לבנון. ייקח הרבה זמן להירגע ממבצע פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, יומיים ברציפות, של חיזבאללה בלבנון. ככל שייצאו הפרטים, והם יוצאים בהדרגה, כך יתברר גודל ההישג המבצעי־טכנולוגי. ישראל, שהמבצע מיוחס לה, הגשימה בו את החלום האולטימטיבי של כל תוקף מול כל אויב: לפגוע בכמות גדולה של יריבים בו־בזמן בלחיצת הדק אחת (או כפתור), מבלי להקיז דם בעצמך ואפילו מבלי לחצות את הגבול.
מבצעים כאלו מכינים בפינצטה, עם קבוצה קטנה של מוחות מבריקים ואנשי מודיעין ומבצעים מעולים. זה לוקח שנים, לעיתים שנים רבות. החלק הקל הוא הלחיצה על הכפתור. החלק הקשה ושומט הלסתות הוא ההכנה. מרגע שעולה הרעיון, עובר זמן רב עד שנמצאת הדרך לממש אותו. וגם אחרי שהוא ממומש ומוכן להפעלה, הוא לרוב שוכב "רדום" במשך תקופה ארוכה - מעין מטרייה ליום גשום שמנהיגים, מדינות וארגונים אחראיים נבחנים בהכנתה, ולא בהפעלתה.
אם להישען על פרסומים זרים, ישראל הכינה והפעילה כמה כאלה בעבר. דוגמה אחת שהתפרסמה היא הפיצוץ במערכת החשמל של מתקן העשרת האורניום האיראני בנתנז, שכתוצאה מכך הושבת לכמה חודשים. הדוגמה ההיא, שנתפסה בזמן אמת כהישג (וזה אכן היה הישג מבחינת היכולת לחדור למתקן ולהטמין בו חומרי נפץ במערכות רגישות), ממחישה היטב את הדילמה שבפתיחת המטרייה.
בימים שאחרי הפיצוץ, נדמה היה שאיראן ספגה מכה קשה שייקח לה זמן להתאושש ממנה: מכה תדמיתית, ובעיקר מכה מבצעית בגלל הפגיעה במערך הצנטריפוגות, וכתוצאה מכך ביכולתה להמשיך בהעשרת האורניום בקצב שתכננה. אבל איראן הפכה את העלבון לזעם ולנחישות, זירזה את תהליך השיקום, החליפה את הצנטריפוגות שנפגעו בכאלו חדישות ומהירות יותר, חידשה את קצב העשרת האורניום, וגרוע מכל - הבינה שהיא חשופה והאיצה את התהליך של הטמנת מתקני ההעשרה באדמה, כדי להרחיקם ולחסנם ככל הניתן מידי יריביה.
אפשר להניח שישראל לא רצתה לפוצץ את מכשירי ההודעות ומכשירי הקשר בלבנון ללא סיבה, ולא סתם כדי להוכיח יכולת ולהשפיל את חיזבאללה. זה מבצע רגיש ורב ערך מכדי שישתמשו בו לצורכי כבוד והוכחת יכולת. מטרתם, כך נראה, היתה להקדים מהלך מלחמתי רחב: לפוצץ את המכשירים ולפגוע בו־בזמן באלפי פעילי חיזבאללה בדרגים שונים, ואז להמשיך למתקפה רחבה על שלל יעדים אחרים של הארגון, וכך לשלול ממנו באחת מנעד רחב של יכולות (וגם הרבה מאוד אנשים).
אלא שלפי פרסומים זרים חיזבאללה החל לחשוד, וישראל חששה שהמבצע כולו יקרוס. היה עליה להחליט אם לאבד אותו, או להשתמש בו במנותק מההקשר הרחב שלשמו הוכן במשך שנים. ההחלטה לפתוח את המטרייה (או ללחוץ על הכפתור) התקבלה, כך נראה, בידיעה שהתועלת תהיה חלקית - ההלם בארגון והפגיעה ברבים מאנשיו - אבל רחוקה מזאת שתוכננה, ובעיקר תעביר לידיו את הצורך בתגובה שעלולה להידרדר למלחמה.
הממשלה אמנם מדברת על הכרעה בצפון, ובאיחור של 11 חודשים וחצי גם הוסיפה השבוע את החזרת תושבי האזור לבתיהם כאחת ממטרות המלחמה; אבל בשלב הנוכחי - ובניגוד לתופי הטם־טם שנשמעים מחלק משריה חסרי האחריות - היא נמנעת ממערכה רחבה, ואפילו מהרחבה מבוקרת של המערכה הקיימת מול חיזבאללה. יש לכך כמה סיבות: המלחמה בעזה שעדיין לא הסתיימה, הלחץ הבינלאומי הכבד בעיקר מצידה של ארה"ב, כשירות הכוחות ומצב המלאים, החורף שמתקרב, הבנת המחירים של מערכה כזאת לעורף הישראלי (ולכלכלה), וסימן שאלה גדול לאן מערכה כזאת תתגלגל - ועזה היא דוגמה חיה למערכה שישראל תקועה בה.
לפיצוץ הביפרים יש פוטנציאל לשנות את התמונה. הכדור נמצא בידי חיזבאללה: עליו להחליט אם וכיצד להגיב. האופציה של הבלגה נדמית כלא ריאלית. הפגיעה שהארגון ספג היתה עמוקה וכואבת, ובעיקר פומבית, מכדי שיוכל להכיל. לכן השאלה היא כיצד בכוונתו להגיב.
מבצע־נגד באיכות כזאת, כאמור, דורש שנים של הכנה, וזה מבלי להתייחס לשאלת היכולת (שיש רק למעט מדינות וארגונים אחרים בעולם, אם בכלל). מבצע ממוקד יותר נגד מטרה כואבת יהיה ישים יותר, אבל ישראל מחזיקה הגנה חזקה מאוד, וככל הנראה גם מודיעין מצוין - ויעיד על כך הניסיון שסוכל השבוע לפגוע בבכיר ישראלי באמצעות מטען חבלה. זה היה מבצע המשך של חיזבאללה למטען החבלה שהתפוצץ בפארק הירקון לפני שנה, ושתוכנן אז לפגוע במשה (בוגי) יעלון.
כשהמטען הקודם התפוצץ, בספטמבר 2023, היינו לפני המלחמה. חיזבאללה היה אז חצוף במיוחד: כמה חודשים קודם לכן הוא החדיר מחבל שפוצץ מטען בצומת מגידו (וחוסל כשניסה להימלט בחזרה ללבנון), ואחר כך הציב את האוהל המפורסם בהר דב. אחרי שנים שבהן היה מרוסן והגיוני בהפעלת הכוח שלו, היה ברור שחיזבאללה החליף דיסקט ושהוא מחפש להתעמת עם ישראל. היה לו ברור שמטען חבלה שיגרום לעשרות הרוגים או לבכיר שיחוסל עלול להוביל למלחמה, והוא החליט לקחת את הסיכון.
הסיבה לכך שחסן נסראללה החליט לעשות את זה היתה תחושתו שישראל שברירית מתמיד. הקרע הפנימי התפרש אצלו כחולשה וכהזדמנות לפעולה. זה גם מה שעמד אז ברקע המכתבים הבהולים ששיגרו ראשי מערכת הביטחון לראש הממשלה, ובהם אזהרות שההרתעה נחלשת ושאויבי ישראל עלולים לתקוף. נתניהו שמע את הדברים אבל סירב להקשיב, והמשיך בחקיקה. מערכת הביטחון שצעקה התמקדה בשינוי הדרמטי שחל בדפוס הפעולה של חיזבאללה בלבנון, ופספסה את מה שהגיע מעזה - והתוצאה ידועה.
