"התחלתי לדמיין את הלוויה שלי": בחזרה לאסון נחל צפית

"ביום העשרים ושישה באפריל שנת אלפיים ושמונה עשרה, בשעות הצהריים, התרחש אחד האסונות האזרחיים הטראגיים בתולדות המדינה, אשר נחרת בתודעה הציבורית בכינוי 'אסון נחל צפית'". כך נכתב בהכרעת הדין שהוגשה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע יובל ליבדרו.

שש שנים חלפו מאז אותו אסון טראגי ועד למתן הכרעת דינם של הנאשמים באסון, אך למרות הזמן שעבר מאז, אלו שהיו שם עדיין לא יצאו לגמרי מנחל צפית. חזרנו לשניים מהם – מחולצת ומחלץ. שניים שראו מול עיניהם את כוחם העצום של איתני הטבע ואת חולשתם של אלו שמזלזלים בהם.

"התרגשתי לצאת לטיול," משחזרת גיל לירון (בת 24, מגבעת עדה) – אחת מניצולות האסון, "התמיינתי לפני כן לכמה וכמה מכינות אבל הרגשתי שמכינת 'בני ציון' זה המקום בשבילי אז כשהודיעו לי שהתקבלתי ממש שמחתי. אחרי יום היכרות לכל החניכים שהתקבלו, נקבע לנו טיול גיבוש בדרום.

"נפגשתי עם רומי (רומי כהן ז"ל, י"א) ונסענו ביחד לירושלים. משם יצא אוטובוס של המכינה דרומה. לקראת הערב הגענו לחניון 'עין תמר' שבו הקמנו אוהלים".

עם מי היית באוהל?
"עם שלוש בנות שלא איתנו יותר. גלי בללי, רומי כהן ואגם לוי. אחרי שהקמנו את האוהלים הייתה פעילות היכרות, ואז הלכנו לראות שיטפון שהיה בכביש לידנו. קמנו ב־7 בבוקר בערך, הינו אמורים בכלל לצאת לטיול בנחל אחר – נחל צאלים - אבל בסוף בגלל חשש משיטפונות אמרו שנעשה את נחל תמר ואת נחל צפית במקום. בדיעבד זאת החלטה מטומטמת כי בתאכלס זה אותו מקור מים. אם בצאלים יהיה שיטפון למה ששם לא יהיה?

"בכל אופן, הלכנו ברכס של הנחל ואני זוכרת שבדרך היו לי שיחות עם גלי על בנים ועם רומי על חברות משותפות שיש לנו. סתם שיחות בנאליות ורגילות. דיברנו בנינו על איזה כיף יהיה לנו שנה הבאה ושהלוואי שנהיה ביחד בחדר. הייתה אווירה ממש טובה".

ידעת שצפויים להיות שיטפונות?
"לא נראה לי שידעתי בכלל מה זה שיטפון. אלו כן היו ימים גשומים אבל סמכתי על מי שניהלו את הטיול. בראייה שלי, הם עשו את זה מלא פעמים ויודעים מה הם עושים. הם מבינים בטיולים. אמא שלי הייתה לחוצה ושלחה לי המון הודעות – היא שאלה אותי אם בדקו את מזג אוויר ועניתי לה שהם אמרו לנו שהם מחוברים לחברת מזג אוויר ושמקסימום ישנו תוכניות. בסוף עניתי לה 'מה את רוצה? הכל בסדר'.

"ואז, בצהריים, עצרנו כי היה איזה עניין עם שיחת טלפון שאביב (ברדיצ'ב) קיבל. אביב אמר לנו שבשעה אחת יתחיל לרדת גשם ובשלוש הוא יתחזק אבל אין לנו מה לדאוג כי עד אז כבר נצא מהנחל. זה היה איזה 50 דקות לפני שירדנו מהרכס לתוך הנחל".

