פרופ' וולטר ראסל מיד הוא מומחה למדיניות החוץ האמריקנית וכותב ב"וול־סטריט ג'ורנל". השבוע טען שרה"מ בנימין נתניהו הצליח להערים בתמרוניו על ממשל ביידן ולהתגבר עליו. למה שראש ממשלת ישראל ייאלץ להתגבר על הממשל האמריקני בעת המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה? הסיבה פשוטה: כי ממשל ביידן מנהל מדיניות מבולבלת ומסוכנת, שמאלצת את ראש הממשלה לעשות אקרובטיקה ברמה של מתעמלת סלבית בתרגילי קרקע. כל זאת כדי לדבוק במשימה שאינה מקובלת על האמריקנים - לחסל את חמאס.
דבר אחד בטוח, אל תפנו בנושא הזה ל"הארץ", בוודאי לא לצייצן עם סוליות הקרפ העוקב בדרכו הגרוטסקית אחרי ראש הממשלה, ואף מדביק לו תיאורים שנכתבו על מוסוליני, או אל הסופר המגיש פטיציות לנשיא בעניין הטיפול בנתניהו. גם לא לשאר נגני התזמורת הסימפונית של התקשורת הישראלית.
נכתבו כמה מחקרים בעבר על התקשורת הישראלית, אבל נדרש עדכון בנושא. מיד כותב בהערצה על נתניהו, שמוביל את ישראל במלחמה הקשה דרך מהמורות כמו אורגיה אנטישמית חסרת תקדים בעולם, חברה ישראלית מפולגת, דרג צבאי לעומתי, אמברגו חלקי זמני מצד הממשל האמריקני ושיתוף פעולה של מערכת המשפט הבינלאומית עם הטרור.
לפי פרשנים אחרים, ממשל ביידן־האריס ממשיך את מדיניות אובמה, שהעניק מעין חסות והגנה לפרויקט הגרעין האיראני. הצמרת הביטחונית בישראל לא אוהבת לשמוע את זה, ואולי גם לא מבינה, שהסכם הגרעין משנת 2015 העניק חסות אמריקנית לאיראן מתגרענת. זה היה אקט שחוסם את ישראל מלתקוף את מתקני הגרעין.
מיד משווה בין נתניהו לצ'רצ'יל. משימתו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה היתה לשמר את האימפריה הבריטית. תוך כדי המלחמה ההרואית של בריטניה, רצופת המחדלים הצבאיים, הוא איבד את האימפריה שממילא לא היתה מטרה נעלה. תפקידו של נתניהו קשה יותר: לשמר את ארצנו הקטנטונת. וזאת משימה נעלה. לישראל יש בעלות ברית במערכה הזאת. אנחנו לא מאוד מבודדים; אבל גם בעלת הברית הגדולה שלנו עסוקה במה שמבטא המשפט שביידן וקמלה האריס נוהגים לחזור עליו בווריאציות אינספור: נדאג לצרכיה הביטחוניים של ישראל, נתמוך בזכות ההגנה העצמית שלה; אבל כל זאת תוך כדי מניעת מלחמה אזורית. פירוש רש"י: נשמור על ישראל מרוסנת וחוטפת טילים. קרולין גליק השוותה את מה שמותר לישראל בצפון לפעולות הגבורה של ענר שפירא במיגונית: מותר לה לתפוס את הרימונים שזורקים המחבלים פנימה ולהשליך אותם החוצה. עד שלא תצליח לתפוס אותם.
מדיניות הריסון והמנטרה המגוחכת de-escalation, המכוונת רק כלפי ישראל, היא הגורם מספר אחת להתמשכות המלחמה, להתגרענות איראן ולהתמשכות תיאטרון הבובות של המשא ומתן על החטופים. המשא ומתן הכפוי על ישראל בידי האמריקנים הוא לא יותר מעוד אמצעי ריסון שמרמז לחמאס ולחיזבאללה: תחזיקו מעמד.
עוד דרך שבה האמריקנים פועלים נגד ישראל היא אסטרטגיית ההדלפות של פעולות ישראליות חשאיות. הפעם האחרונה היתה כשמזכיר המדינה בלינקן קפץ בהתרפסות כדי לזעוק: זה לא אנחנו, זה הם. אחרי התפוגגותו של איסמעיל הנייה. אחר כך התפרסמה ידיעה מחרידה בעיתון הכוויתי "אל־ג'ארידה", שרמזה לבגידה רצינית יותר, אבל היא הוכחשה ואף נמחקה מהרשת. היא פורסמה, אגב, גם ב"וושינגטון פוסט". והיו כל החיסולים של ישראל לאורך השנים, כולל אחד בתקופת נפתלי בנט כראש ממשלה, שהאמריקנים הדליפו כדי לסמן את ישראל כאחראית.
במבט לאחור, מאז ימי אובמה, מתקבלת תמונה שמסבירה היטב את נקודת השיא של המדיניות הזאת: טבח 7 באוקטובר, שאנחנו קוראים לו "מחדל". אם ישראל לא היתה נחסמת מול איראן מאז 2010 ו־2012, ואחר כך בהסכם הגרעין, לא היינו מגיעים למלחמה הרב־זירתית הזאת. ג'ון ספנסר, ראש המגמה ללוחמה אורבנית בווסט פוינט, ציין במאמר שפרסם במגזין "פוריין אפיירס" כי ישראל אכן הגיעה לעמדה של סף ניצחון בעזה. זה בהחלט רשום בגיליון הזכאות של ראש הממשלה. אבל ספנסר טוען שגם בעמדת הניצחון שלה ישראל עדיין יכולה לצאת מובסת, אם לא תשלב יוזמה מדינית שתבוא על גב ההכרעה בעזה.
דמוקרטיה של הוועד המנהל
בנאום מפורט ונוקב תיאר רוברט קנדי הבן איך הפכו הרשויות הפדרליות וסוכנויות הממשל לנשק פוליטי, ועוד כזה שמגויס ל"הצלת הדמוקרטיה"
בין קמלה האריס לדונלד טראמפ, האיש שנתן את המופע החשוב בשבוע האחרון היה רוברט קנדי הבן. יותר מהודעת הפרישה מהמרוץ ולאחריה הודעת התמיכה בטראמפ, הסיפור המשמעותי הוא הנאום שלו. האריס היא קרקס פוליטי מבוים. קנדי הוא אישיות עצמאית, אדם אותנטי, שמנסח את עצמו ולא מתוסרט. היו לו דברים חשובים להגיד על כך שהמפלגה הדמוקרטית, זו שלתוכה הוא נולד, הפכה לסכנה לדמוקרטיה.
"בשם הצלת הדמוקרטיה המפלגה הדמוקרטית ערוכה עכשיו כדי לפרק אותה", אמר רוברט קנדי הבן בנאום סוף המרוץ. "צר לי לומר שאמנם הדמוקרטיה עודנה נושמת ברמת השטח, אבל היא הפכה ללא יותר מסיסמה מבחינת המוסדות הפוליטיים, התקשורת והממשלה - ויותר מכולם המפלגה הדמוקרטית.
"המפלגה הדמוקרטית הפעילה שופטים הקשורים אליה כדי להוריד אותי ומועמדים אחרים מרשימות המתמודדים בקלפי, וכדי להשליך את הנשיא טראמפ לכלא. היא ערכה פריימריז מדומים כדי למנוע כל תחרות רצינית לנשיא ביידן. ואז אירעה ההופעה הכושלת בעימות הטלוויזיוני, שהובילה להפיכת החצר נגדו. במצב זה שוב התייצבו אותם עסקני מפלגה ודאגו למנות את המחליפה שלו - ושוב, בלי בחירות."דודי (הנשיא ג'ון קנדי) ואבי (בובי קנדי) אהבו את ההתמודדות מול כל מועמד בקרב על
הרעיונות. הם היו בוודאי נדהמים לראות מועמדת מטעם הדמוקרטים, כמו קמלה האריס, שלא התייצבה אפילו לראיון אחד או למפגש עם בוחרים שאינו מתוסרט מראש, וזאת במשך כחודש וחצי. זה לא דמוקרטי במובן היסודי ביותר.
"איך בחרה המפלגה הדמוקרטית מועמדת שלא נחשפה לראיון או לעימות פתוח במשך כל עונת הבחירות? אנחנו יודעים את התשובות: הם עשו זאת על ידי הפיכת סוכנויות של הממשל לנשק טעון. הם עשו זאת על ידי זניחת הדמוקרטיה. הם עשו זאת על ידי השתקת האופוזיציה והדרת הבוחרים האמריקנים מהזירה הפוליטית. מה שמדאיג אותי יותר מכל זה לא ההליכים הפנימיים במפלגה, אלא השימוש בצנזורה ובהנדסת התקשורת והשימוש ברשויות הפדרליות כנשק פוליטי... "האם אנחנו עדיין משמשים מופת לדמוקרטיה בעולם?" שאל קנדי, "או שהפכנו אותה לסוג של בדיחה?"
מזכיר מאוד את ההשתלטות של בג"ץ והיועצת המשפטית בישראל, שמנסים לבחור את עצמם ואת ממשיכיהם, להעניק לעצמם סמכויות, תוך התעלמות גמורה מהבוחרים ותוך התעלמות גמורה מהמלחמה ומהאינטרס הלאומי.
פדל'ה צדק
סיפור הקב"נית והמח"ט מאלכסנדרוני מזכיר את האופן שבו הודח מח"ט 188 לפני מלחמת יום כיפור – בעקבות "הלשנה" על אמירה "שנויה במחלוקת"
אני מקווה שאבירם ברקאי לא יכעס. האם זה יהיה נכון להגיד על כת שורשית מהשמאל, שהיא תנועה של מלשינים? לא. אבל גם חניכי הציונות הדתית, שמובילים השנה את המלחמה וכלשון המשורר הם נושאים את עמם עלי שכם, אינם כת של "אוכלי מוות".
עדי אנגרט, קב"נית בחטיבת אלכסנדרוני, חשפה משהו שאמר המח"ט על כפרי דרום לבנון אם נצא למלחמה; שהם יהיו לשממה. בשביל חניכת סניף סולם של התנועה המאוחדת זאת קריאה לרצח עם. מוסר הלשנה ברוח הילד פאווליק מורוזוב בימי סטלין.
בספר הייחודי "על בלימה", שהנציח את קרבות חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, מספר ברקאי כי בקיץ 73', כלומר כשלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה הנוראה, אמר מח"ט 188 פדל'ה, הוא אהרון פלד המנוח, בכנס של קצינים, כי הוא מעדיף שיהיו מאה קיביות בצד השני (רפרנס לכפר קיביה שבו נהרגו בפעולת תגמול קרוב ל־70 אזרחים, ובהם נשים וילדים), ולא קיביה אחת אצלנו.
בקהל היה קצין, מפקד זוטר, בן קיבוץ, שחזר לקיבוצו השמאלי הידוע וסיפר לחברים "מוסמכים" מה אומר המח"ט. בתוך זמן קצר הידיעה המרעישה על השקפותיו של פדל'ה, אז אלוף משנה, הגיעה לרמטכ"ל דוד אלעזר, והוא הדיח את אל"מ פלד מהפיקוד על החטיבה. אפשר לתאר את תרשים הזרימה של ההלשנה הכל כך אופיינית: מבכירי הקיבוץ לחזן, מחזן לרמטכ"ל או אפילו לראש הממשלה גולדה מאיר.
התוצאה עגומה, אולי טרגית. נכנס מח"ט חדש במקום פדל'ה, שהיה אחד ממפקדי השריון המצטיינים ביותר, אם לא הטוב שבהם. ייתכן שגורלה של 188 היה שונה אילו הוא היה מפקד עליה במלחמה; במקום זאת הוא פיקד בחזית התעלה על חטיבת מילואים שנלחמה בצורה מופלאה. את פדל'ה כינו "נאצי", מכיוון שהקפיד על קלה כחמורה בקרב לוחמיו - האם נייר הטואלט מסודר בשירותים ואם הלכות הכוננות מבוצעות עד תום. העיקר שאמר מה שאמר על כך שאסור שתתחולל "קיביה" בצד שלנו של הגבול. חששותיו התממשו כעבור 50 שנה בגלל רשלנות וזלזול ואי־הכרה באויב. לצערנו, היו יותר מקיביה אחת. אבל אפשר להציע לגברת אנגרט תובנה מאופנה קצת יותר ישנה מ"רצח עם": לא שמת לב שחילוצו השבוע משבי חמאס של פרחאן אל־קאדי הוא ההוכחה שבישראל יש אפרטהייד? עובדה. משחררים יהודים לחוד ומוסלמים לחוד.
נביאה בעירנו
העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י הבינה לאן מוליך את עצמו המערב, ולקחיה רלוונטיים לישראל של ימינו. סדרה חדשה חוזרת לדמותה האגדית
ב־yes VOD רצה בימים אלה סדרה די איכותית על העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י. זו סדרה עלילתית שנצמדת פחות או יותר לביוגרפיה האישית והמקצועית של פלאצ'י, שמתה מסרטן בשנת 2006. היום צריך להזכיר מי היתה. פעם היא היתה שם נרדף ל"עיתונאית". בסוף דרכה היא הבינה שארצות המערב המציאו את האידיאולוגיה הרב־תרבותית כדי להצדיק את קליטת מיליוני המוסלמים באירופה, תוך התעלמות מכך שהאסלאמיסטים הרדיקליים מנצלים את החירות והחברה הפתוחה כדי להרוס אותה, בעקר בטרור. ספריה יצאו לאחר מתקפת 11 בספטמבר על מנהטן. הבולט שבהם היה "הזעם והגאווה", שיצא גם בעברית.
פיאמה נירנשטיין התרגשה מאוד כשהוציאה מהתיקיות שלה בביתה בירושלים את מכתביה של פלאצ'י. הן היו כמו אחיות למקצוע, ובמידה מסוימת גם לחיים. "את בת שלי בנשמה", היא כתבה לה ב־2002. באותה עת, כתמיד, היה קרב של צה"ל נגד הטרור הפלשתיני בחדשות, וכבר החלה להיוולד אגדת "הטבח בג'נין". פיאמה הצליחה להיכנס לג'נין מייד לאחר הקרב, וכמעט נהרגה שם. בקרב הקשה חוסלו 51 מחבלים, ו־23(!) לוחמי צה"ל נהרגו. "הכתבה שלך היא יצירת מופת, בין הטובות ביותר מאז הדיווח של מארק טוויין על סן פרנסיסקו", כתבה הפלאצ'י, כפי שהאיטלקים קראו לה. "הפתיח שלך על פריחת היסמין לא ייאמן, ואני אוהבת את האובייקטיביות שלך. בראבו בראבו בראבו. פלאצ'י, 20 באפריל 2002", וחתימה בגודל של כמעט כל הדף.
במכתב אחר היא קוראת לה "השותפה שלי בירושלים". "היחסים שלנו מרגיעים אותי ועושים אותי שלווה יותר לנוכח ניצחונו הבלתי נמנע של 'הנוסע השמיני' (הסרטן בשתי הריאות, א"ל)". היא כתבה שהיא מרגישה "כמו אם העוזבת את בתה המאומצת".
פלאצ'י ואמה של פיאמה, ונדה לייטס, לחמו יחד במחתרת הפרטיזנים האנטי־נאצית באזור פירנצה. אוריאנה היתה אז בת 15-14. עכשיו מוחמד "ג'נין ג'נין" רוכב שנית. מלבד פיאמה נירנשטיין היו רק עיתונאים ספורים, ובהם עמירה הס, שחשפו במהירות את התרמית התעמולתית הפלשתינית. אבל "טבח ג'נין" הפך ל"שקר שמסרב למות". התגובה של השמאל היא פבלובית. מוחמד בכרי! ג'נין ג'נין! והנה ישראל אשמה בצנזורה. לרגע לא עולה על דעת המשטינים מבית המדרש הקומוניסטי, שהם סוגדים אוטומטית לפעיל פוליטי שתורתו הפצת שקרים. ואגב, פיאמה ואוריאנה גדלו כקומוניסטיות, עד שתפסו את החבלה הפנימית שמתרחשת במערב וזזו הרחק־הרחק משם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו