זכה לראות את החלום שלו מתגשם. להרגיש שהבית שלו הוא בעצם שלו".
משה סיים את הקפה שלו והביט החוצה. "זה לא רק הסיפור של אליהו חסין. זה הסיפור של אלפי אנשים בישראל, שנאבקים מול מערכת אטומה וחסרת רחמים. אנשים שתרמו למדינה, אבל כשהם זקוקים לה, היא לא שם בשבילם".
ומה אתה מתכוון לעשות, שאלתי. "להמשיך להילחם. לספר את הסיפור של אליהו, להזכיר לכולם שהצדק החברתי עדיין רחוק מלהיות מושג. אני כותב עכשיו ספר על המאבקים שלי, וזה הפרק הפותח. אתה יודע למה בחרתי במאבק הזה ולא באחרים, הרבה יותר גדולים ומתוקשרים? כי אם לא נדבר על זה, אם לא נמשיך להיאבק, המערכת תמשיך לרמוס שוב ושוב את האנשים הקטנים".
כשיצאנו מבית הקפה, הגשם ההתחזק. הסיפור של אליהו חסין נשאר במחשבותיי. לרגע אחד הייתי שם לצידו, פוסע באצילות במסדרונות בית המשפט אשר חמס ממנו את זכויותיו. רגליו מחפשות אדמה כדי לחוש משהו יציב כבית. לרגע חשתי את עוצמת אי־הצדק המשפטי, כפור שמאבן את נשמתך.
אז רגע לפני שאתם מזלזלים ובפעם הבאה אומרים, "אז מה? מה המשמעות של כמה מטרים בחריגות בנייה? זה שטויות, בקטנה, לא צריך לעשות מכמה מטרים עניין משפטי גדול" - תחשבו לרגע על אליהו חסין ז"ל, ועל כפור אי־הצדק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו