כל זמן שרס"ל יונה בריף לחם בדובדבן, הקפידו הוריו, דוד והייזל, לא לצאת מהארץ. אבל לקראת החגים, כשאביו של דוד חלה והמצב בארץ היה שקט יחסית, החליטו בכל זאת לנסוע לארה"ב. ב־7 באוקטובר הטלפון של דוד נותר דלוק כדי שיוכל לקבל עדכונים מבית החולים שבו אביו מאושפז. הם לא ציפו שהבשורות הקשות יגיעו דווקא מהארץ.
כמה חודשים קודם לכן נפצע יונה באורח בינוני בפעילות מבצעית במחנה הפליטים נור א־שמס הסמוך לטולכרם. הוא היה יכול לעבור לתפקיד מנהלתי, אך אחרי שהשתקם החליט לחזור כלוחם ליחידה. בבוקר שמחת תורה הגיע יונה, חובש קרבי בדובדבן, לכפר עזה יחד עם צוותו. הם נלחמו בגבורה מול מאות מחבלים. אחד מהמחבלים ירה במפקדו ובריף זחל תחת אש לחלץ ולטפל בו, אז פגעו בו 13 קליעים, שפצעו אותו קשות.
בריף המשיך לתפקד אחרי שנורה. לאחר שהמפקד שלו נפל, הוא תפס פיקוד, ריכז את הפצועים וטיפל בהם. הוא טיפל גם בעצמו, ועצר את עורקי איבריו המדממים בשני חוסמי עורקים. רק ארבע שעות לאחר מכן הגיע חילוץ לקחת אותו ואת הפצועים האחרים לבתי החולים.
יונה הובהל לבית החולים כשהוא בהכרה, אך ברישומים של היחידה הוא היה בטעות ברשימת החללים. בינתיים קיבלו הוריו הודעה בסלולרי שמשהו קורה בארץ. "ראינו דברים שלא ייאמנו: 20 חטופים, 100 הרוגים. חשבתי שבגלל שעברית היא לא שפת אמי, אני לא מבינה משהו, כי זה היה לא נתפס", מספרת הייזל. "בקבוצה של הורי דובדבן ראינו שבן ברונשטיין, המפקד של יונה, נפל, וגם אמיר פישר החבר שלו. יצרנו קשר עם חבר שלנו שהוא קצין בדובדבן, ושאלנו אותו מה עם יונה. הוא כבר ראה שהוא ברשימת החללים אבל לא היה יכול לבשר לנו, כי יש פרוטוקול מסודר לזה. אז הוא שלח את האחים של יונה לבתי החולים לראות אולי הוא שם".
אחיו של יונה מבוגרים ממנו, והם רצו בין בתי החולים לנסות לזהות את אחיהם הצעיר. לבסוף הם זיהו אותו בשיבא, במחלקת טיפול נמרץ. הוא היה במצב קשה אבל חי. הצבא, לעומת זאת, כבר שלח מבשרים לבית שבו השתכנו הוריו בארה"ב. הייזל ראתה מהחלון את הרכב מגיע ואמרה לבעלה שמשהו לא טוב, אבל למזלם, האחים התקשרו בדיוק אז להורים וסיפרו שמצאו את בנם הצעיר בחיים.
"בחיים" זו הגדרה מחמיאה למצב שבו הובהל יונה לשיבא. הוא נורה בכל חלקי גופו - בכבד, בחזה, בעמוד השדרה, ברגליים, בידיים, אפילו כדור אחד חדר מהלסת ועצר במוח, בנס לא פגע במוקדים חיוניים. חלק מהקליעים נותרו בגופו, חלק עברו אותו, חלק יוצאו מאוחר יותר בניתוחים ויישמרו במבחנות שיסבבו בין המנחמים הרבים שיגדשו את בית הוריו.
אנחנו יושבים במרפסת באחד מימי השבעה. שעת בוקר מוקדמת והבית כבר גדוש מנחמים. ברחובות הסמוכים קשה למצוא חניה. השכנים נידבו את החניות הפרטיות שלהם לרווחת המנחמים. נדמה שכולם מחזיקים את המשפחה בעדינות, מלווים אותה אט־אט למקום שבו כבר אין תקווה לבנה, תקווה שנאחזו בה 417 יום, שמילאה את המחשבות והתפילות, הימים והלילות.
"הוא היה על סף מוות עשרות פעמים", מספרת הייזל, שהיא ובעלה לא משו ממיטת בנם מאז נחתו בטיסה מסויטת מארה"ב לארץ. בני הזוג לא מפסיקים לספר כמה מסור היה הצוות הרפואי, וכמה מאמצים הושקעו בבנם. אף שהם יושבים שבעה, הם לא מפסיקים להודות על הצוות ועל הניסים. הפער בין המציאות לבין הטקסט הנאמר - בלתי נתפס.
אבל באמת, יונה בריף שרד 417 יום בניגוד לכל התחזיות. "בכל פעם הגיע אלינו רופא שהסביר לנו שהוא לא מבין איך הבן שלנו חי, כי הבדיקות הראו נתונים של אדם מת. אבל לא רק שהוא היה חי, הוא היה בהכרה. מובן שנעשו מאמצי־על להילחם בסכנות. הוא חלה עשרות פעמים, חטף זיהומים, פטריות, אלח דם, דלקות ריאות חוזרות. הבאנו את המומחים הכי טובים בעולם, מומחה לכבד, תרופות נגד פטריות, נגד זיהומים, והוא ניצח שוב ושוב", מספרת אמו, עדיין מתפעלת מהכוחות שהיו לבנה.
"היו ניסים גלויים"
דוד איש הייטק, הייזל עובדת סוציאלית בתחום בריאות הנפש. כשעלו לארץ גרו בהתחלה ברעננה, וכששמעו שמקימים עיר חדשה, ביקשו להצטרף גם למעשה הציוני הזה, והיו מהראשונים שרכשו בית במודיעין. שם גידלו את ששת ילדיהם. לכאורה, אנשים רגילים. אבל אחרי ששומעים את הסיפור של יונה, ברור שכוחות כאלה גדלים בבית יוצא מן הכלל.
הבן שלכם המשיך להילחם תחת אש, כשהוא פצוע קשה. אתם הכרתם את הצד הזה אצלו?
"כן, תמיד הוא היה מאוד קול. רגוע, יציב. זה לא הפתיע אותי", עונה הייזל, ודוד מוסיף: "הוא זכר את כל מה שקרה בשעות הקרב ואמר לנו, 'קוראים לי גיבור, אבל מה עשיתי? נלחמתי בסך הכל ארבע שעות'. הוא לא חשב שמה שהוא עשה היה מדהים. כל כך רצינו שזה יהיה הוא שיספר את הסיפור שלו, שהוא ישרוד, ושלא אנחנו נצטרך להיות הקול שלו. עד הרגע האחרון, עד הנשימות האחרונות שלו, קיווינו שכמו שהוא עשה עשרות פעמים במהלך השנה הזאת, גם עכשיו הוא יתגבר, יעשה מהפך", דוד נשבר. גופו הגדול רועד מבכי.
"הוא היה על סף מוות עשרות פעמים. הרגשנו חסרי אונים, אז התחלנו לבקש מאנשים לקרוא איתנו תהילים לרפואתו. בכל פעם לפני ניתוח או כשהמצב החמיר, ביקשנו שיעשו מאמץ נוסף. אנשים מכל העולם היו חלק מזה. לא היה ספק שזה עזר, כי לרופאים לא היה הסבר רפואי איך הוא ממשיך לשרוד", מסבירה הייזל. היא מספרת שגם כשהכל נראה אבוד מבחינה רפואית, הצוות לא הרים ידיים. גם כמה ימים לפני פטירתו כינס מנהל בית החולים את כל מי שטיפל ביונה מאז הגיע אליו, וביקש מכולם לחקור את המקרה שוב, להפוך יחד כל אבן ולראות אולי ניתן עוד להציל אותו. "הם אמרו לנו 'אין לנו עוד מה להציע, אבל אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד שהוא לא ישרוד, כי זה יונה'. שבוע לפני שהוא נפטר הם עשו כל מיני בדיקות וצחקו. הם אמרו שאלה מדדים של מישהו שמת ויונה עדיין חזק. לחץ דם יציב, דופק חזק, סטורציה טובה, לא היה להם הסבר".
דוד, מה עבר עליך בשנה הזאת?
דוד פורץ בבכי. "היו הרבה עליות ומורדות. לא ידענו בדיוק מה יקרה, אבל נאחזנו בטוב. בכל פעם שנכנסנו לחדר ראינו שהוא עדיין נושם, יש דופק. הרבה פעמים הוא לא היה יכול לדבר עם הפה, אבל עם העיניים הוא דיבר. לפעמים הבנו מה הוא אומר ולפעמים לא, אבל הוא היה איתנו. הוא המשיך להתפלל כל הזמן הזה. בפעם הראשונה שהוא הניח תפילין ואמר 'ברוך מחיה המתים', הוא התכוון לעצמו. עם העיניים הוא לפעמים הביט בחוסר אונים, לפעמים באהבה גדולה, ולפעמים זה היה 'למה זה קורה לי?'"
ומה החזיק אותך?
"היו ניסים גלויים. למשל, הכדור שנכנס לראש שלו ועצר ברקה שלו. ראינו אותו ממש מתחת לעור. הכדור הזה לא פגע בשום דבר חיוני. בסי.טי ראינו את הראש שלו וזה היה מפחיד, כי היה כדור יחסית גדול בראש. והיו לו כדורים בגב שגם לא פגעו בעמוד השדרה". דוד מביט במבחנות עם חלק מהקליעים שהוצאו מבנו. הוא מרים מבחנה עם כדור קטן ומצהיר: "את הכדור הזה הוציאו ממנו אחרי חצי שנה! זה טוב שהוציאו אותו, כי זה כדור מאולתר שיוצר בעזה שהחליד בגוף שלו וזיהם אותו.
"כשהוא חטף זיהום או פטרייה הפעלנו את כל מי שהכרנו בשביל לייבא לארץ תרופה מארה"ב שעדיין לא אושרה לשימוש, והצלחנו. זה עזר כמה פעמים. היתה לו דלקת ריאות אולי 11 פעם, וספסיס (אלח דם) כמה פעמים. הוא נכנס ויצא מזה, וזה לא הגיוני מה שקרה.
"בכל התקופה הזאת נתנו לנו חדר במלונית 'שיבא בייבי' שבה משתכנות אימהות אחרי לידה. עברנו כל הזמן בין מציאות של משפחות שהרגע ילדו, בין תינוקות ושמחה, לבין הבן שלנו, עם בית כנסת בדרך. עברנו שנה של הטוב והרע והמר והמתוק והכל ביחד. האמנו שהוא ישרוד, זה מה שהחזיק אותנו, אבל היתה אי־ודאות כל הזמן".
"יונה, אני חופרת?"
יונה עבר קטיעות חוזרות ברגליים. דוד מספר שלצוות, שנקשר אליו עמוקות, היה קשה להחליט על קטיעה מלאה, ולכן עשו זאת רק כשממש אבדו כל הסיכויים להציל את הגפה. גם אז, הביאו מומחים מחוץ לבית החולים שאינם מעורבים רגשית, כדי שיקבלו את ההחלטה הקשה. הייזל נזכרת בהומור השחור של יונה גם בנוגע לזה. "איזה חבר מהצוות הגיע ואמר משהו על רגליים, ויונה אמר, 'מה?! יש איזו בעיה עם הרגליים שלי?'"
יונה היה מחובר לצינורות רבים. רוב האנשים היו מסתירים את הצינורות בשמיכה, אבל כשחברים של יונה היו מגיעים הוא היה זורק את השמיכה, כאילו אמר - ככה אני, קבלו אותי איך שאני. "אבל החברים שלו כל כך אהבו אותו שלא היה אכפת להם איך הוא נראה, וגם אם הוא הקיא אלף פעמים ביום הם היו מנגבים לו את הפה. מבחינתם, הגוף לא משנה, זה הלב של יונה, זה ההומור של יונה, זאת התשוקה שלו, זה החיוך. פעם אחת הגיעו ההורים של אמיר פישר ז"ל לבקר אותו ואמא שלו אמרה משהו לגבי הידיים שלו, והוא ענה, 'את יודעת מה, איזה סבבה שיש לי שתי ידיים!' כי הוא צייר וניגן, והידיים היו מאוד חשובות לו. הוא אמר את זה באמת", מספרת אמו.
"הוא היה ילד של כולם בטיפול נמרץ. הוא כבש לבבות. הוא שם לב לכולם, גם לכוח עזר. את רואה ילד ששוכב שם, חצי גוף, מתעניין במישהו אחר ובאנשים השקופים שכולנו לא רואים. הוא תמיד ראה אותם. היה לו מאוד חשוב. אז כולם התאהבו בו, כי זאת האישיות שלו. מאוד היה אכפת לו. הרבה מאנשי הניקיון הגיעו להלוויה", מספרת הייזל.
יש לי שאלה איומה שאתם לא חייבים לענות עליה. היתה לכם שנה נוראה. הייתם מוותרים עליה?
"לא", עונה דוד נחרצות. "כל הזמן אמרנו לעצמנו שאנחנו בני מזל. ידענו איפה יונה נמצא, ידענו שהוא בטוח אצלנו, שהוא לא לוחם בשטח ולא ייהרג בשטח. ראינו גם את המשפחות של החטופים, ואת המשפחות השכולות שקיבלו את ההודעה שאנחנו היינו אמורים לקבל. אז הרגשנו שהיה לנו מזל".
לפני שהוא נכנס שוב לקומה לפני הסוף, ידעתם שזה הסוף והספקתם להיפרד ממנו?
"לא. הוא נפטר ביום שלישי, וביום שישי שקדם לו הגיע רופא ואמר לנו שתוצאות הבדיקות האחרונות מאוד לא טובות", מספרת הייזל. "הוא הסביר לנו שצריך להעיר אותו עכשיו ולראות אם אין נזק מוחי, כי אם יש - אז מפסיקים את הטיפול ואין עוד מה לעשות. הוא היה מורדם עמוקות, ולוקח זמן עד שמתעוררים מזה, לפחות כמה שעות. אבל יונה כמו יונה, תוך 20 דקות הוא כבר היה ער. שאלתי אותו 'יונה, אתה שומע אותי?' והוא סימן לי עם העיניים. אז המשכתי לשאול אותו המון שאלות והוא לא ענה לי, אז שאלתי 'יונה, אני חופרת?' והוא סימן לי שכן", נזכרת הייזל וצוחקת. "כלומר, לא רק שהוא היה איתנו, הוא היה צלול. הצוות היה בשוק,הם לא ציפו שהוא יתעורר כל כך מהר, או שיתעורר בכלל, אבל יונה היה איתנו".
אז בכלל לא הייתם מוכנים לפרידה הזאת?
"לא. כי הוא היה במצבים דומים בעבר והוא איכשהו יצא מהם בכל פעם מחדש. למשל, כשעשו לו סי.טי בבטן, מנהל המחלקה אמר שהמצב איום ונורא. זה מבהיל לשמוע רופא אומר שהילד שלך עכשיו במצב איום ונורא. אז לקחו אותו לניתוח ואחריו המנתח אמר לנו - לא ראיתי כלום, אז סגרתי את הבטן. יונה החזיק מעמד המון זמן עם כבד פגוע וכליות פגועות. הקו של הרופאים אמר שהוא יכול לשרוד גם ככה".
"אבל היתה תקופה שחשבו שהוא צריך השתלת כבד, וחשבו להטיס אותנו למיאמי להשתלה, אבל אז פתאום כל המדדים ירדו והוא הוסר מרשימת המועמדים להשתלה", מוסיף דוד. "ואת מסתכלת עליו, את אומרת 'כן, זה ילד שרוצה בחיים, רוצה להיות פה'. לא היתה לו כוונה ללכת. הוא נלחם".
"יש עוד על מה להתפלל"
"אנחנו עדיין מעכלים את השנה הזאת, אנחנו צריכים קצת דיסטנס בשביל להבין מה היה ומה ללמוד ממנה", אומר דוד בדמעות. "דבר אחד שחשבנו זה כל הדברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם. דברים שיונה לא היה יכול לעשות. כל דבר קטן, כמו ללכת, לעמוד, לשבת, לבלוע. כל מיני דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם. אז זה דבר אחד שאנחנו, וכל אדם, יכולים לקחת, שזה להודות על כל דבר קטן".
הייזל מוסיפה: "יש הרבה מתנות שקיבלנו מיונה במהלך השנה. בשעות הארוכות ליד המיטה שלו, כל מה שהיה לי זה סידור, תפילות, תהילים. יונה ידע שאני מאוד אוהבת לדבר עם הקב"ה, ואני רוחנית כזאת, והוא נתן לי ממש הזדמנויות לעשות שיחות עמוקות עם הקב"ה, ולהתחנן ולדבר, להתחבר. באמת חיינו באמונה. לא קיבלנו הבטחות משום רופא אף פעם. כשהתפללתי וראיתי את הבן שלי מולי, כמה הוא לא מוותר וכמה שהוא נאחז בחיים לא משנה מה, זה נתן לי הרבה־הרבה כוחות לתפילות. ביקשתי מהקב"ה לתת לו להמשיך להילחם, לתת לו להמשיך בחיים שלו, כי עוד לא הגיע הזמן שלו ללכת".
ואיך נראות התפילות שלך היום?
"זה הרבה יותר קשה. אבל לא רק לי, לעוד המון אנשים. היו כל כך הרבה אנשים שהתחילו להתפלל בשבילו. ובאים אלי אנשים שאני לא מכירה, גם אנשים חילונים, כאלה שלא אמרו תהילים אף פעם, אבל עשו את זה בשביל יונה, והם באים אלי בוכים. היה חשוב להם להתפלל עבורו. בשבעה הם אמרו לי שהם לא יודעים מה לעשות עכשיו. אבל יש לנו הרבה על מה להתפלל. יש לנו חטופים, יש לנו פצועים, ואנחנו צריכים להמשיך להתפלל כי יונה לא יכול לעשות את כל העבודה מלמעלה. הוא יעשה את מה שהוא יכול, אבל הוא צריך את העזרה שלנו. אז אנחנו ממשיכים להתפלל.
"לקראת הסוף התפרקתי הרבה ובכיתי הרבה. יום אחד נכנסה אחת האחיות וישבה לידי והתחילה לבכות איתי. אמרתי לה, 'לילי, את צריכה להתאפס על עצמך! אני בוכה, אני לא מטפלת בו, אבל יונה צריך אותך. תיכנסי ותטפלי בו'. והיא נעמדה וחייכה ואמרה לי 'כן, המפקדת!' אבל זה היה קשה. הוא היה כבר חלק מהם".
לאורך 14 החודשים האלה לא משו הייזל ודוד ממיטתו של בנם. הסובבים אותם ביקשו שילכו להתאוורר, לאסוף כוחות, אולי לצאת לאכול באיזו מסעדה, אבל לא עלה על דעתם ללכת כשבנם במצב קשה כל כך. ילדיהם ונכדיהם הבינו שסבא וסבתא עכשיו עם יונה, ולכן הם לא מגיעים לימי הולדת או לשבתות. אפילו בתם הצעירה, שילדה במהלך התקופה הזו, לא קיבלה עזרה מאמא שלה בחודשי ההורות הראשונים. את הברית ערכו כמובן בשיבא. "לא היה להם שום ספק שהמקום שלנו עם יונה, והם תמכו בנו, במקום שזה יהיה הפוך", מסבירה הייזל. "כי יונה הקריב למען ארץ ישראל ועם ישראל, ואנחנו היינו שם בשבילו".