החרדים הוציאו עצמם מכלל ישראל

אתמול, בחג שמחת תורה, קראנו את שלוש המילים האחרונות בתורה: "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב). מילים אלו סוגרות מעגל עם משפט הפתיחה של ספר דברים, שנפתח כך: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). המסגרת המקיפה את הספר מראשיתו ועד סופו היא ההדגשה שהדברים נעשו ונאמרו נוכח כל עם ישראל. לא פחות מ־14 פעמים חוזר ביטוי זה לאורך הספר. בתחילת פרשת "ואתחנן", לפני שמשה מספר לעם על מעמד הר סיני ועל עשרת הדיברות, התורה מספרת כי משה קורא לכל ישראל. מאוחר יותר, בפרשת "כי תבוא", כשנכתב על הברית שהקב"ה כורת עם ישראל, משה מקדים וקורא שוב לכל ישראל. המצווה האחרונה המוזכרת בתורה היא מצוות הקהל - החובה להקהיל בירושלים את כל ישראל פעם בשבע שנים. גם בהעברת ההנהגה לידיו של יהושע, ממש לפני מותו של משה, התורה מדגישה שהמעמד נעשה קבל עם ועדה: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, ז).

המנטרה החוזרת המדגישה את המושג "כל ישראל" היא יסוד היסודות של האמונה היהודית. רגע לפני שגוללים את הספר ומתחילים שוב מבראשית, אנו קוראים את דברי התורה המסתיימת במילים "לעיני כל ישראל", כמבקשים לומר - מהות התורה ועיקרה הם בנתינתה לכלל ישראל. קודם נוצר העם ביציאת מצרים, ורק לאחר מכן נתן לו הקב"ה תורה ומצוות. על סף הכניסה לארץ, התורה חוזרת ומדגישה את היסוד הכלל־ישראלי הזה. ללא כלל ישראל לא ניתן לקבל תורה, ולא ניתן לרשת את הארץ. החיבור שבין כלל הפרטים והקבוצות המרכיבים את עם ישראל הוא אבן היסוד של הקיום היהודי. הוא החותם שבו חותם הקב"ה את דברי התורה.

בנימה אישית - חלפה שנה מאז העניקו לי עורכי מוסף זה את הזכות ואת ההזדמנות לכתוב בכל שבוע מעל דפי העיתון מחשבות ותובנות סביב פרשת השבוע. את הטור הראשון, בפרשת בראשית, כתבתי על ספסל מתקפל בחמ"ל של גדוד המילואים שלנו, בימיה הראשונים של המלחמה. חלפה שנה שלמה, מחזור קריאה מלא של פרשות השבוע, ואת הטור הזה אני כותב שוב כשאני לבוש מדים, שוב בחמ"ל הגדודי, רק הספסל התחלף מאז. באופן סמלי ואירוני למדי - הספסל ההוא נשבר והוחלף מאז. לא עמדו לו כוחותיו לשאת את כובד המשקל. בחג שמחת תורה בשנה שעברה גויסתי למילואים, ואת חג שמחת תורה השנה אני שוב מבלה במילואים. הפרחים והשבחים כולם לאביטל שלי, שנושאת בעוז את העול המטורף הזה.

את המשא הכבד הזה, לצערי הגדול, לא נושאים כולם. החברה החרדית, בחסות שותפיה הקואליציוניים לדורותיהם, החליטה להשתמט מהשותפות בעם ולהתחמק מהנשיאה בעול עם הציבור, ובפשטות - הוציאה את עצמה מכלל ישראל. הרכיב הבסיסי ביותר של הקיום שלנו בעת הזו מצוי בהישרדות הפיזית מול אויבינו, שבאה לידי ביטוי בשירות הצבאי - בסדיר, בקבע ובמילואים. הבחירה המתמדת של רוב הציבור החרדי להפנות עורף לצורך האדיר הזה, גם נוכח המלחמה, החללים, הפצועים, החטופים, השירות המתארך והמשפחות הקורסות תחת המשא והדאגה, היא אכזריות שאין כמותה, שכופרת בעיקרי האמונה היהודית וביסוד התורה - כלל ישראל.

לצערנו, זוועות המלחמה הביאו הזדמנות נדירה לחולל שינוי במצב הנורא הזה. הצורך הקיצוני בחיילים נוספים, בשילוב פקיעת התוקף החוקי של הפטור החרדי משירות, יוצרים הזדמנות בלתי חוזרת להשיב בנים לגבולם, להחזיר את החברה החרדית לחיק עם ישראל. זה תהליך ארוך ומורכב, שייקח שנים רבות ושידרוש מאמץ וסבלנות מכולנו - אך אין ברירה. פשוט כך.

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (מסכת ברכות, דף ה, ב), אמרו חז"ל. עשרות השנים האחרונות הוכיחו שהחברה החרדית לא יכולה להציל את עצמה מהניכור הזה. גם האדם החרדי הפרטי כמעט לא יכול להיחלץ מהמלכוד האכזרי הזה. המפתחות לתיקון הדחוף הזה, שעתיד המדינה וחיי כולנו תלויים בו, מצויים כרגע בידי חברי הקואליציה שאינם חרדים. אלו שלא מאמינים אף לא לרגע בצדקת הפטור הזה, וש"נאלצים" לתמוך בו משיקולים פוליטיים קרים וצרים. לח"כים הללו אני מבקש לומר -הצילו!

עול המילואים הוא כבד, ולאורך זמן לא נוכל לשרוד כך. המחסור בחיילים הוא עצום, וביטחון המדינה וקיומה תלויים בגיוס אחינו החרדים. בטווח הארוך השותפות הזו תיטיב עם כולם, גם עם החברה החרדית עצמה. "כל ישראל" הוא יסוד אמונתנו. בלי כלל ישראל לא ניתן לקבל תורה, ולא ניתן לרשת את הארץ. אנא התעלו לגודל השעה וההזדמנות. הצבעה בעד החוק הזה במציאות הנוכחית היא לא "פספוס" ולא "שגיאה" - היא בגידה.