"למה אתם מתחתנים?" אני נוהג לשאול זוגות כשאני נפגש איתם לקראת חתונה. שאלתי עד היום את השאלה הזו מאות זוגות, וקיבלתי תשובות שונות ומגוונות. אצל חלק זה קשור להלכה, אצל אחרים לרצון בילדים. יש כאלה שחשוב להם להכריז על אהבתם קבל עם ועולם, אחרים רוצים לחגוג את אהבתם עם הקרובים להם, והיו אפילו כמה שהודו שזה קצת קשור ללחץ של ההורים. לפעמים התשובות האלה מרגשות, לפעמים הן מצחיקות, לפעמים הן פתח לשיחה משמעותית עם בני הזוג וגם בינם לבין עצמם.
אך מעבר לצדדים ההלכתיים והמשפטיים, ומעבר למסיבה הגדולה, והרבה פעמים גם המוגזמת למדי, אני מבקש להבין יחד איתם מה אמור להשתנות בתודעה שלהם ברגע נתינת הטבעת. במה שונה היום שלפני החתונה מהיום שאחריה?
אחד ההבדלים המרכזיים והחשובים שבין שלב ה"דייטים" וה"חברות" לבין שלב הנישואים (אף שאני מאחל ומתפלל כי החברות תימשך גם בזמן הנישואים לאורך ימים ושנים) הוא באופן שבו משפיעה מערכת היחסים על האופן שבו אני מעריך את האדם שמולי. בתחילת מערכת יחסים ה"שיפוט" יוצר את ה"זיקה". אני בוחן אם היא מוצאת חן בעיניי, ולפי זה מחליט אם להמשיך את הקשר. היא שואלת את עצמה מה היא חושבת עלי, ולפי זה היא תחליט אם להיענות לחיזוריי. חתונה היא הרגע שבו הסדר אמור להתהפך - במקום שהשיפוט ישפיע על הזיקה, הזיקה יוצרת את השיפוט. בשלב הדייטים - היא נהדרת, ולכן היא "שלי". אחרי החתונה - היא "שלי" ולכן היא נהדרת.
כשם שהכלל הזה נכון בין איש לאשתו, כך הוא נכון גם בין אדם למדינתו. זהו ההבדל היסודי שבין אזרח לתייר. תיירים שואלים את עצמם איפה יפה ונעים, כדי להחליט לאיזו מדינה לנסוע. אזרחים החליטו לחיות במדינה מסוימת, וזה חלק ממה שעושה אותה יפה ונעימה בעיניהם. "חן המקום על יושביו" (מסכת סוטה, דף מ"ז, ע"א) קראו חז"ל לתופעה הזו.
אם אדם נמצא כתייר במקום כלשהו בעולם ולפתע פורצת שם מלחמה, הוא יעשה כל מאמץ לעזוב את המקום ולברוח לביתו. באופן פרדוקסלי ומדהים, וכפי שראינו היטב עם תחילת המלחמה אצלנו, אצל אזרחים קורה בדיוק דבר הפוך - כאשר הם נמצאים בחו"ל ופורצת מלחמה בארצם, הם עושים כל מאמץ לחזור הביתה.
בשנים האחרונות יש תחושה שהתנועה הנפשית הזו נעשית פחות ופחות פופולרית. מסתובבים בינינו יותר מדי זוגות נשואים שחיים עדיין בתודעת דייטים, ויותר מדי אזרחים עם נשמה של תייר. זוגות שהחליטו שהם ביחד, אבל ביום שהיא או הוא לא יהיו הכי נהדרים בשבילי, הקשר יתרופף וייפרם. ואזרחים שהחליטו לחיות במדינה, אבל ביום שהיא תפסיק להיות נהדרת, הם יארזו את מטלטליהם ויעברו למקום אחר.
כבר פגשנו כאלה שרצו לעזוב כאן בגלל המצב הביטחוני, בגלל הפוליטיקה או בגלל מחיר הקוטג'. כולם מפספסים את מהות המושג "בית".
פרשת "תולדות" מספרת על הרעב המכה בארץ כנען, ולא בפעם הראשונה. בפעם הקודמת שאירע דבר שכזה ירד אברהם אבינו למצרים, המעצמה האזורית השבעה והשופעת, וזכה שם לאוכל ולפרנסה. כשהרעב מגיח בימיו של יצחק, מורה לו הקב"ה לנהוג באופן אחר - "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כו, ב). האיסור לרדת למצרים, והדרישה להישאר בארץ, מציבים ליצחק אתגר גדול. נראה כי התורה מבקשת ללמד על אותה נאמנות הנדרשת מהאדם, שלפעמים תדרוש ממנו להתכווץ ולהצטמצם, ולא לפרוש מייד אל המקום שיציע לו רווחה ושפע.
אברהם, שהיה עולה חדש וראה בחרן את "מולדתו", עוד לא סיגל לעצמו את הנאמנות המלאה הזו. אך יצחק בנו, יליד הארץ, כבר נדרש לראות בכנען את ביתו וארצו ולנהוג בה כאזרח נאמן ולא בבוגדנות של תיירים, שבורחים ממנה כשנהיה קשה. הדרישה מיצחק אינה פשוטה - "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם, ג). פירוש הציווי "לגור" בארץ הוא להיות "גר" - זר בעברית מקראית. בעת הרעב יהפוך יצחק לתקופה מסוימת להיות גר בארצו.
התורה לא מתכחשת לקושי, והקב"ה מכיר בכך שזו צפויה להיות תקופה קשה. לא פשוט להישאר בארץ בעת רעב, וייתכן שבמצרים ישנו שפע גדול באותו זמן. יצחק הנשאר בארץ צפוי להרגיש תקופה מסוימת כזר בביתו. אך רק מתוך אותה נאמנות יציבה תוכל להתגשם ההבטחה העתיקה - "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ".
כמו בזוגיות, גם באזרחות - ה"תיירים", החושבים לעזוב ברגע שהמציאות נעשית קשה ולא מוכנים לשאת תקופה מסוימת של "גרות", לעולם לא יזכו לברכה, שתלויה מעצם מהותה וטיבה בנאמנות, במסירות, בהתמדה. באהבה שאינה תלויה בדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו