מישהו באמת יודע לאן ממשיכים מכאן?

עזה. כל שבוע והטרגדיה שלו. בשבוע שעבר היו אלה גופות ששת החטופים שנרצחו פחות משתי יממות לפני שצה"ל הגיע אליהן, והשבוע - התרסקות המסוק שבו נהרגו שני לוחמים מיחידה 669 ונפצעו שבעה נוספים. טרגדיות כאלה הן חלק מהמלחמה, כל מלחמה, אבל זו הנוכחית מביאה אותן בקצב גבוה במיוחד. ייתכן שזהו טבעה של מערכה כל כך סבוכה בתנאים הקשוחים של עזה הצפופה (מלמעלה ומלמטה), אבל קשה לא להבחין בהיפוך המגמה: מספר ההישגים נמצא בירידה מתמדת, מה שמבליט באופן טבעי את הקשיים והתסבוכות, ובעיקר את המחיר.

אפשר לעשות הרבה מהלכים כדי לצמצם את הטרגדיות האלה, אם כי לא ניתן יהיה למנוע אותן לחלוטין. המידע על החטופים רחוק מלהיות מושלם: בדיעבד, ברור שההתקרבות של צה"ל למנהרה שבה הם הוחזקו חרצה את גורלם. לו צה"ל היה יודע טוב יותר, הוא היה נמנע מהתקרבות או עושה זאת בדרך אחרת. זה חלב שנשפך, ואף אחד לא יודע להבטיח שלא יישפך שוב. ייתכן שזה אפילו קורה ברגעים אלה, מחוסר ידיעה, ואין דרך לוודא שבעתיד נדע טוב יותר, כי זה טבעו של המודיעין וזה טבעו של האויב וזה טבעה של עזה.

הוא הדין בהתרסקות המסוק. חיל האוויר מחולל פלאים במלחמה הזאת, ומערך המסוקים מחולל פלאי פלאים. מסוקים נכנסים לכל מקום, ביום ובלילה, לעיתים קרובות תחת אש, כדי להביא לוחמים ולחלץ פצועים (יותר מ־2,000 עד עכשיו), שרבים מהם חבים את חייהם לטייסים וללוחמים שהביאו אותם בזמן לשולחן הניתוחים. לו הקוראים היו יודעים איפה המסוקים כשעליהם לוחמים, הלסת שלהם היתה נשמטת מהתעוזה ומהסיכון: גם זה חלק מהמלחמה, שיש בצידה גם מחירים. תאונות תמיד יהיו, וטעויות אנוש תמיד יהיו, וכמה שלא יינקטו אמצעים וייעשו מהלכים ואימונים ושיחות - הם לעולם לא יצומצמו לאפס.

ניסיון העבר (משנות השהייה בדרום לבנון, וגם מהשנים בעזה) מלמד שככל שהשהייה מתארכת, כך מספר הטרגדיות גדל. זה נובע משתי סיבות עיקריות: הראשונה - האויב לומד את צה"ל. את שגרת הפעילות, את היתרונות והחסרונות של כל צד. וכמי שמתנהל באזור המחיה הטבעי שלו, לו קל יותר להשתנות, בעיקר כשמדובר בארגונים שבבסיסם מתורגלים בלוחמת גרילה מול צבאות שהם מטבעם כבדים ואיטיים יותר.

הסיבה השנייה היא הנטייה של צבאות להתחפר, וצה"ל לא שונה בכך מצבאות אחרים. את דרכי העפר מחליפות אוטוסטרדות, את מעוזי השהייה הארעיים - מוצבים. וכשאלה מותקפים, צה"ל מערים עליהם בטון ומיגונים ושם את החיילים מאחוריהם. זה הופך את המגמה: האויב תוקף, צה"ל מתגונן. וזה בעיקר הופך את התודעה, כי התחושה שנוצרת היא של שקיעה בבוץ, פעם הלבנוני וכעת העזתי.

וכשנערמות הטרגדיות, הציבור מגיב בהתאם. כל עוד ישראל ידעה לאזן אותן עם הישגים, וכל עוד המלחמה בחמאס היתה בקונצנזוס, או שלפחות היה לה אופק ברור, ניתן היה לקבל את העובדה המרה שהטרגדיות האלה הן חלק מהמחיר שנגזר עלינו לשלם. אבל כששאלת השאלות נותרת כבר חודשים ארוכים ללא מענה - מהי האסטרטגיה של ישראל בעזה ובכלל - הטרגדיות האלה בולטות מתמיד, והן מחדדות את הספקות ואת הביקורת ואת החרדות מפני הטרגדיה הבאה שבוא תבוא.

אסטרטגיה. בשבועות האחרונים אני מנסה, ללא הצלחה, להבין מה ישראל רוצה. אפשר לפרק את זה לתתי־שאלות, והן כמעט לא נגמרות: איך ישראל מתכננת להשיב את החטופים, בעיקר את החיים שבהם, כשהיא מבינה כעת טוב מתמיד עד כמה הכל שברירי, ושגם מי שעדיין חיים מוחזקים בתת־תנאים, שבהם הם עלולים למות בכל רגע מרעב או ממחלות.

ואפשר להמשיך: מהו הקו שבו תכריז ישראל שחמאס הוכרע ושעזה נוצחה ושהמערכה הסתיימה, ומה יקרה אז. האם ישראל תיסוג ותעביר את השליטה לגורם אחר (ומי הוא יהיה) - או שתישאר לשלוט ברצועה, על כל המשמעויות הביטחוניות, האזרחיות, הכלכליות והבינלאומיות שנגזרות מכך. כיצד ומתי היא מתכוונת להעביר את הזירה העיקרית לצפון, האם היא חותרת להסדרה או למלחמה מול חיזבאללה, ובהמשך לכך בזירה הצפונית כולה - איראן, עיראק וסוריה - וכיצד היא מתכוונת לערוב לכך שהאיום הצפוני לא יונח מחדש על הגבול, כדי שהתושבים יוכלו לשוב לבתיהם.

יש עוד המון שאלות לא פחות מקריטיות לקיומנו. למשל, מהי תוכנית הפעולה מול הממשל האמריקני, למקרה שדונלד טראמפ לא ינצח בבחירות וקמלה האריס תהיה הנשיאה. איך ישראל משקמת את הלגיטימציה הבינלאומית שלה, בולמת את טורנדו האמברגו שמאיים עליה, הודפת את המאמצים להגביל אותה בזירת האו"ם ובזירות המשפטיות, ומקרבת אליה מחדש מדינות מערביות וערביות (וניטרליות), שהתרחקו בשנה החולפת. וכתמיד, מעל הכל, הסוגיה הפנימית: הקיטוב המעמיק בחברה, חוק ההשתמטות מגיוס, הבור הכלכלי והחשש הגובר מבריחת מוחות ומבריחת כוחות ומבריחת טכנולוגיות.

הייתי יודע לחיות עם תשובות חלקיות, או כאלה שלא מניחות את דעתי, ובלבד שהיו כאלה, או שהן היו חלק מאסטרטגיה כלשהי. לרוע המזל, לישראל אין כזאת, ומי שטוען אחרת - שיוכיח. אין לה אסטרטגיה בעזה להמשך המלחמה או להשגת יעדיה, ובהמשך לכך אין לה אסטרטגיה באף זירה אחרת. הצפון עדיין לא נמצא במטרות המלחמה (ואפילו הניסיון השלומיאלי להקים מנהלה שתטפל ביישובים ובתושבים, שרובם פונו, התברר כישראבלוף שקרס לתוך עצמו), ואיראן לא מטופלת כמו שצריך מול האיום הקונבנציונלי שהיא מציבה ומול האיום הגרעיני שהיא מקדמת, ועל הכלכלה והחברה מיותר להכביר מילים. די לעקוב אחר נתוני הגירעון מול התקציב המוצע, או אחר השיח ברשתות החברתיות, כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו הולכים.

ממשלה אחראית היתה מציבה חזון ודרך, ובמילה אחת - אסטרטגיה. קודם כל לעצמה, ובהמשך לכך לגופים שפועלים תחתיה ולציבור. הצבא לא יוכל לנצח בעזה (או בצפון או בכל זירה אחרת) בלי שיגידו לו מה רוצים ממנו. הוא צריך יעד, כדי שיוכל לתכנן איך להגיע אליו, וכדי שיוכל לדעת מה קורה אחרי שהוא משיג אותו. הציבור צריך לדעת לאן הממשלה מבקשת לקחת אותו ומהם המחירים שהוא נדרש לשלם, אחרת חלקים גדולים ממנו - וזה מה שקורה - יחשבו שהמחיר אינו לגיטימי.

גרוע מכך, בהיעדר אסטרטגיה עלולה להגיע הטרגדיה האחת שתהיה יותר מדי - יותר מדי גדולה, יותר מדי כואבת - ושאחריה הכל ישתנה וישראל תיאלץ לקפל את הדגלים שלה. לא מתוך בחירה, אלא מכורח. לא מעמדה של כוח, אלא מחולשה. ובעיקר - במה שלא ייתפס כניצחון, אלא כתבוסה צורבת, ועוד במלחמה המוצדקת שאנחנו מנהלים בעזה.

