הרצי הלוי יודע ששום הישג, לא יכפר על הכישלון ההוא

שנה עברה. שנה מאז היום השחור ביותר שחווינו. שנה שבה המחיר הבלתי נתפס - בחטופים, בהרוגים, במפונים, בנפש, בכלכלה - נשקף לעברנו במראה בכל רגע. שנה שבמהלכה לרגעים היה נדמה שזה הסוף, וכדי שזה לא יהיה הסוף נזקקנו להפוך אותו להתחלה. לקחת את נקודת השפל הכי נמוכה שלנו, ולצמוח ממנה.

לשנה הזאת יש המון פנים. הפנים של הפעוטות הג'ינג'ים של משפחת ביבס. והפנים של התצפיתניות, אלה שנחטפו ואלה שנפלו. והפנים של החיילים שנכנסים לעזה, ושל אלה שלא ייצאו ממנה. והפנים של המשפחות השכולות, ושל המפונים שאיבדו את בתיהם. והפנים של נשות המילואימניקים שנקראו לסבב נוסף בצו 8, ושל החקלאים שמתעקשים לחרוש עד לתלם האחרון. והפנים המטושטשות של הטייסים, ואלה שאינן נראות של לוחמי שב"כ והמוסד. המון פנים, והמון שמות, שכולם ביחד הם 7 באוקטובר, והם מה שקרה לנו מאז.

ומכל הפנים האלה, אני מתבונן בשנה הזאת בפניו של הרמטכ"ל, הרצי הלוי. האיש שכל משא העולם יושב על כתפיו. מי שאחראי למחדל הנורא שאין דרך להתנקות ממנו, וגם מי שמוביל את התקומה מאז. את ריסוק חמאס בעזה, ואת המערכה הצבאית המרשימה מול חיזבאללה בלבנון, ואת התקיפות בתימן ובעיראק ובאיראן ובסוריה, ואת המאבק הבלתי נגמר בטרור הפלשתיני, ואת אתגרי הצבא הסדיר ומאמץ המילואים ושימור צבא הקבע, ואת המשימה שלפרקים נראית בלתי אפשרית של להחזיק את הצבא שלם מול טלטלות החברה הישראלית המקוטבת, וכל זה - כשבגבו ננעצות חדשות לבקרים סכינים רעילות, אינטרסנטיות, שלא מבינות (ואולי כן) שפגיעה ברמטכ"ל כמוה כפגיעה בצה"ל ובמדינת ישראל.

כי בישראל, פני העם כפני צבאו. יותר מכל גוף או גורם אחר, צה"ל הוא הברומטר הלאומי. יותר מהכלכלה, יותר מהחינוך, יותר מהספורט, יותר מהתרבות. אנחנו מבכים את כישלונותיו ואת מחירם, ואנחנו חוגגים את ניצחונותיו, כי הם ניצחונותינו. לטוב ולרע, הכל אצלנו אישי. לכן התקשינו לעכל ולקבל את ההתרסקות המטלטלת ב־7 באוקטובר, ולכן אנחנו באופוריה לאומית בהצלחות - והחודשים האחרונים רצופים בהן, מחילוץ נועה ארגמני ועד לחיסול חסן נסראללה.

הזמן הזה, פניו של הלוי נותרו קפואות. הוא לא צלל לתהומות בשבת ההיא, והוא לא המריא לשחקים בימים האחרונים. רגליים על הקרקע ועיניים על הכדור. מבין היטב את משמעות המחיר ששולם, וזה שעוד ישולם, וההחלטות שהתקבלו ואלה שלא התקבלו, בשנה הקשה וחסרת התקדים שההיסטוריה זימנה לו להוביל בה את הצבא.

רק הקמטים שהתווספו לפניו מלמדים, אולי, על מה שמתחולל בתוכו. על הייסורים שילוו אותו בכל יום בחייו בגלל הלילה ההוא, שבסיומו העולם כולו התהפך. ועל מה שקרה מאז, שאפשר לצבא להתעשת במהירות שיא, לעבור מתבוסה להתקפה, וממנה לניצחון על חמאס, וממנו לניהול המערכה המפתיעה באופייה ובהישגיה מול חיזבאללה - מערכה שמניחה, לראשונה זה שנים רבות, סיכוי ממשי לשינוי ממשי באזור כולו.

יש שידמו אותו לאטלס, שמשא כל העולם על כתפו. אני רואה בו יותר את בן דמותו של סיזיפוס, שמגלגל את הסלע הכבד במעלה ההר, עד לפסגה. אלא שאז, בשונה מהמיתולוגיה היוונית, לא האבן היא שתתגלגל למטה - אלא הלוי עצמו, בשל אחריותו למחדל הראשוני. לא משנה כמה גדול יהיה ניצחונו (וניצחוננו), הלוי לא יזכה באמת ליהנות מפירותיו. הוא ילך הביתה, ובלילותיו יופיעו החטופים, והמתים, וההרס, והם ילוו אותו לנצח - ואת כל מי שנושאים באחריות איתו, בדרג המדיני והביטחוני, בהנחה שבליבם פועם לב ושהם מבינים אחריות מהי.

להישאר צנועים

אחד המשפטים השגורים שנאמרים להורים לחיילים צעירים הוא שעדיף להם שמי שיפקדו על ילדיהם יהיו מי שכבר טעו, כי הם נכוו ברותחין וייזהרו מעתה בצוננין. ומה שנכון לגבי טירונים צעירים - נכון לגבי הצבא כולו. על צה"ל ומערכת הביטחון כולה מופקדים כיום אותם האנשים שכשלו ב־7 באוקטובר, ושאת טעותם הם מבקשים למנף להיפוך הקערה. והם עושים זאת במסירות ובאחריות רבה, ומה שקורה בימים האחרונים מלמד שגם במקצועיות רבה, שבולטת עוד יותר על רקע החובבנות, ולעיתים קרובות גם השרלטנות, של רבים בדרג המדיני־פוליטי, שנדמים לא פעם כמי שבשיעור הנהיגה הראשון שלהם, עוד לפני שעברו תיאוריה וטסט, מבקשים להתייצב בכיסא הנהג במרוץ המכריע של העונה בפורמולה 1.

אין פלא שהם, "המנהיגים" באזרחי, חומקים מקידום עסקת חטופים, וממפגשים עם מפוני הדרום והצפון, ומביקורים ביישובים החרבים בעוטף עזה ובקיבוצים המופגזים בגליל העליון והמערבי, ושהם גם אלה שמקדמים השתמטות מגיוס וכספים קואליציוניים מופקרים שמשמעותם העמקת הבור הכלכלי. מבחינתם, אחריות היא עניינם של אחרים, ואם האחרים לא משרתים (תרתי משמע) את האחריות הזאת - צריך להעיף אותם, מהטייס ועד לרמטכ"ל, ולעזאזל המחיר.

ואם יש לקח אחד שצריך ללמוד מ־7 באוקטובר, הוא צניעות. להפנים שאנחנו לא יודעים הכל ולא מבינים הכל, ושלמעשים ולמילים שלנו יש מחיר, ושהאויב לא מטומטם ושאנחנו לא כל־יכולים. כדאי לזכור זאת בכישלונות, וכדאי לזכור זאת גם בימי האופוריה הנוכחיים, משום ששום דבר לא באמת נגמר. כי בסופה של שנה - גם השנה השחורה שעברנו - מתחילה שנה חדשה.

והשנה הזאת תהיה שנה של סיכונים וסיכויים. סיכונים להסתבך ולדשדש בכל זירה אפשרית (צבאית, מדינית, כלכלית, חברתית), וסיכויים לייצר מציאות טובה הרבה יותר בכל זירה אפשרית (ביטחונית, מדינית, כלכלית, חברתית). ויותר מכל, זאת תהיה שנה של אנשים ופנים. וראוי שנזכור אותם. ברגעי השפל, וגם ברגעי ההצלחה.