בזמן שהמתווך האמריקני עמוס הוכשטיין מלא אופטימיות (ולא בפעם הראשונה) בניסיון לתפור עבור ישראל עוד הסכם מדיני מול לבנון/חיזבאללה, צפה מחדש שאלת הסכם הגז שנחתם עם לבנון בשלהי שנת 2022. עד כדי כך שראש הממשלה לשעבר שהוביל את חתימת ההסכם, יאיר לפיד, הזדעק כדי להגן על התוצר וגם על הנסיבות שהובילו את ישראל לוויתור על שטח במחלוקת, בתמורה לאפשרות להפעיל את אסדת כריש בלי להסתכן במתקפה מצד חיזבאללה.
ב־2022 דחקו כל ראשי מערכת הביטחון בממשלה ובעומד בראשה להימנע מהסלמה, ובמילים אחרות - לקנות שקט. אם זה נשמע לכם מוכר, אתם בכתבה הנכונה. כדי לנתח את שהיה, הזמנו את דמויות המפתח באישור ההסכם להשיב לנו על שלוש שאלות: 1. האם הוויתור הישראלי על השטח היה משמעותי? 2. האם ההליך היה תקין? 3. האם ההסכם נחתם באיומים שישראל לא תוכל להפעיל את אסדת כריש?
הקדמה
ב־8 באוקטובר 2020 שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ מתניע שיחות מול לבנון על קו הגבול הימי בין ישראל ללבנון. הרקע: בשנת 2011 הגישו ישראל ולבנון לאו"ם את מפות המים הכלכליים שלהן, ואז גם התגלה כי הקו הלבנוני עובר 5 ק"מ לתוך הקו הישראלי ויותר מכך. המחלוקת הימית מנעה מלבנון לנסות לאתר מאגרי גז באזור, והמצב הכלכלי במדינה הוביל למה שנראה אז כפריצת דרך משמעותית בתיווך אמריקני: הלבנונים אמרו "כן" לשיחות (בישראל חגגו מעין הכרה בקיומנו כאן), ושטייניץ הרכיב משלחת שכללה אנשי צבא, ומשרדי החוץ, המשפטים והאנרגיה, בהובלת מנכ"ל משרדו.
השיחות נמשכות כמה חודשים, כחמש פגישות, במטרה לקבוע היכן עובר קו הגבול הימי. אי־אז השיקול הביטחוני שנולד תחת איומי נסראללה של "אסדה תמורת אסדה" עוד לא בא לעולם, שכן אסדת כריש טרם הוצבה במקומה, ובלי לחץ ביטחוני בישראל לא ממהרים להיעתר לדרישות לבנון לוותר על השטח במחלוקת. בינתיים - הממשלה נפלה, ממשלה חדשה הוקמה.
חילופי מתווכים
באוקטובר 2021 ממונה עמוס הוכשטיין, מקורבו של הנשיא האמריקני הטרי ביידן, לשליח לאזור, ובינואר 2022 הוא מתחיל לראשונה את מסעות הדילוגים בין ישראל ללבנון. אך פריצת הדרך המשמעותית מושגת בחודש יוני באותה שנה. איך זה קורה? תבינו מייד. אסדת כריש מגיעה לישראל בתחילת יוני ועוגנת במקומה בשטח ישראלי שאינו במחלוקת, יש לציין, אך בקו הראייה של לבנון וכמובן של חיזבאללה, ורף האיומים מתחיל לזנק. הוא מגיע לשיא וגם למימוש ב־2 ביולי, אז חיזבאללה משגר שלושה כטב"מים לעבר האסדה - וזו גם הפעם הראשונה שישראל מקבלת טעימה ממערך הכטב"מים המפותח של חיזבאללה, שהופך משמעותי במלחמה הנוכחית. הלחץ הישראלי נשען אז על שלוש רגליים: הצורך בהבטחת יכולתה של חברת אנרג'יאן להפיק את הגז מהאסדה החדשה, מסרים שמועברים על ידי הבית הלבן בדרישה להתגמשות ישראלית והאיומים מצד חיזבאללה שעלולים לגרור אותנו למלחמה.
סימני שאלה בצד הישראלי
חזרנו למי שהוביל אז את המערכה המשפטית היחידה אל מול אישור הסכם הגז בישראל ואת השאלות שלא קיבלו מענה בחסות בג"ץ ו"הנימוקים הביטחוניים", סגן ראש המחלקה המשפטית בקהלת, עו"ד אהרון גרבר. חמישה מכתבים נשלחו לרה"מ לפיד וליועמ"שית גלי בהרב־מיארה, ושלוש עתירות הוגשו לבג"ץ בתוך שבועות ספורים. המכתבים לא זכו להתייחסות, אך גם לא העתירות, הוא משחזר. "כשהתחילו הדיבורים על משא ומתן מואץ, התחלנו לשלוח מכתבים גם לראש הממשלה וגם ליועמ"שית כדי להזכיר שיש פה במדינה 'חוק יסוד: משאל עם' שנדרש לביצוע, אם אכן בהתאם לדיווחים בתקשורת הולכים לוותר על שטח", מתאר גרבר. הוא נסמך אז במכתביו על חוק השטחים התת־ימיים (1953), שקובע כי "שטח מדינת ישראל יכלול גם את קרקע הים ותת־הקרקע של השטחים התת־ימיים הסמוכים לחופי ישראל והם מחוץ למים הטריטוריאליים".
במקביל למכתבים, משחזר גרבר, מגישים בקהלת שתי עתירות, שנדחות בטענה שהן מוקדמות מדי. רק בפעם השלישית - אחרי שכבר מודיעים שיש הסכם - דנים בבג"ץ בעתירה. בקהלת לא עוסקים כלל בהשלכות הביטחוניות של הסכם באיומי חיזבאללה, אלא רק בחוקיות של מסירת שטח ללא משאל עם. אלא שהלחצים הביטחוניים הם שדוחים לבסוף בכל פורום את הדיון המהותי בהסכם - בוועדת חוץ וביטחון, בקבינט וגם בבית המשפט. "בבג"ץ הראשון שהגשנו התמקדנו בחוק יסוד: משאל עם ובשתי שאלות נוספות - האם ממשלת מעבר יכולה לאשר הסכם בלי לאשרר אותו, והאם אפשר לאשר הסכם כזה בלי להביא אותו בפני הכנסת". היועצת המשפטית לממשלה כותבת ללפיד אז כי יש "קשיים משפטיים" אם המסמך לא יוצג לכנסת ויאושר על ידיה, אלא שקשיים אינם "מניעה משפטית" המוכרת לנו בממשלה המכהנת, ולפיד יכול לדחות את ההמלצה.
לדברי גרבר, "אחרי שנסראללה כבר רואה את ההסכם ומאשר אותו, רק אז הוא מובא לראשונה בפני הכנסת (לא לצורך הצבעה ואישור). למעשה, שלושת הדברים שפסק הדין עוסק בהם: משאל עם, ממשלת מעבר והצבעה בכנסת - מקבלים תשובה שלילית מבג"ץ, וההסכם עובר בממשלה שבוע לפני הבחירות".
איך זה קורה?
"מה שהיה בולט אז באירוע הוא שהיתה תמימות דעים של כל ראשי מערכת הביטחון שהגיעו לדיון בכנסת - ראש אמ"ן וראש המל"ל - והוצגה עמדה כאילו אין בכלל ויכוח בנוגע להסכם. גם ה־INSS דבררו את ההסכם כאילו הוא ב'אינטרס הביטחוני של ישראל ואם לא, יש סכנה לביטחון ישראל'. תמימות הדעים במערכת הביטחון מתחילה אז על פי הדיווחים בכלי התקשורת משר הביטחון בני גנץ, דרך הרמטכ"ל כוכבי ועד לראשי זרועות הביטחון. סימני השאלה שנשמעים בחדר מגיעים מפי הדרגים הנמוכים יותר. ב־11 באוקטובר, ימים ספורים לפני האישור הסופי של ההסכם, אומר ראש המל"ל דאז איל חולתא על הסכם שבו ישראל ויתרה על שטח בתמורה לשקט: כל דרישותינו נענו, השינויים שדרשנו תוקנו. שמרנו על האינטרסים הביטחוניים של ישראל".
אסדה מול אסדה
בשיחה עם "ישראל היום", יו"ר האופוזיציה היום וראש הממשלה דאז לפיד הודף את טענתי, שלפיה ההסכם הזה נחתם תחת איומים.
היתה תחושה שלך בתוך החדר, ולשרי הקבינט ולשופטי בג"ץ נאמר על ידי מערכת הביטחון, שזה או הסכם או מלחמה. האם אתם מגיעים להסכם הזה תחת איומים?
"זה סתם לא נכון. בסופו של דבר, ההרתעה הישראלית נפגעה רק מדבר אחד: מכך שב־10 באוקטובר חיזבאללה ירה על ישראל, ולא ירינו חזרה. זה היום שבו מתה ההרתעה הישראלית, וזה היום שבו היה ברור שנתניהו וממשלתו השתפנו מלהגיב ואת כל הדיון על הסכם הגז הם עוררו אחר כך כדי להסיר מעצמם אחריות. ההרתעה מתה, כמו שהסביר שר הביטחון, ביום שבו נתניהו והקבינט השתפנו מלהגיב למתקפה של חיזבאללה - מה שלא קרה אצלנו, ולא היה קורה אצלנו.
"עכשיו, לגבי ההסכם: אף אחד לא חשב שתהיה מלחמה אם יהיה הסכם או לא יהיה הסכם. היה משא ומתן מ־2011, ובמשא ומתן הזה נתניהו ושטייניץ כבר הסכימו יותר מפעם אחת להזיז את קו הגבול. פורום קהלת הוא לא באמת מכון מחקר אלא שלוחה של מכונת הרעל, אבל זה מדהים בעיניי שהוא כתב שהמים הכלכליים הם שטח ריבוני, כי הוא אמור להבדיל בין שטח ריבוני למים כלכליים. זה לא שטח ריבוני של מדינת ישראל ולמקרה שהוא החמיץ את העובדה הזו, זה מה שאמרו לו גם שופטי בג"ץ".
כשאני מקריאה לו את לשון החוק, משיב לפיד: "יש שטח ריבוני - קרקע, יש מים טריטוריאליים ויש שטח של מים כלכליים שעליו התקיים דיון - שטייניץ ונתניהו כבר הסכימו להזיז את הקו. הדבר היחיד שבגללו היינו צריכים לעשות הסכם זה שאסדת כריש הגיעה, ומבחינת ההסכמים הבינלאומיים היה צריך לעשות הסדרה של האזור והתקיים דיון שהסתיים בפשרה טובה בעינינו. אף אחד לא חשב שתהיה מלחמה או לא. חשבנו שהדבר הנכון יהיה הסדרה של הקו ונגמור עם זה, וזה מה שעשינו".
תחת איומי חיזבאללה ששלח כטב"מי ריגול.
"אני רוצה להזכיר שאנחנו הפעלנו את האסדה למרות איומי חיזבאללה. טסתי במסוק ראש הממשלה מעל האסדה כדי שיהיה ברור שאנחנו לא מפחדים ואמרנו לאנרג'יאן תפעילו את האסדה - הביטחון עלינו, ואיימנו על לבנון שאם יפגעו אנחנו נפרק להם את הצורה, והם אכן לא ירו כי היתה הרתעה".
זה לא מתיישב עם לוח הזמנים. האסדה קיבלה רישיונות ממשרד האנרגיה רק יום לפני חתימת ההסכם.
"הם התחילו לקדוח כשאמרנו להם שזה בסדר ואל תדאגו", משיב לפיד, אך בפועל אכן תחילת העבודה באסדה מתאפשרת רק כשברור לכל הצדדים, ובעיקר למאיימים, כי ההסכם בדרך - יממה בלבד לפני החתימה הרשמית.
מערכת הביטחון תמכה במצב של "אסדה מול אסדה" כתמריץ?
"כן, אני חשבתי ואני חושב גם היום שזה לא היה מזיק אם ללבנון היתה אסדה. בסוף זו מדינה בהתפרקות כלכלית וזה מה שמחזק את חיזבאללה. התפיסה שלנו היתה שרק חיזוק של לבנון מבחינה כלכלית בטווח הארוך יחליש את חיזבאללה. מהבחינה הזו לישראל לא הפריע שללבנון תהיה אסדה, להפך".
תמימות דעים ביטחונית
בפועל, כאשר הנושא נוחת לפתחם של השופטים, תמימות הדעים הביטחונית מייצרת את אפקט ההרתעה הנדרש מול מערכת המשפט. "אנחנו עתרנו נגד הסכם לא סביר - גם במכתבים הראשונים ששלחנו הבנו שהקייס של משאל עם מוצק מאוד, בטח כשמדובר בוויתור על מים טריטוריאליים והמדף היבשתי. אבל מה שהכריע את הדיון הזה היה הדיון בדלתיים סגורות, שבו נכנסים ראשי זרועות הביטחון לשופטים אחרי שכולנו יוצאים מהאולם ואומרים לשופטים (כך לפחות לפי התוצאה): אם לא חותמים על זה, תהיה מלחמה. השופטים לא חושפים אחר כך מה בדיוק אמרו להם, אבל זה מה שעולה בין השורות, וזו גם התשובה שלהם ל'למה מותר לעשות הסכם כזה בזמן ממשלת מעבר'", מסביר גרבר.
"את הטענות על הצורך במשאל עם השופטים הודפים בטענה שלישראל אין בכלל קו גבול ימי. פוגלמן בפסק הדין אומר ש'חוק יסוד: משאל עם' חוקק בשביל ירושלים ורמת הגולן, ולא על שטח שלא סופח כמו יו"ש, ועל זה ניסה להשית את הטענות נגד משאל עם על המים הטריטוריאליים. אלא שהטענה שלו לא עומדת במבחן המשפטי - זה לא קוהרנטי מול התנהלות ישראל מול קפריסין ומדינות אחרות, וגם לא כשמסתכלים בפרוטוקולים של חקיקת חוק משאל עם, שבהם נאמר במפורש שזה גם על תיקוני גבול מול לבנון".
לסיכום, גרבר מחדד שוב את המחולל והבעיה שזיהו כבר אז: "כבר בזמן אמת אמרנו - איך זה יכול להיות שמערכת הביטחון מדברת בקול אחד. מאוד פחדנו לפגוע בביטחון המדינה, ולכן עשינו ניסיון עוד לפני שזה התפרסם וביקשנו 'תעצרו אותנו אם יש פה משהו בעייתי ביטחונית'. אבל גם פגשנו חברים בכל מיני מקומות (סוכנויות ביטחון, שא"כ) והיו שם אנשים שלא אהבו את המסר האחיד, והבנו שאנחנו צודקים בכך שהחזית הביטחונית האחידה בעייתית. היא גם מייתרת את הדיון בכנסת אצל נבחרי העם, היא גם מובילה לדחייה של עתירה מבוססת למשאל עם, אבל היא גם משפיעה על האופן שבו חיזבאללה קורא את הסיטואציה".
כשאני שואלת את לפיד אם פגש את הקונספציה אל מול ההסכם - כשכולם תומכים בהסכם והוא לא שומע קול אחד שאומר ההפך, הוא משיב: "אני רוצה להזהיר אותך מתופעה הפוכה. בסוף, במקרה של לבנון, הם אמרו דבר אחד והם אמרו דבר עובדתי והם צדקו. אנחנו כולנו עם כווייה איומה מ־7 באוקטובר, שהיה איחוד בין המערכת הצבאית למדינית והם טעו. את עושה השלכה הפוכה, אבל לפעמים המערכת צודקת. רק יש הבדל גדול בין משהו שהוא לגמרי נקודתי ומבוסס עובדות, לבין קונספציה של 15 שנה של חיזוק חמאס מול הרש"פ שעליו צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית. יש הבדל בין הסכם על נקודה בים הרחק מגבולות ישראל שנוגע לעסקה מסחרית בבסיסה ושעליו קל להשיג מודיעין מדויק, לבין כל שאלות הקונספציה".
ובכל זאת, אתה הולך להסכם כשחיזבאללה מאיימים שלא נוכל להפיק מאסדת כריש, אף שהיא בשטח ישראל, ואתה צודק שלא נתנו הרבה אך נתת יותר משהסכימו לפניך. השדר לא היה "מאיימים - מקבלים"?
"חיזבאללה היו נגד ההסכם. הם אמרו שזה לא קשור אליהם ושהם מתנגדים לו בכל תוקף. רמות השקרים שנתניהו אומר 'לפיד עשה הסכם עם חיזבאללה', עשינו הסכם עם ממשלת לבנון ולא עם חיזבאללה שמחה ואיים, ואנחנו איימנו חזרה שנפרק אותם אם יתקרבו אלינו, והם אכן נבהלו ולא התקרבו והתחלנו להפיק מכריש הרבה־הרבה לפני שהחלו החיפושים בצד הלבנוני, וכריש מפיקה עד היום. הסיור במסוק מעל האסדה היה הדוגמה הטובה לכך שיש הרתעה למדינת ישראל, ואז עוד היתה הרתעה למדינת ישראל. אם הם כל כך לא אהבו את ההסכם בממשלה הזו, למה לא ביטלו אותו שנה וחצי?"
בתגובה לכטב"מים הגבתם?
"אלה לא היו כטב"מים של נשק, אלה היו כטב"מים לצילום והורדנו אותם. לא היתה מתקפה על האסדה כי כאמור היתה לנו הרתעה".
הסכם תחת אש
שיחה עם שלושה בכירים בממשלה ובקואליציה דאז בעילום שם, מבססת את הטענות של גרבר. הם אמנם כמו לפיד עדיין סוברים שההסכם טוב, שישראל לא הפסידה בו דבר וגם שהליך אשרורו היה מקובל, אך בה בעת מאשררים את הנסיבות לו: איומי חיזבאללה, לחץ להפקת גז שקטה ובראש ובראשונה - המלצה אחודה של מערכת הביטחון לחתום עליו כדי לא להיגרר למלחמה בלבנון. אפקט ההרתעה של מלחמת לבנון השנייה, שעיצב את בכירי הצבא ומנע מישראל לפעול לאורך עשור וחצי מול התעצמות חיזבאללה - נתן אותותיו גם לקראת החתימה על הסכם הגז.
בתחילת חודש ספטמבר 2022 חברת אנרג'יאן, בעלת הזיכיון להפקת הגז בכריש, מודיעה כי היא עומדת על הודעתה מהאביב כי ההפקה תחל ברבעון השלישי, עד סוף ספטמבר. בהודעה לבורסה מצוטט מתיוס ריגאס, מנכ"ל ובעלי החברה: "פרויקט כריש מתקדם על פי לוח הזמנים לתחילת הפקה בתוך כמה שבועות". בשיחה עם המשקיעים ריגאס נשמע נחרץ אף יותר (עיתון "גלובס"): "משמעות הניסוח היא שנעשית עבודה רבה באסדה כדי לקדם את ההפקה, והיא צפויה להתחיל ברבעון הנוכחי. הפרויקט מתקדם כמתוכנן. התאריך המסתמן להתחלת גז למערכת הוא 20 בספטמבר, ואחריו נתחיל מיידית למכור גז מסחרי".
אלא שהכטב"מים על האסדה מחודש יולי והמשך איומי נסראללה מובילים את ממשלת ישראל לעכב את תחילת העבודות באסדה. מצד אחד נאמר כלפי חוץ כי אין כניעה לאיומים. מנגד, באורח פלא, משרד האנרגיה התעכב במתן האישורים הנדרשים לאסדה כך שההפקה מתחילה רק כאשר ברור שההסכם יוצא לדרך ב־26 באוקטובר, יממה בלבד לפני שהצדדים חותמים עליו בפועל ונסראללה מייד מהלל: "ניצחון ללבנון". עוד לפני החתימה של המשלחות בנאקורה בהשתתפות השושבין הוכשטיין, מתקיים דיון מתוח בקבינט, לדרישתו של ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט.
שר שהשתתף בישיבת הקבינט אישר אז כי ריחף איום מלחמתי על ישראל אם לא תחתום על ההסכם שבפניה, וכי כך גם הוצגה בפניהם עמדת גורמי הביטחון: נסראללה מאיים במלחמה אם ישראל תתחיל לעבוד במאגר כריש לפני החתימה. "נוסח ההסכם סביר, הודו גם מי שלא תומכים בו, אך הלך הרוח סביבו הוא נדבך חשוב לא פחות: בהלה ביטחונית", דיווחתי כבר אז ב־27 באוקטובר.
בנט מצידו לא הפעיל את הווטו שהיה בידיו, אך הוציא הודעת תמיכה מסויגת וסירב להצעות מטעם הצוות של רה"מ לפיד להגיע למסיבת העיתונאים שנערכה באותו ערב. בנט אמר אז ללפיד שלא להשהות את ההודעה על תחילת הפעילות מכריש, וציפה שלפיד יגיב בעוצמה מול הכטב"מים ששלח נסראללה. "אם היינו מודיעים מראש שנפעל בכריש והיינו מגיבים על הכטב"מים - לא היינו מגיעים להסכם בנוסח הזה", אמר אז גורם בממשלה. "נסראללה הודיע באופן חד־משמעי: אם לא יהיה הסכם לפני השאיבה מכריש - תהיה מלחמה".
ההסכם מאושר בממשלה לאחר הדיון בקבינט בהתנגדות אחת: השרה איילת שקד. שנתיים אחרי, משחזרים השרים שהשתתפו באותה ישיבה את האווירה: "היינו חייבים לחתום על ההסכם כי זה טוב גם כלפי האמריקנים שעבדו על זה הרבה זמן, וגם לא באמת היה מה להפסיד בוויתור על השטח הימי. לא הבטיחו לנו אושר ועושר, אבל במערכת הביטחון ההנחה היתה שאם ללבנון יהיה מאגר גז, יהיה להם יותר מה להפסיד וזה ירסן אותם. שאם יתקפו את האסדה שלנו, גם לנו יהיה מה לתקוף". לימים, כמובן, התברר כי לא נמצא כל עושר ימי באותו שטח שנמסר לידי לבנון, ולכן המשוואה הביטחונית שייצרו בישראל לצורכי הסברת פנים נותרה חסרת כיסוי.
לדברי שר אחר שהשתתף באותה ישיבה, "הלבנונים ראו בחלק מכריש שטח בשליטתם, ולכן היו האיומים. אנחנו חשבנו שאם יש גז בצד הלבנוני יתפתח מאזן הרתעה הדדי ואם אין גז - לא הפסדנו כלום, ובתוך ההסכם התעקשנו על הקו שמאפשר את האינטרסים הביטחוניים שלנו. גם כשאני בוחן את ההסכם בדיעבד אני חושב שהרווחנו ממנו - הרי בלי ההסכם לא יכולנו לחפור באותו שטח לחיפושי גז, ואם היו מוצאים שם גז, אם היו מאיימים על האסדה שלנו יכולנו להשיב אש לאסדה שלהם. הרווחנו בכל מצב". הוא גם מציין כי למרות העתירות שהוגשו אז, לתפיסתו, "חוק משאל עם לא חל על מים כלכליים, ולכנסת אין חובה להביא הסכם וזה נתון לשיקול דעתו של ראש הממשלה".
"לא מוכנים לריב בשבילי"
בשלב הזה בשיחתנו גם השר מתאר את בהלת מלחמת לבנון השנייה שבבסיס התפיסה הביטחונית של ישראל: "מערכת הביטחון היתה חרדה ממלחמה בלבנון, אף שאחרי 7 באוקטובר הם תמכו במכת מנע שם. בסופו של דבר מדובר בניהול סיכונים, ולצאת למלחמה על מים שאין בהם כלום זה לא מוצדק. לאורך שנים ישראל לא העיזה לתקוף בלבנון אף שהחלטה 1701 לא קוימה, חיזבאללה התעצם - כל אלה לא הובילו לתגובה. זו מדיניות ביטחונית שגם נתניהו לא אתגר אותה".
בכיר בקואליציה דאז מתאר את העבודה על ההסכם בכנסת: "הצבנו את האסדה במקומה חרף האיומים. ההסכם היה חשוב מבחינה אסטרטגית. חשבנו שכשתהיה להם אסדה ותהיה אסדה מול אסדה, יהיה מאזן של שיקולי כדאיות שלא יפגעו לנו באסדה שלנו. הדבר השני שהשגנו הוא שקו המצופים שלנו יקבל הסכמה בינלאומית, וזה גם קו ביטחוני שטוב לנו וממנו נוכל להגן על ראש הנקרה. עוד סוכם שאם יימצא גז, הרווחים מ־17 אחוז מהשטח שלנו ייכנסו אלינו. זה היה ווין־ווין סיטואיישן".
לסיום אני שואלת את לפיד מדוע שריו לשעבר מפחדים להתייצב בגלוי לצד ההסכם כיום, ואם אין בכך הוכחה להסתייגותם מזיהוי עימו. הוא משיב: "הם הבינו שמכונת הרעל החליטה ללכת על זה בכל הכוח כי אין לה הסבר אחר לאובדן ההרתעה, כי הם לא רוצים להודות באמת, אז הם אומרים למה לנו לריב איתם על זה. זה הישג של לפיד ולא שלנו, ובשבילי הם לא מוכנים לריב - זה בסדר גמור. אני מאוד גאה בהסכם הזה. אסדת כריש מספקת מאז ועד היום גז לאזרחי ישראל".
בכיר במשלחת של השר לשעבר שטייניץ מכנה את ההובלה להסכם באותה מילה שהתעוררנו אליה ב־7 באוקטובר: קונספציה. "הרי מאגר כריש היה אצלנו במאה אחוז והטעות היתה של לפיד, שהוא עם מערכת הביטחון אישר את המשוואה הזו בתחילת הדרך: אסדה תמורת אסדה. זו הקונספציה שהיתה אז, שאם להם יהיה מאגר גז, לא יפגעו בשלנו, בעוד אזור המחלוקת היה מאוד ברור ולא בשטח האסדה - זו היתה טעות טקטית". בדיעבד, התברר כי מה שחשבו אז בדרגי הביניים בסוכנויות המודיעין היה ההנחה הנכונה ביחס לנסראללה - הוא מערער יציבות בהוראת איראן וללא שום הסבר כלכלי.
הטעות הטקטית של אז היא המדיניות הביטחונית המתמשכת של ישראל אל מול אויביה: חמאס מעוניין בשקט ובהמשך תקציבים, נסראללה מעוניין בביטחון תזונתי לילדי לבנון. לנוכח הכישלון המתמשך של הנחות היסוד האלה - האם ניתן להסיק שמערכת הביטחון הישראלית וצמרת הדרג המדיני התעוררו?