"המים הגיעו עד החזה"

שש שנים חלפו מאז אירע אסון נחל צפית, ובחודש שעבר בית המשפט המחוזי בבאר שבע מסר את הכרעת הדין. הנאשמים, יובל כאהן - מנהל מכינת "בני ציון", ואביב ברדיצ'ב - המנהל החינוכי במכינה ומי שהוביל את הטיול, הורשעו בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות ונקבע כי הם אחראים למותם של: אגם לוי , אילן בר שלום, אלה אור, גלי בללי, יעל סדן, מעיין ברהום, עדי רענן, צור אלפי, רומי כהן ושני שמיר. בנוסף, הורשעו השניים בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות לשני חניכים נוספים.

על פי כתב האישום, כאהן וברדיצ'ב קיבלו בימים שקדמו לאסון ואף באותו היום, אזהרות רבות בנוגע לסיכונים שביציאה לטיול באותו יום גורלי, אך התעקשו לקיימו. בין ההתרעות שקיבלו היו עדכון על ביטול טיולים של משרד החינוך, שעליו כאהן כתב "זה ממש לא מעניין", או התרעה שקיבלו מאביה של אחת המדריכות במכינה ששימש כסגן מפקד יחידת חילוץ ערבה והפציר בהם לבטל את הטיול. "כדאי לוותר הפעם", הוא כתב, "האירוע יהיה חריג ושונה ממה שאנחנו מכירים... אל תיקחו צ'אנסים".

"מהרכס ירדנו לנחל", גיל לירון ממשיכה לתאר את הרגעים שלפני האסון, "הקטע המטומטם זה שיש עוד דרכים לרדת מהרכס ולסיים את הטיול מבלי להיכנס לנחל - עשיתי את המסלול הזה שוב וראיתי אותן. לא יודעת מה הם חשבו לעצמם, זה די בסיסי שאם יורד גשם הוא יגיע לנחלים.

"לאחר הליכה של משהו כמו חצי שעה באזור יחסית רחב של הנחל הגענו לסולם שיורד לתוך נקיק צר עם שני קירות גבוהים. זה מקום שאין הרבה לאן לברוח ממנו. למזלי, הסולם הגניב אותי - אני אוהבת דברים כאלו מטיולים בצופים - אז החלטתי לרדת בין הראשונים בסולם בעוד שרוב הבנות היו יחסית מאחורה. עברתי משהו כמו 50-100 מטרים אחרי הסולם, ואז זה קרה.

"אני לא כל כך זוכרת את הרגע עצמו אבל הייתי ליד שלושה בנים ואחד מהם שמע מישהו צועק 'שיטפון'. פתאום הרגשנו את האדמה רועדת ושמענו רעש של זרם מים עצום עם אבנים שמתנגשות בקירות. רצנו ארבעתנו וטיפסנו לכוך שראינו. זה היה מעין חצי עיגול בגובה של כשלושה מטרים. למרות שהיינו בגובה, המים המשיכו לעלות. ראינו תיקים ומזרנים נסחפים וגם את אחד מהילדים. לשמחתי אני יודעת בדיעבד שהילד הזה שרד. לא כל כך הבנו מה אנחנו רואים. המים שעלו כבר הגיעו לכוך שלנו. עמדתי על התיק שלי ועדיין המים הגיעו עד לבטן העליונה שלי והשפריצו לי על הפנים".

מה מרגישים באותם רגעים?
"הייתה תחושה מאד מוזרה שלא מרגישים ביומיום – תחושה שאת נלחמת על החיים. פאניקה והישרדות וניסיון להרגיע כי אם את תילחצי ותיכנסי לחרדה הלך עלייך. לא יודעת איך בדיוק לתאר את זה במילים. שילוב של מתח על סף התקף חרדה אבל כשבמקביל את יודעת שצריך לשרוד.

"כבר היינו בטוחים שזה הסוף אין לאן לטפס והמים ממשיכים לעלות ואם יגיעו למעלה אין לנו מה לעשות. התחלתי לדמיין את הלוויה שלי בראש. לא הייתה לנו קליטה והטלפון שלי כבר נסחף. ואז בשלב מסוים התחלנו לשמוע מסוקים באוויר. ישר כששמענו את זה אחד מהבנים שהיו איתי בכוך החל לנופף בסוודר שלו באוויר. קבוצה אחרת של חניכים שנתקעה במקום גבוה יותר ראתה את הסוודר וכשהמסוק הגיע לחלץ אותם הם הצביעו להם על הכיוון שלנו.

"למרות שבשלב הזה המים התחילו לרדת עדיין ממש פחדתי ולקח לי כמה דקות עד שהצלחתי לעזוב את הקיר מרוב פחד. חששתי שעוד רגע יבוא עוד גל. כששמענו את המסוק מעלינו וראינו את הלוחם יורד אלינו זאת הייתה האבן הכי גדולה שירדה לי מהלב. פתאום הבנתי שאני הולכת לצאת בחיים".

חילוץ מהנקיק הצר

"אמרו לנו שהתקבלה קריאה על טיול של תיכון שנתקע בשיטפון", מספר אחד מלוחמי 669 שהשתתף בחילוץ החניכים מנחל צפית, "בדרך כלל, לקראת סוף השבוע יש פחות לוחמים בבסיס, אבל במקרה היינו באמצע לארגן טקס סוף מסלול של מחזור צעיר של היחידה אז היו הרבה לוחמים בבסיס. לפתע נשמעה כריזה ברמקולים שביקשה מכל מי שביחידה להגיע מיד למפקדה. ארגנו את הציוד מהר ועלינו על מסוקים לכיוון האירוע בדרום. בשלב הזה כבר עדכנו אותנו שמדובר במכינה, אבל גם אחרי שקיבלנו את הפרטים, וכבר הגיעו צוותים ראשונים של היחידה לנחל, לא באמת הבנו את גודל האירוע", מספר אותו לוחם.

"הנחל יורד לכיוון ים המלח, ובהתחלה טסנו מעל החלק העליון שלו. חיפשנו אנשים, זה היה מורכב מאוד, זה דורש סבלנות וריכוז. קשה לאתר תנועה של אדם בגובה בו טסנו, וגם היינו צריכים להסתכל לתוך הנקיק הצר מתחתנו. בתחילה חילצנו מהחלק העליון גם אנשים מהמשטרה ומרשות הטבע והגנים וגם חבר'ה מהמכינה שהצליחו לטפס למקום גבוה. באותו זמן היו צוותים של היחידה שסרקו במורד הנחל, בחלק הרחב שמתחבר עם הערבה. שמענו בקשר שהם מוציאים גופות במים.

"תבין, הקירות שמקיפים את הנחל הם בגובה של כמה עשרות מטרים ובתחתית שלהם הנחל שוטף אז טסנו מעליו וחיפשנו אחרי משהו שזז, או משהו שלא בצבע החום של הנחל. בכל פעם מישהו מאיתנו אמר שהוא רואה משהו עצרנו לבדוק. זה סיזיפי, אתה מתחיל לדמיין משהו שראית ובסוף מסתבר שזאת בכלל שקית או תיק. אבל אז פתאום אתה מוצא קבוצה של חניכים. זה רגע אדיר.
"כשהורדנו את אחת מקבוצות המחולצים ראיתי שם שורה של אלונקות עם גופות. ישר עלינו בחזרה למסוק כדי להמשיך לחפש, ישב לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי ששורת הגופות לא תגדל".

איך הגיבו אלו שחילצתם?
"זה היה נראה שהם לא הבינו לגמרי את האירוע. לא מודעים למה שקורה. אולי זה מנגנון הגנה בריא. הם היו הרפתקנים כאלו ואמרו לנו 'וואי מגניב מסוק'. בתאכלס אני מבין אותם – זה באמת מגניב לעלות למסוק באמצע טיול. הייתה שם מעין הכחשה או אי ידיעה של המתרחש. את המחולצים הטסנו לחפ"ק שהיחידה הקימה בחניון ליד. כך היינו נוחתים, מורידים ניצולים וממריאים להמשיך לחפש עוד".

האסון שהיית עד לו מסמן בעינייך משהו גדול יותר מהאירוע הנקודתי?
"האסון הזה מבטא בעיניי את הישראליות גם במובן השלילי שלה, של ההיבריס, של ה'יהיה בסדר' אבל גם במובן החיובי של הישראליות: של אחווה, וגבורה של נערים ונערות צעירים. למרות שהם היו בעיצומו של כאוס נוראי הצעירים הללו שאלו אותנו כל הזמן איפה החברים שלהם. והיה גם את הנער צור אלפי ז"ל שעזר לחברים שלו לטפס ולהינצל.

"כשאני חושב לפעמים לאחור על מה שאירע שם, חושב על העשירייה הזאת שפשוט נעלמה, זה גורם לי להבין שזה שינה אצלי הרבה דברים בתפיסה של 'בכל מחיר' של לדחוף קדימה. כי גם אם יש כוונות טובות, אני צריך לשים גבולות. זה ליווה אותי בהמשך השירות הצבאי שלי עד שהשתחררתי, ועד היום".

אגב, אנחנו בתחילתו של החורף, יש לך עצה למטיילים?
"בישראל האקלים הנוח שיש לנו פה גורם לנו לשכוח את העוצמה של איתני הטבע. אבל גם פה יש לנו מזגי אוויר קיצוניים, גם בקיץ וגם בחורף, שצריך להיזהר מהם. חשוב להבין שתמיד יש מחר, לא חייבים להתמודד דווקא היום עם העוצמה של הטבע".

ומבחינת העוצמה של הטבע באירוע הזה ספציפי - מה שהיה שם בנחל צפית נחשב כתנאים קשים לחילוץ?
"חילוץ בהגדרה אין לו תנאים קלים. אם זה קל אין חילוץ. אבל כן האירוע היה שונה מאד מחילוצים אחרים שהשתתפתי בהם. בממדי האירוע, בחוסר הידיעה לגבי מספרי הנעדרים והיכן בדיוק צריך לחפש. זה היה ארוך מאוד, שעות ארוכות של סריקות מהצהריים ועד הערב.

"היה בחילוץ הזה גם קושי בפן האנושי – אווירת המוות נוכחת והגילאים של ההרוגים צעירים אז היינו צריכים להסתיר מהחניכים שחילצנו את העובדה שיש הרוגים. להרחיק אותם משורת הגופות שמתמלאת".

"אל תסתכלי ימינה"

החילוץ מאסון נחל צפית תואר בהרחבה בספר "מאפס למאה" על יחידה 669 שבו מתוארים המאמצים של הלוחמים להתמודד עם התנאים המורכבים מאוד של הטבע והשיטפון, המראות הקשים של הגופות, וחוסר הוודאות, ולנסות לחלץ כמה שיותר חניכים. אולם למרות ש־669 וצוותיה, יחד עם כוחות נוספים, עשו כל שביכולתם, להביא את גיל ואת החניכים לחוף מבטחים, ולהסתיר מהמם את הממדים, מסתבר שהחניכים כבר הבינו את המתרחש בשלב מוקדם.

"הלוחם שהשתלשל אלינו בחבל החל לעלות אותנו למסוק אחד אחרי השני," מספרת גיל על היציאה מהנחל, "החבל הסתובב מלא וזה היה מפחיד אבל ממש שמחתי שאני בחיים.

"כשנחתנו בחניון הייתי ממש בשוק, המוח שלי לא תפקד. לא ידעו כל כך מה לעשות איתנו אז בהתחלה שמו את כל מי שחילצו במקום אחד, אחר כך הועברנו למקום אחר ואז לאמבולנסים, לאחר מכן החליטו שלא באמבולנסים וחשבו לקחת אותנו לחקירה במשטרה שבסוף ויתרו אליה כי אמרו שאנחנו מסכנים.

"באותו הזמן אחד מהחברים שהיה איתי אמר לי 'אל תסתכלי ימינה' כמובן שהסתכלתי וראיתי גופות עם שקיות. המוח שלי לא עשה חיבור שזה החברים שטיילתי איתם לפני רגע. הייתה אצלי בראש הכחשה".

מתי את בעצם מעכלת את מה שקרה?
"מהחניון לקחו אותנו בסוף אותנו לבית של המדריכה שגרה בעין תמר. שם ראיתי שכולם בוכים ושבטלוויזיה הפתוחה כתוב 9 פצועים אנוש או משהו כזה והבנתי שאני באירוע גדול אבל כלום עדיין לא התעכל. ישנו שם בלילה מכיוון שבגלל השיטפון הדרך הייתה חסומה. רק בבוקר נסעתי הביתה.
"כל הטיול הייתי עם שתי החברות שהכרתי מלפני המכינה - גלי ורומי אז ישר אחרי החילוץ חיפשתי אותן וכשלא היו תשובות הבנתי שהן מתו. אבל רק כשהייתי בבית ובטלוויזיה פורסמו שעות הלוויות זה הכה בי – ראיתי לפתע את התמונות שלהן ליד מועד הלוויה".

אני לא מאמינה יותר ל"לי זה לא יקרה"

כיום, גיל סטודנטית לפיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה. שש שנים עברו מאותו היום בנחל צפית. שנים שבהן הספיקה ללכת למכינה אחרת, "זאת הייתה בחירה שלי. לא יכולתי ישר להתגייס אחרי מה שקרה וזאת הייתה האופציה הכי טובה". כמו מרבית בני גילה גיל יצאה לטיול אחרי הצבא ומשם התחילה ללמוד. עם השנים הקשר עם משפחות ההרוגים דהה, "הייתי איתן הרבה מאד זמן בקשר אבל מאז שטסתי לטיול הגדול זה פחת. החיים קרו", וגם הקשר עם שאר החניכים שהיו בנחל צפית נגוז, "כיום אני בקשר רק עם אחד מהם. אחד הבנים שהיה איתי בכוך - נשארנו חברים עד היום, זה טוב שיש מישהו שאני יכולה להזדהות איתו ומבין מה עברתי". אך למרות שהמשיכה בחייה גלי חושבת לא מעט על אותו היום ועל מה שאיבדה שם בנחל: "אני בטוחה שאם זה לא היה קורה רומי וגלי היו נשארות חברות שלי עד היום".

יוצא לך לחשוב ביומיום על מה שעברת שם בנחל?
"כן. הרבה. אמנם המשכתי בחיים – צבא, טיול, תואר, אבל זה שרט אותי. נהייתי יותר פרנואידית. ברגע שאתה עובר משהו שכולם אומרים לך 'מה הסיכוי שזה יקרה?' וזה קורה, זה שורט אותך.
"עכשיו למשל, אם מישהו יגיד לידי 'מה הסיכוי שיפגע דווקא בי טיל'. אני יודעת שיש סיכוי. או אם למשל כשטיילתי בנאפל ועשינו את המסלול של ה'אנאפורנה' הייתה שם דרך אחת שבה כל החברים שלי הלכו אבל אני לא צעדתי בה כי אמרו שפעם ב... יש שם מפולות סלעים. יש לי מנגנוני ביטחון שנגרמו מהאסון בנחל צפית. הרבה פעמים זה ממש מעיק.

"אבחנתי את עצמי שהאירוע גרם לי לפחד מדברים שאין לי שליטה עליהם כמו טיסות או תופעות טבע".

מה הכוונה באבחנתי את עצמי? לא קיבלתם טיפול מהמדינה?
"ברור שלא. הדבר היחיד שאמרו לנו אחר כך זה שאנחנו יכולים לקבל עשרה טיפולים חינם, אבל מה זה עשרה טיפולים? אחרי זה אני אמורה להסתדר לבד? עם פסיכולוג צריך לעבור תהליך. במקום זה הלכתי לפסיכולוג פרטי למשך שלוש שנים".

קראת את הכרעת הדין?
"קראתי בקטנה אבל אני לא מתעסקת בזה".

את כועסת?
"ברור שאני כועסת. מצד אחד אני מרחמת עליהם כי אני בטוחה שזה לא היה בזדון אבל מצד שני אתם אנשים בוגרים שמוציאים טיולים אתם לא יכולים להוציא אותנו לטיול בגשם ולהגיד 'יהיה בסדר'. זאת הייתה הגישה של המכינה הזאת - לדחוף לקצה ולהגיד יהיה בסדר.

"אתם אחראיים על חיי בני אדם, ועוד על חייהם של בני אדם צעירים, הדבר הכי בסיסי זה לפתוח את האינטרנט ולבדוק אם יש אזהרת שיטפונות באזור. הכל היה יכול להימנע ברגע".