גלנט. אחד הרגעים הזכורים ביותר מהתקופה ההיא היה ליל פיטוריו של שר הביטחון. יואב גלנט פוטר משום שהתריע מפני השלכות החקיקה על ביטחון ישראל. הזעם הציבורי בלם את פיטוריו, אבל יצר שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסיו עם ראש הממשלה. מקורביו של נתניהו, שמעורבותם בניהול ענייני המדינה גלשה כבר מזמן למחוזות הטירוף, דחקו בו בחודשים האחרונים לא לחשוש, ולממש את ההדחה.
הנימוקים השתנו מחודש לחודש. פעם רפיח ופעם פילדלפי, פעם עסקת החטופים ופעם חוק ההשתמטות, וכעת הטענה (הנלעגת) שגלנט מונע הכרעה בצפון. במקום לאחד שורות כדי לנצח במלחמה, סביבתו של נתניהו עסקה בטפטוף בלתי פוסק של רעל למכונה, תוך כדי מלחמה - עד שהכריעה. אפשר שההדחה היתה יוצאת לפועל כבר השבוע אלמלא האירוע הלא מתוכנן בלבנון, שמוביל כעת למתיחות שעלולה להידרדר למלחמה. ולראש הממשלה ברור שאם גלנט יודח כעת, ותתפתח מלחמה בזמן שבמשרד הביטחון יושב שר חדש, חסר כל ניסיון וידע - האחריות המוחלטת והמלאה תוטל עליו, על נתניהו, בתור מי ששוב בחר לא להקשיב לאזהרות והוביל את ישראל אל התהום בעיניים פקוחות.
ומכיוון שהמושג "אחריות" הוא זר לנתניהו, הוא בחר להשאיר את גלנט במשרד הביטחון. לכמה זמן? המפתח בידי חסן נסראללה. הדרך שבה יבחר להגיב למכה שספג תקבע מה יקרה כאן בתקופה הקרובה. ישראל ערוכה מתמיד למלחמה כוללת. היא לא רוצה בה, אך תוכניות המבצע שויפו, והכוחות אומנו, וגם המחסנים מולאו עד כמה שניתן.
סביר להניח שנסראללה יודע את כל זה, והשאלה היא עד כמה הוא מוכן להסתכן בתגובה שעלולה להוביל למלחמה שבה הוא לא מעוניין (בשלב זה), כי רצונו המוצהר (בשלב זה) הוא להמשיך להתיש את ישראל לאות הזדהות עם עזה, ולהחזיק אותה במצב שבו הניצחונות הטקטיים הם שלה, של ישראל, כפי שאירע השבוע - אבל ההישג האסטרטגי של הכיבוש דה־פקטו של הגליל הוא שלו, של חיזבאללה.
גם ישראל תידרש להכרעות. מי שהורה על מבצע כזה בלבנון ידע שהוא עלול להתגלגל למחוזות שבהם השליטה באירועים ניטלת מידיו. הצמרת המדינית־ביטחונית אמנם מיהרה לשחרר שלל הודעות וסרטונים, שנועדו ללמד על מוכנות שיא לכל התפתחות שלא תבוא - אבל אין בה אחדות דעים שמלחמה בלבנון בעת הזאת היא הפתרון הטוב ביותר (מהסיבות שפורטו). ראשיה עדיין סבורים שלפני שישראל רצה ללבנון, היא צריכה לסגור את הפרק העזתי, להחזיר את החטופים ולהוציא את עיקר הכוחות מהרצועה - שחלקם יידרשו בוודאי לפרק הקרקעי של המלחמה בצפון, שיהיה ארוך וסבוך.
