לקראת המלחמה הקרה: צה"ל נערך לחורף בסוריה ובלבנון

הצפון. בימים האחרונים צה"ל העמיק את אחיזתו בגולן הסורי. המורדים אמנם מעמידים פנים נחמדות ומבהירים שאין בכוונתם להילחם בישראל, אבל אף אחד לא יודע מה יוליד יום. בכל זאת, לא מדובר בסניף של תנועת הצופים, אלא במי שאוחזים באידיאולוגיה הבלתי מתפשרת של הג'יהאד העולמי.

המורדים הבהירו שהם מצפים מישראל לסגת בחזרה לגבול הבינלאומי. שגרירם באו"ם גם הגיש דרישה רשמית כזאת בשמם. ישראל הבהירה שאין בכוונתה לעשות זאת, לפחות עד שתבין איזה משטר מתייצב בדמשק ומהן כוונותיו. המשמעות: שהייה ארוכה בצד הסורי, כולל בחודשי החורף הקרים, שלא דומים במאום לחורף הקודם שעבר על כוחות צה"ל בעזה.

זה מחייב היערכות מיוחדת, לוגיסטית בעיקרה. איתור מבנים מתאימים והשמשתם, הבאת ציוד, סלילה של דרכים. כל זה ועוד עלה בהערכת המצב המיוחדת והממושכת שקיימו ביום שלישי ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון בגולן הסורי.

חדי העין בוודאי הבחינו שלביקורם נלווה גם ראש שב"כ, רונן בר. מתבקש לתהות מה לראש שב"כ ולסוריה, שאינה תחת אחריותו (למעט ספיחי השלוחות של חמאס והג'יהאד האסלאמי שפעלו מדמשק). תשובה אפשרית היא שישראל בוחנת את חלוקת הסמכויות המודיעינית בסוריה, מול האויב־יריב החדש שהתייצב מולה. עד כה, האחריות על סוריה היתה נתונה לאמ"ן, ולצידו באופן משני למוסד. ייתכן שעכשיו נבדק הנושא מחדש, על רקע מאפייני פעילותו של שלטון המורדים בדמשק, שדומים יותר לארגוני טרור מאשר למדינות.

ובעוד העיניים והקשב מרוכזים בסוריה, צה"ל מושקע עמוק גם בלבנון. גם השבוע היו כמה מקרים שבהם חיל האוויר נדרש לפעול כשהיה חשד שחיזבאללה מנסה להסתנן בחזרה לדרום לבנון או להשמיש תשתיות לחימה, וההתעקשות הזאת חשובה לעתיד כדי למנוע התבססות מחודשת של הארגון במרחב שמצפון לגבול. זה משמעותי גם על רקע סגירת גבול סוריה־לבנון להברחות אמל"ח איראני, שמחייבת את חיזבאללה ל"גמישות", כפי שהודה מנהיגו החדש נעים קאסם.

בינתיים צה"ל פועל בלבנון גם על הקרקע, לפחות עד שיעברו 60 הימים שנקבעו בהסכם הפסקת האש בין הצדדים. אלא שהחורף המתקרב מחייב היערכות לוגיסטית גם שם - במקביל לגולן - ולמען האמת, לא ממש ברור מה יקרה כשתסתיים מכסת הימים. לפי ההסכם, במקביל לנסיגת צה"ל, צבא לבנון אמור לפרוס כוחות גדולים מצפון לגבול. בפועל, צבא לבנון יורד דרומה בעצלתיים, וההשתהות שלו מעוררת תהיות בישראל אם מדובר בחבלי לידה ובקשיי היערכות, בהשפעות של המהפכה בסוריה, או בחשש מחיזבאללה.

הזירה השמינית. ישראל נלחמת בשבע זירות במקביל (או כך היא נוהגת לומר): עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, עיראק, איראן ותימן. יש כמובן זירות נוספות שישראל מתמודדת איתן, שמושפעות מיידית מהמלחמה - הכלכלה, התיירות, החקלאות ועוד - אבל יש זירה אחת אמיתית שזכאית לתואר "הזירה השמינית": הזירה הבינלאומית.

לזירה הזאת יש הרבה פנים, וכולן מטרידות מאוד. האנטישמיות בעולם גואה לממדים חסרי תקדים. הצתה של בית כנסת במלבורן, ניסיון הצתה של בית כנסת במונטריאול, פגיעה ברכוש של יהודים בכל יבשת אפשרית, ותחושת איום תמידית בכל קהילה על פני הגלובוס. חברים בלונדון סיפרו לי על יהודים שמורידים מזוזות מדלתות הכניסה לבתים, חברים בארה"ב סיפרו לי על סטודנטים שנרשמו ללימודים תחת שמות שנשמעים פחות יהודיים.

לאנטישמיות הזאת יש שלל סיבות. משנאת יהודים מובנית, דרך בורות, ועד להזדהות עם סבל הפלשתינים שנתפסים כצד החלש בסכסוך. הממשלות בעולם עושות מעט מאוד, מעט מדי, כדי לבלום את התופעה, שכבר נמצאת עמוק בעולמות הפלילים. חלקן לא מבינות את האיום (שיגיע בסופו של דבר גם אליהן), חלקן מבינות וחוששות מהמצביעים שלהן. התוצאה זהה: יהודים מרגישים מאוימים וחסרי הגנה. חלק מהקהילות הכפילו ושילשו תקציבי אבטחה, ובמאמץ לאבטח מוסדות יהודיים משתתפות גם שלל חברות ביטחון וטכנולוגיה ישראליות.

אבל האתגר לא מסתכם בזה. יש לו שלושה פנים נוספים: האחד - מדיני. ישראל נמצאת תחת צונאמי של ביקורת מדינית, שגם היא חוצה יבשות. מירושלים קל לראות את בחירתו של דונלד טראמפ כחזות הכל, אבל מצבה המדיני של ישראל מדאיג, והיא מבודדת מתמיד. זה בא לידי ביטוי בשלל דרכים: סנקציות גלויות וסמויות, אמברגו בדרכים שונות ולבלימת ישראלים בכל מקום אפשרי - מסחורה חקלאית ועד להשתתפות של אנשי אקדמיה בפורומים בינלאומיים.

הפן השני הוא משפטי. מהדיונים בבית הדין הבינלאומי לצדק בטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה, ועד להוצאת צווי המעצר נגד בנימין נתניהו ויואב גלנט בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. טועים מי שחושבים שזה נגמר בכך. הנחת העבודה בישראל היא שמתישהו יוצאו צווי מעצר חשאיים נגד ישראלים נוספים, בעיקר קציני צבא. בהיבט הזה - הערת אזהרה: יותר מדי חיילים מעלים תמונות של עצמם לרשתות החברתיות מאזורי לחימה, מבלי להבין שיש שלל גורמים שאוספים את השמות והתמונות כדי להפוך אותם בעתיד לתביעות ברחבי העולם.

הפן השלישי הוא הסברתי. ישראל אף פעם לא הצטיינה בהסברה, אבל בחודשים האחרונים ההתמודדות שלה בזירה הזאת מביכה ממש. היא מובסת כמעט בכל מדינה ובכל פורום, תקשורתי או פרונטלי. יהודים וישראלים רבים, בודדים וארגונים, מנסים לתת פייט, אבל בלי תוכנית מדינתית סדורה, מתוקצבת ומנוהלת אין להם סיכוי של ממש. למרבה הצער, אין בישראל תוכנית כזאת.

במצב הדברים הזה, מצופה היה שישראל תתארגן ותצא לקרב, כל קרב, בכל זירה, מתוך הבנה שאין זירות לא חשובות ושאין קרב אבוד. במקום זאת, היא החליטה להרים ידיים. סגירת השגרירות בדבלין, אירלנד, היא החלטה מביכה וילדותית. בגן הילדים אפשר להבין את מי שלא משחק עם מי שלא אוהבים אותו - ממדינה לא מצופה להתנהל בדרך כזאת.

שר החוץ גדעון סער התגאה השבוע בהחלטה הזאת, ועל הדרך התגולל על כל מי שתקפו אותה (ובעיקר על יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד). סער מעולם לא נחשד בצניעות, וגם טובי המומחים לא יאתרו נושא שהוא לא מבין בו טוב מכולם. הפעם, גם הביטחון העצמי העודף שלו לא יכסה על התקלה: לאירלנד יש חשיבות מתוקף חברותה באיחוד האירופי ובשלל פורומים בינלאומיים, ואף שהיא מאוד עוינת את ישראל - ההחלטה לוותר עליה היא טעות. אם ישראל תמשיך במדיניות הנפסדת הזאת, היא תיאלץ להחזיר שגרירים משלל מדינות נוספות, ובהמשך לכך לנתק קשרים עם מחצית מהחברות והאוניברסיטאות בעולם, ותמצא את עצמה צודקת - אך לבדה.

שמועות. אפילו בסטנדרטים הנמוכים של הקשקשת והרכלת הישראלית, זה היה שבוע מביך. השיא היה ביום שלישי, שבו נתניהו הספיק להיות במצרים, בירדן, בסעודיה וביוון (ובסוף התברר שהיה בחרמון), שגופתו של איש המוסד אלי כהן הובאה מדמשק (היא לא), ושישראל קיבלה מידי חמאס רשימת חטופים ודוח מפורט על מצבם (היא לא).

רבים מידידיי בתקשורת טוענים שמאחורי גל השמועות הזה יש יד מכוונת, שרוצה שהקשב הציבורי יהיה שם, ולא במקומות אחרים. קשה לי עם המחשבה שיש מי שעושה זאת במכוון, בידיעה שבקצה יש משפחות שמאבדות נשימה ודופק עם כל פרסום כזה, ומתרסקות שוב לקרקע כשמתברר שמדובר בפייק.

הציפייה שלי היא מהציבור הישראלי, שמאז תחילת המלחמה הוכיח שהוא גדול וחזק מכל הספינים והקמפיינים והתרגילים שמנסים לעשות עליו. ההתגייסות במדים ועל אזרחי, שנמשכת גם כעת בשלל דרכים וצורות, מלמדת שהעם מבין מה חשוב, וזה בא לידי ביטוי גם בסקרים, שמעניקים רוב ברור ויציב לשני עניינים מהותיים: לעסקה שתשיב הביתה את החטופים, ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית.

העניין הראשון, של העסקה, נמצא כעת בדיונים קדחתניים. מי שמצויים בפרטים אומרים שהדרך עדיין רווית מהמורות - אבל שזה אפשרי, ואפילו בקרוב. למרבה הצער זאת לא תהיה עסקה כוללת, אלא חלקית, והאחריות לכך מוטלת על ישראל - וליתר דיוק על רה"מ נתניהו, שפרס את העסקה לשלבים כדי שלא יידרש להתחייב להפסקת המלחמה.

העניין השני, של ועדת החקירה הממלכתית, מדאיג לא פחות. אחרי 440 ימים של מלחמה הציבור הישראלי זכאי לתשובות, ובעיקר לידיעה שכל הלקונות אותרו ותוקנו כדי שאסון דומה לא יתרחש שוב בעתיד. למרבה הצער זה לא קורה, ואם להישען על דברי שרים וח"כים מהקואליציה - זה גם לא יקרה בקרוב. הממשלה מתנגדת לוועדת חקירה ממלכתית בנימוק שאין לסמוך על ביהמ"ש העליון, ומתעדפת ועדת חקירה אחרת שתמונה על ידיה, ושכמובן תהיה נוחה לה יותר. קשה להבין איך פוליטיקאים שלפני שנתיים, כאופוזציה, דרשו ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הרוגלות מתנגדים לה כעת, אבל כנראה באמת הכל זה עניין של פוזיציה.

ובחזרה לשמועות: אם אפשר בקשה - אז די. אין שבוע שאני לא פוגש משפחה שכולה שהשמועות הגיעו אליה לפני שהמודיעים דפקו בדלת. אין שבוע שאני לא פוגש משפחת חטופים שאיבדה את שעות השינה הבודדות שעוד היו לה בגלל ידיעה או סרטון (לרוב שקריים) שהועברו לידיעתה. אנא, עשו איתם חסד. תנשמו לפני שאתם מפיצים. אלה דיני נפשות.

השתמטות. שתי התבטאויות עשו כותרות השבוע בהקשר של השירות בצה"ל. האחת - של פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שאמר שאם החקיקה המשפטית המואצת תימשך על הטייסים לשוב לשקול את התנדבותם לשירות. השנייה - של הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף, שאמר שגם לבטלנים מבין החרדים אסור להתגייס.

כצפוי, בקואליציה מיהרו להתגולל על לדור, שלא נושא בשום תפקיד רשמי ושקהל עוקביו כנראה מסתכם בבני משפחתו. תגובותיהם לדבריו של יוסף היו מתונות הרבה יותר (כשהיו. רבים פחדו להגיב), אף שמדובר במנהיג ציבור בעל השפעה רבה. זה שוב מלמד על הצביעות, אבל גם על כך שהכוונה האמיתית של הקואליציה היא למצוא פורמולה שתאפשר להנציח את המצב הקיים, תוך המשך הפצת הבטחות ל"מכסות" ולשוויון.

מי שמבינות זאת היטב הן נשות הציונות הדתית, שהבעלים והבנים שלהן משרתים במילואים מאות ימים ברצף, וכתוצאה מכך הן נושאות לבדן בנטל הבית והפרנסה. הן החליטו שמספיק, והקימו פורום שנקרא "שותפות לשירות". את זעמן על הפוליטיקאים - בעיקר אלה שאמורים לייצג אותן בכנסת - קשה לפספס, וגם את הבוז שהן חשות למי שטוען שאי אפשר לשלב לימודי תורה ושירות צבאי.

השבוע שוחחתי עם עפרה ליפשיץ, ממקימות הפורום. אשת חינוך, אם לשישה (אחד מהם מפקד צוות בסיירת גבעתי), שבעלה הוא אלוף משנה במילואים ששירת כבר 250 ימים. היא הפנתה אצבע מאשימה לממשלה, שלא באמת מתכוונת לגייס חרדים, אבל גם לצבא, שלדבריה לא מתאמץ להאיץ את הקמת המסגרות שיאפשרו לחרדים להשתלב בשירות.

ליפשיץ וחברותיה הן לטעמי מהדברים המרעננים שקרו בעקבות 7 באוקטובר. אמנם הפוליטיקה החדשה והמאחדת שדיברו עליה אז עדיין לא קיימת, לפחות לא בכנסת - אבל בשטח יש התארגנויות מרשימות של אנשים מצוינים, ונשים מצוינות, שיש לקוות שימצאו דרכם למוקדי קבלת ההחלטות, כדי שהמוני מצדדי הביחד ינצחו את המיעוט המפריד.

יום הולדת. ביום שלישי, כשביקר בגולן הסורי, הרמטכ"ל הרצי הלוי חגג יום הולדת 57. "חגג" זו מילה גדולה יחסית לנסיבות: חגיגה לא היתה שם. זה היה עבורו עוד יום של עבודה קשה, מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, כמו שנהגו לומר פה פעם. יום שהתחיל בצפון והסתיים בלשכה בדיון על חוק הגיוס. כששאלתי את הסובבים אותו אם הם ציינו את יום ההולדת הזה בדרך כלשהי, הם תהו אם השתגעתי. הלוי לא היה מאפשר את זה, אמרו.

יש להלוי משקל אינסופי על הכתפיים, שני רק לזה שנושא על כתפיו ראש הממשלה. אלא שהשוני עצום: נתניהו מכיר באחריותו רק להצלחות ולמה שיקרה בעתיד - ואילו הלוי מבין את כישלונו העצום בשבת ההיא, שבה התחיל הכל. אחד האלופים אמר לי שהוא לא מבין איך הלוי עומד בעומס הפיזי והנפשי. תשובתי היתה שהוא זקוק לתיקון, ושהישגי צה"ל בחזיתות השונות הם הדרך שלו לשנות את מסלול ההיסטוריה. הוא רוצה שלא רק הכישלון הגדול יירשם על שמו, אלא גם התקומה הגדולה.

הלוי אמר לאחרונה שיפרוש מתפקידו אחרי שיושלמו התחקירים הצבאיים. הוא התכוון לעשות זאת עד סוף מארס אולם כעת עשוי להידרש לזרז את התהליך, בשל הנחיית שר הביטחון ישראל כ"ץ להשלים את התחקירים עד סוף ינואר. הוא גם מקווה שבטרם יפשוט מדים יתבצע לפחות חלקה הראשון של עסקת החטופים, ואולי גם השני, כלומר שכל החטופים החיים יחזרו הביתה. עבורו, גם זה חוב שצריך לסגור בטרם יפרוש.

שאלתי השבוע אדם שמכיר את הלוי היטב אם הוא יתראיין. הוא השיב בחיוב עם סימן קריאה. הקשיתי, ושאלתי אם הוא יענה על כל השאלות הקשות, כולל כולן. גם הפעם השיב בחיוב עם סימן קריאה. תהיתי: איך זה ייתכן - הרי כולם בורחים מ־7 באוקטובר כמו מאש, אז למה להלוי לעמוד לראיונות צולבים? "אחריות", הוא ענה. "הרצי לא בורח מאחריות".