זה מה שקרה לישראל בדרום לבנון. היעדר אסטרטגיה וכיוון הוחלף בשהייה לשם השהייה, שגבתה מחירים שהאמירו עד שהגיע אסון המסוקים שסימן את הדרך החוצה. בנימין נתניהו זוכר את זה היטב: כשהתמודד על ראשות הממשלה בבחירות 99' מול אהוד ברק, הוא הבטיח לסגת מלבנון אם ינצח. בסופו של דבר הוא הפסיד, וישראל נסוגה בכל זאת (ברק קיים את הבטחתו המקבילה).

מי שמלינים על הנסיגה ההיא בשנת 2000, וטוענים שהיא היתה חזות כל הרוע העכשווי בצפון ושאסור לשחזר את הטעות עכשיו בעזה, מפספסים את הנקודה: גם כי הם לא יודעים לתרחש מה היה קורה לו ישראל היתה נשארת ברצועת הביטחון, אילו מחירים היא היתה משלמת וכיצד היה מתפתח חיזבאללה, וגם כי סטגנציה מובילה בהכרח למקומות פחות טובים, משום שהיא הופכת לאסטרטגיה בפני עצמה.

וזה בדיוק מה שקורה עכשיו לצה"ל בעזה: סטגנציה. עוד מנהרה, פחות מנהרה, עוד כמה מחבלים שחוסלו, פחות כמה מחבלים שחוסלו. מה היעד? מה ה־endgame של ישראל? הרי השהייה (בעזה כולה, או רק בציר פילדלפי) אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת מטרה. אז מה המטרה? אם היא השבת החטופים, אז השבועות האחרונים הוכיחו שהלחץ הצבאי יותר הורג אותם מאשר משחרר אותם, ואם היא מיטוט חמאס, אז ודאי שצריך פעילות שונה וגם איום שונה - למשל, בדרך של קידום ממשל חדש בעזה, שייקח מחמאס את הכוח ואת השליטה ואת תלות התושבים בו, ובהכרח גם יצמצם את הפחד שלהם מפניו.

כל השאלות האלה אינן חדשות. הן נשאלות (גם בטור הזה) מאז החודש הראשון למלחמה, ונותרות ללא מענה. הדבר היחיד שהתברר והתבהר מאז הוא שבראש סדר היום של הממשלה, הרבה לפני חטופים וניצחון וצפון וכלכלה, נמצאת הישרדותה. זאת האסטרטגיה שלה, זה המצפן. משם ולשם מכוון הכל, וזה מצדיק הכל, כולל את הטרגדיות שבדרך.

הרס שיטתי. וככל שהמציאות חובטת לממשלה בפנים (והיא חובטת), כך הממשלה מתכנסת לתוך מטרותיה. המפגש של רה"מ בנימין נתניהו עם הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו החטוף שנרצח, בלט לא רק בגלל הביקורת שהוטחה מצד האב השכול, שנגעה בנקודות הרגישות ביותר בציבוריות הישראלית, ובראשן השסע והפילוג; הוא בלט גם בגלל הניתוק של נתניהו מהתחושות האותנטיות ששמע, ובעיקר מהתחושה שלו שזה הוא מול כל העולם: מול ביידן (ידיד ישראל מושבע ותומך גדול שלה כבר עשורים, בעיקר במלחמה הנוכחית, ומי שהוגדר לא פעם בידי נתניהו עצמו כידידו הקרוב), מול הצבא, מול הגרעין האיראני.

מכל אלה, צרם במיוחד עניין הצבא (שהזכירה רעיית ראש הממשלה). מפקדי צה"ל שהיו אחראים לאסון צריכים ללכת הביתה, עד האחרון שבהם. יתרה מכך, וגם זה כבר נכתב כאן, בלתי מתקבל על הדעת שהם מסיימים את תפקידם כדרך הטבע, כאילו זאת היתה קדנציה נורמלית, ושהם לא מודחים. כי מי שמחדל כזה קרה בקדנציה שלו צריך להיות מודח, ושיירשם בדפי ההיסטוריה שהודח בגלל אחריותו הישירה למחדל.

אבל, וזה אבל גדול, אם אי אפשר להקים כעת ועדת חקירה ממלכתית כי יש מלחמה, ואם אי אפשר להקדים כעת את הבחירות (ורוב העם לא תומך בממשלה או במפלגות הקואליציה) כי יש מלחמה - אז גם אי אפשר לשחוט את הצבא בשם אותה המלחמה. ונתניהו, באמצעות זרועותיו השונות, חובט בצבא ובמפקדיו ובשב"כ ובמפקדיו ללא הרף, ופחות אכפת לו מהמחירים שנלווים לכך בסמכות המפקדים, באמון במשימות ובאמון הציבור בצבא בכלל, כאילו יש לישראל צבא ושב"כ אחרים שאפשר לסמוך עליהם.

וההרס השיטתי הזה בשם שימור הממשלה, שמתבטא במאמץ השיטתי לרסק כל מערכת, הוא הרע מכל. כי כשהמלחמה תיגמר (והיא תיגמר, רצוי שמתוך מחשבה ולא מתוך טרגדיה), אנחנו, הישראלים, נישאר כאן עם התוצאות ונצטרך לחיות עם התוצאות. ולמען האמת, אין לי מושג איך עושים את זה כשאין היום שום נושא שנמצא בקונצנזוס - אפילו לא הצבא, שאמור להישאר חומת המגן שלנו גם אחרי שכל האחראים למחדל ילכו הביתה.

7 באוקטובר. בעוד רגע אנחנו שם, ביום השנה. עם שני הטקסים שמלמדים גם הם כמה התרחקנו מהאחדות של ראשית הדרך ולאן אנחנו הולכים, ועם סימני השאלה הרבים שנותרו ללא מענה: החטופים, המפונים, היישובים החרבים, ההרוגים, המילואים, והתחושה שאפשר וצריך היה להיות במקום טוב מזה בחלוף שנה מהיום השחור בתולדות המדינה.

את העבר אין לשנות, אבל כדאי ללמוד ממנו. שיעור ראשון הוא על יהירות: לפני השבת השחורה חשבנו שאנחנו יודעים הכל ומבינים הכל, ושהאויב טיפש מאיתנו ופחדן מאיתנו. אני מקווה שנגמלנו מהלך המחשבה המסוכן הזה, אף שיש חלקים נרחבים בממשלה שעדיין בטוחים שתבונת היקום כולו מונחת בקודקודם, והם ממהרים להכריז מלחמות, להדיח אנשים ולשנות חוקים, מבלי להקדיש בדל מחשבה לתוצאה האפשרית של ההבלים שהם מפזרים.

שיעור שני הוא על מגבלות הכוח: ישראל חזקה מאוד, הכי חזקה באזור בפער, אבל היא לא כל־יכולה. היא למדה את זה על בשרה בשבת ההיא, והיא לומדת זאת מאז בצפון הנטוש והמופקר, בחרמות ובקשיים הבינלאומיים, ואפילו במהלכים מוצדקים (כמו הגבלת הסיוע ההומניטרי), שהיא לא מצליחה לממש משום שהיא נתונה בסד של מגבלות.

שיעור שלישי הוא על חשיבות היוזמה: בכל מקום שבו ישראל יצאה מהקופסה וחשבה אחרת, היא השיגה תוצאות. זה נכון בכל ההיסטוריה הישראלית, וזה נכון גם היום. במקום שישראל תשב ותחכה (לעסקת חטופים, להסדר בצפון, למהלך בינלאומי נגד איראן), עליה לקדם בעצמה את האינטרסים שלה כדי לקבוע בעצמה את גורלה, ולא להיות נתונה לתכתיבים חיצוניים מסוכנים.

שיעור רביעי הוא על לכידות ואחדות: חבר שחזר השבוע מ־45 ימי מילואים בצפון סיפר על היחידה שלו, שמורכבת מחילונים ומדתיים, בני ההתיישבות (החקלאית והתורנית) ובני העיר, עצמאים ושכירים ומובטלים, ערב־רב של ישראלים שמשאירים מאחור את הלחוד ומתכנסים בשביל הביחד. זה לא שהם לא מתווכחים שם בשעות הארוכות של השמירות והמשמרות, אבל גם הם מבינים שהביחד הוא מה שמציל אותם ואותנו - תובנה כל כך בסיסית, שלא מצליחה לחלחל למי שמנווטים את חיינו וקובעים את עתידנו.

שיעור חמישי (שאולי היה צריך להתחיל בו) הוא על ערך החיים: ישראל, בשונה מאויביה, תמיד קידשה את החיים, בעוד הם קידשו את המוות. הם נלחמו בנו כדי להרוג אותנו, בעוד אנחנו נלחמנו בהם כדי לחיות. זהו פער שורשי שמבטא סט שונה לגמרי של אמונות וערכים. אנחנו לא נלחמים מתוך בחירה ולא הורגים מתוך בחירה, אלא מתוך צורך.

ואנחנו נלחמים רק באויב והורגים רק את האויב, ולא את כל מי שניצבים מנגד ללא הבחנה, כי אנחנו לא כמוהם. ואנחנו לא מקריבים אנשים שלנו בשם מלחמת קודש כלשהי, אלא עושים הכל כדי שהם יחיו - כי החיים הם הערך העליון שלנו, ולא המוות. זה יהודי, זה ישראלי, זה מוסרי, ויותר מכל - זהו הניצחון האמיתי במלחמה.