העומס הזה על הכוחות הוא גדול ומורכב פי כמה מכפי שהוא משתקף בציבור. אתן כאן רק כמה כותרות: לצד המוטיבציה הגבוהה והמרגשת שניכרת כמעט בכל היחידות, יש בהן גם שחיקה פיזית ונפשית שאסור להתעלם ממנה. גם הכלים שחוקים אחרי שנה של מלחמה, ומחייבים טיפול יסודי לפני שהם נזרקים לזירה נוספת. חיילי המילואים סופרים כבר 150 ימים בממוצע ויותר (חלקם הגדול כבר בסבב שלישי), ומתרבים הדיווחים על משפחות שמתפרקות ועל לוחמים שמפוטרים (בניגוד לחוק) כי לחלק מהמעסיקים נשבר. ומעל לכל, צה"ל נמצא בנצילות מרבית של כוח האדם שלו, ואין לו מאיפה להביא עוד לוחמים כדי לתחזק שלוש זירות מלחמה מקבילות - עזה, לבנון ויהודה ושומרון (שגועשת מתמיד).
ולכן, בטרם ישראל מסתערת צפונה, היא צריכה לשאול את עצמה כמה שאלות: הראשונה - מהי המטרה של המלחמה הזאת, והאם ניתן להשיג אותה בדרך אחרת (למשל, של הסכם)? השנייה - האם היא מסוגלת להשיג את המטרה הזאת תוך כדי לחימה פעילה בעזה וביו"ש, ובידיעה שעלולות להתפתח זירות לחימה מקבילות נוספות (סוריה, עיראק, תימן, איראן) שירחיבו עוד יותר את הפישוק? והשלישית - איך היא משמרת לעצמה לגיטימציה בינלאומית, ובעיקר פנימית, למערכה הזאת, כשהתמיכה העולמית בישראל בשפל וכשהתמיכה הפנימית בממשלה בשפל?
יש עוד הרבה שאלות, שבמדינה נורמלית הקבינט היה מתכנס לדון בהן, אבל בישראל הקבינט אינו כשיר ואינו מוכשר לעסוק בהן, ולכן הן הופקעו מידיו והועברו לצוות שרים מצומצם - נתניהו, גלנט, רון דרמר ומהשבוע גם ישראל כ"ץ, כקבינט מלחמה שמחליף את קבינט המלחמה ההוא, עם גנץ ואיזנקוט, שצריך לקוות שיהיה מי שיישען על ניסיונם ועל תבונתם גם כעת.
סער. ולתוך משוואת אלף הנעלמים הזאת נתניהו מבקש להטיל את גדעון סער. אין פליאה על הממנה: האינטרס העליון מבחינתו הוא שרידותו הפוליטית, שממנה נגזר הכל. לכן הוא לא נשא באחריות ל־7 באוקטובר, לכן הוא לא מקים ועדת חקירה ממלכתית, לכן ישראל לא באמת חותרת בכל דרך לעסקת חטופים, ולכן הוא מבקש כל העת לחזק ולשמן כל חריקה, קיימת או מדומיינת, בקואליציה שלו. סער, כמו גלנט וכמו כל אחד אחר, הוא עבורו גרביים להחלפה, שגם הן יוחלפו אחרי שהריח שיעלה מהן לא ינעם לאפו (ובעיקר לאפה של סביבתו המשפחתית והמקורבת).
אבל על הממונה, סער, צריך גם צריך להתפלא. לא רק בגלל דברים שאמר בעבר הרחוק והקרוב על נתניהו, על ממשלתו ועל אישיותו. פוליטיקאים אומרים לעיתים קרובות דברים שהם נסוגים מהם, ופועלים בהיפוך מוחלט להתחייבויות שנתנו רק לפני רגע. זה דוחה, אבל זאת הפוליטיקה וזאת איכות הפוליטיקאים, וזאת גם הסיבה לכך שמידת האמון הציבורי בהם נמוכה כל כך - ומידת האמון הציבורי בסער לא תהיה גבוהה יותר, משום שברור לכל שהסיבה היחידה לכך שהוא רוצה להיכנס לממשלה כעת היא הסקרים שהוא רואה, והבנתו שזאת הדרך היחידה להציל את הקריירה שלו.
הפליאה העיקרית היא על היומרנות. אדם חסר כל ניסיון וכישורים לכהן כשר ביטחון מתיימר להיכנס לתפקיד הכי מקצועי וסבוך בתקופה המורכבת ביותר בתולדות המדינה. זה ניסוי כל כך גס, בוטה ומסוכן בביטחון המדינה ובחיי אדם, שאפילו קיבות קשוחות במיוחד יתקשו לעמוד בו. יסלחו לי עמיתיי הכתבים הפוליטיים שקרובים אצל סער, אבל בפעם הזאת הם טועים לחלוטין: זה לא לגיטימי להחליף שר ביטחון בזמן מלחמה, וודאי שזה לא לגיטימי להחליף אותו בקומבינה פוליטית שתרומתה תהיה שלילית (למעט ליציבות הממשלה ולעתידו של העומד בראשה).
ובעיקר, אם אפשר להחליף שר ביטחון בימים כל כך קריטיים בזמן מלחמה - אפשר גם להחליף ראש ממשלה. והרי לזה נתניהו מתנגד בתוקף, כי אנחנו בזמן מלחמה. אז שיחליט: אם מלחמה - אז עד הסוף, ושיעזוב בשקט את ראשי מערכת הביטחון שעסוקים במלאכה ולא בפוליטיקה, ושייתן להם לעבוד. כי כשהם עובדים יש תוצאות טובות, כפי שראינו שוב השבוע, ובעיקר - יש על מי לסמוך, כפי שמעידים כל הסקרים.
חטופים. שאלתי השבוע את אחד ממקורבי נתניהו איך סער אמור להסתדר בתפקיד. "הוא יתייעץ", השיב לי. תהיתי עם מי. "עם ראשי מערכת הביטחון", היתה התשובה. פרצתי בצחוק: מדובר באותם ראשי מערכת הביטחון שנתניהו דוחה את המלצתם בעניין עסקת החטופים, ובעניין ציר פילדלפי, ובעניין עתיד הרצועה - ודווקא הם הפתרון לבעיותיו.
ואם כבר חטופים: השבוע ראיינתי את עידית אהל, אמו של אלון, שלפני כמעט שנה נחטף מהנובה ומוחזק מאז בעזה. היא סיפרה שביקשה להיפגש עם ראש הממשלה ונדחתה. שאלתי מתי זה היה, והיא השיבה שלפני כחצי שנה. אני מודה שאיבדתי אוויר, שוב: חצי שנה שבה אם של חטוף, אזרח, שהופקר על ידי מדינת ישראל, מתחננת לפגישה - והיא מקבלת תשובה שלילית.
ובזמן הזה, נתניהו עסוק בפוליטיקה. בחוק ההשתמטות מגיוס, בהדחת שר ביטחון, בבחישה אינסופית בתקשורת, בהטחת רפש בראשי מערכת הביטחון, בנסיעות ארוכות מדי לחו"ל. לכל אלה יש לו זמן, והרבה זמן - אבל בשביל עידית אהל אין לו. ולא רק שאין לו, אלא הגייסות שלו ברחובות הפכו אותה ואת שאר משפחות החטופים לאויב. בכל שבוע עולה הרף של האלימות והגועל שמופנה אליהן, כאילו הן אשמות במשהו, כאילו מצופה מהן להגיד תודה על ההפקרה ולשתוק.
יש לי בקשה: גם אם אתם מתנגדים לעסקה - חבקו אותן, את המשפחות. הושיטו יד, גלו חמלה. כי מי שאמור לדאוג להן לא עושה את זה. לכו לכיכר והקשיבו למי שמנגנים על הפסנתר של אלון אהל שמוצב שם. עצמו עיניים ודמיינו שאתם הוא, או אמא שלו, ושאתם מבקשים פגישה עם ראש הממשלה, ומחכים. כבר חצי שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו