החטופים. עוד חמישה שמות ירדו השבוע מרשימת החטופים החיים והמתים המוחזקים בעזה. מידע מודיעיני של השב"כ איפשר לצה"ל להגיע לגופותיהם של מיה גורן ורביד כץ מניר עוז, של אורן גולדין מניר יצחק, ושל סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי, שכולם נרצחו ב־7 באוקטובר וגופותיהם נחטפו לעזה.
המבצעים האלה, מטבעם, מורטי עצבים. כדי להגיע לגופות, שהוחזקו בשקים שחורים אטומים, היה צורך להשתלט על שטח במהלך שעבר שוב דרך לחימה, ולהגיע למיקום המדויק. כל זה לווה בדפיקות לב ובתפילה הקבועה: שהמודיעין יהיה מדויק, שהגופות יהיו במקום שעליו דיווחו מי שדיווחו, ששום תקלה בדרך לא תמנע הגעה אליהן.
יש דיון שלם שמתנהל מאחורי הקלעים, אם ראוי לסכן לוחמים חיים בשביל גופות של ישראלים מתים (והיה ידוע שכל החמישה הם כאלה: צה"ל הכריז על מותם כבר לפני חודשים רבים).
גדי איזנקוט, בשיחה המקדימה לראיון שערכתי איתו לפני שבועות אחדים, זיקק לי את הדיון הזה מתוך השיח שמתקיים במשפחתו. בנו, גל, נפל בצפון הרצועה במבצע שנועד גם הוא לאתר גופות של חטופים, שנמצאו לבסוף בסמוך למקום שבו חוסל בכיר החמאס אחמד רנדור. "זאת מטרה ראויה, הכי ראויה שיש", הוא אמר לי. "גם גל סבר כך".
מערכת הביטחון נוהגת בדרך הזאת מראשית המלחמה. יש לכך כמה סיבות. הראשונה - החובה המוסרית כלפי החטופים, גם אלה שנרצחו, וכלפי משפחותיהם. השנייה - החובה הדתית להביא כל יהודי (וישראלי) לקבורה. השלישית - החובה המקצועית לסגור מעגל מול ההפקרה ולא להותיר שום תיק פתוח. והרביעית - ההבנה שכל מבצע כזה שולל קלפי מיקוח מחמאס, ומגביר את הלחץ עליו להגיע לעסקה על מה ומי שנותרו בידיו.
שלא יובן אחרת: הדרך היחידה להביא מספר גדול של חטופים – בדגש על החיים – הוא בעסקה. יהיה לה מחיר, אבל מחיר ההימנעות ממנה גדול פי כמה. המשמעות עלולה להיות שמתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק יידרשו לוחמים להביא שקים שחורים ובהם גופותיהם של מי שעדיין חיים כיום. זה מה שקרה ליגב בוכשטב ואלכס דנציג, שצה"ל בישר השבוע על מותם בשבי (גם כן בחאן יונס). לו היתה מושגת עסקה לפני כמה חודשים, סביר שלפחות דנציג היה חוזר בחיים הביתה בשל גילו.
בשלהי נובמבר האחרון התפוצצה העסקה הקודמת לאחר שחמאס סירב לשחרר עוד עשר חטופות כפי שסוכם, וביקש למסור לישראל במקומן חטופים גברים וגופות. ישראל סירבה, ודרשה שחמאס יעמוד בהסכם. הצדדים חזרו ללחימה, ולא הגיעו להסכם חדש עד לרגע זה. באותו היום דיברתי באריכות עם בכיר במערכת הביטחון שמעורה היטב בפרטים. ביקשתי ללמוד ממנו מה קרה. הוא הסביר שאם ישראל היתה נכנעת ומסכימה לחמאס, היא היתה הופכת לכלי משחק בידיו, והוא היה משנה את התנאים כרצונו בכל שלב במעלה הדרך. הבכיר העריך אז שיידרשו כמה ימים, לכל היותר כמה שבועות, עד שחמאס יחזור לדבר. שאם ההיגיון לא יחזיר אותו, הלחימה תחזיר אותו.
חלקתי על דבריו באותה השיחה. טענתי שיש צורך להחזיר את מי שאפשר, מתי שאפשר. שברור שעניינם של הנשים והילדים (ששוחררו כולם, למעט כפיר ואריאל ביבס) קודם, אבל יש סיטואציות שבהן צריך שלא להיות בררן. אמו של בוכשטב, אסתר, נהגה לומר בהקשר הזה ש"כשהבית בוער, לא בוררים את מי מחלצים ראשון. מוציאים את מי שאפשר".
הבכיר סיכם את אותה שיחה בהצעה ש"נדבר בעוד כמה שבועות ונראה מי צדק". דיברנו מאז לא פעם, ונדמה לי שהוא יודע את התשובה: בוכשטב צדקה. לזכותו ייאמר שכמו ראשי מערכת הביטחון, הוא הפנים לעומק את כשל המדיניות הזאת, והופך עולמות מאז כדי לקדם ולקיים עסקה חדשה. כאמור, יש בכך עניין מוסרי, ולא פחות מזה – עניין מקצועי. ההבנה שלחטופים אין זמן, ובניגוד להצעתם הנדיבה של רבנים מכובדים ששיגרו השבוע גילוי דעת, מי שמוחזק בעזה לא יכול להמתין לבורא עולם שיראה לממשלה את הדרך הנכונה לפתור את עניינם.
מידע. קשה להסביר את היקף המאמץ שמערכת הביטחון מקיימת כדי לפתור את עניינם של החטופים. מאות אנשים מעורבים בו בצד המודיעיני, ומאות נוספים בצד האנושי של הקשר למשפחות. שני אלופים במילואים, ניצן אלון וליאור כרמלי, התגייסו בשבת השחורה לשתי המשימות האלה, שמתקיימות בסנכרון מלא. בצה"ל ובשב"כ מאמינים בלב שלם שהם עובדים עבור החטופים, ועבור המשפחות. ואני אוסיף: עבור תיקון המחדל הנורא, ועבור מניעת המחדל הבא שיקרה אם החטופים לא ישובו הביתה.
בשבועות האחרונים צצה ביקורת על המערכים האלה, בהקשרי מידע שנוגע לחטופים ולא פורסם. השבוע, למשל, התאפשר לפרסם סרטון קצר מרגע חטיפתו של מתן צנגאוקר. אימו, עינב, חשפה שצה"ל גם איתר בקבוק ובן שתן של בנה. היא לקחה את דבריה למקום ההומניטרי של התנאים הקשים שבהם בנה מוחזק, אבל אפשר ללמוד מזה גם לא מעט גם על מה שקורה מאחורי הקלעים וכמה רחוק הולכת מדינת ישראל כדי להביא מידע שנוגע לחטופים.
בידי המערכת סרטון נוסף של צנגאוקר, שטרם פורסם. ולא רק שלו: יש בידיה מאות סרטונים, תמונות ופרטי מידע שנוגעים גם לחטופים אחרים. חלק מהמידע הזה מאפשר, בסופו של דבר, לקבוע את מותו של חטוף כזה או אחר. חלקו מאפשר לקבוע שחטופים אחרים נמצאים בחיים, ולעתים מה מצבם.
מטבע הדברים לא ניתן להיכנס לטיבו של המידע. בכלליות, נאמר כך: חלקו הושג במהלך הלחימה בעזה ממחשבים, טלפונים ומדיה נוספת שנתפסה, וחלקו מחקירות של פעילי חמאס שנעצרו. את המידע הזה קל יחסית לשחרר, משום שאין בעיה של חשיפת המקורות והדרכים שבהן הוא הושג. חלקו האחר של המידע הושג בדרכים מודיעיניות שונות, שאי אפשר לפרטן, ואותו קשה (ולעתים בלתי אפשרי) לחשוף כדי שלא לסכן את אותן הדרכים שיהיה צורך להשתמש בהן שוב בעתיד.
כמדיניות, המשפחות מכירות את כל המידע. במקרים נדירים הוא לא נמסר להן במלואו, אלא רק השורה התחתונה שלו. לעתים מומלץ להן שלא לצפות בתיעודים קשים, אם כי הבחירה הסופית היא שלהן בלבד. חלקן בוחרות לצפות, וחלקן לא. לעתים הן מבקשות לשחרר את המידע - בעיקר סרטונים ותמונות - כדי שיוכלו להסתייע בהן במאבק להשבת יקיריהם הביתה. זה היה המקרה של צנגאוקר, וקודם לכן של סרטונים אחרים שהותרו לפרסום (לעתים חודשים ארוכים לאחר שאותרו בעזה).
שחרור של כל סרטון ותמונה מחייב תהליך ארוך בצה"ל ובשב"כ, שמוודא שאין פגיעה במקורות, ושגם אין לפרסום הצפוי השלכות משפטיות עתידיות. מאחר וישראל מתכוונת להעמיד לדין מחבלים שהשתתפו בחטיפה ובכליאה (ולעתים ברצח) של חטופים, המידע שבידיה עשוי לשמש לצורך הרשעתם וצריך לוודא שהוא לא "נשרף" בפרסום.
ועדיין, הנטיה היא ללכת עם המשפחות מתוך הבנה למצוקתן. גם כך הן מיטלטלות כבר כמעט 300 ימים בין תקווה לייאוש. שי דיקמן, בת דודתה של כרמל גת מבארי שמוחזקת בעזה, סיפרה לי השבוע שהיא מתייסרת על כל ביס שיש בו טעם שהיא אוכלת, ועל כל נשימה של אוויר חופשי שהיא נושמת. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה מצבן של כלל המשפחות, במעגלים המורחבים שלהן: מאות רבות של ישראלים, אולי יותר, שהחיים שלהן נעצרו בשבת השחורה ונתונים מאז בחרדה קיומית ליקיריהם.
לתוך המים הסוערים האלה נשפכים מדי יום הררים של שמועות. חלקן הגדול לא מבוסס, וכולן חסרות אחריות. קחו את הגופות שחולצו השבוע: חייל (שמקומו בכלא צבאי) צילם את השקים (בניגוד לפקודות), והעביר לפרסום בטלגרם. מכאן המדינה רחשה שמועות, שגדלו ככל שהמעגל התרחב. סביר שחלקן הגיעו למשפחות, שהלב שלהן שוב דפק בקצב מואץ. תחשבו על משפחת ביבס, למשל, שנטען שהגופות שייכות להן: על המחשבה שהדלת נסגרה סופית על התקוות, ומנגד שהמעגל נסגר, ואז ההבנה שכל זה בכלל לא קרה – סתם ישראלים משועממים שהעבירו עוד כמה שעות והודעות בשביל הכיף, מבלי לחשוב או להבין מה הם גורמים למי שמשלמים את המחיר.
הנאום. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ידע שחמש גופות הובאו מעזה לישראל הרבה לפני שעלה לנאום בפני בתי הנבחרים בוושינגטון. שלוש מהן זוהו זמן קצר לפני שהתחיל לדבר, כך שהיה ברור בוודאות שמדובר בחטופים ישראלים. זה לא שינה את נאומו: זה לא גרם לו לדבר על העסקה.
ברשתות החברתיות מסתובבות שמועות שפרסום שמות החטופים עוכב במתכוון עד להשלמת נאום נתניהו. זה קשקוש מוחלט. לא כך הדברים עובדים. הגופות הובאו בשעות הצהריים המוקדמות, והועברו לזיהוי. זה תהליך שלוקח כמה שעות, כי נדרשת התאמה מול מאגרי ה-דנ"א של כלל החטופים (לעתים שלהם עצמם, ולעתים שנלקחו מבני משפחתם הקרובים). רק כאשר התהליך מסתיים, נמסרת הודעה למשפחות, ובהמשך לציבור. לראש הממשלה אין שום השפעה על התהליך הזה, ואם הוא או אנשיו היו מנסים להשפיע עליו הדברים היו מתבררים בהקדם.
מה שכן, הפרסומים האלה מעידים על השבר העמוק ועל חוסר האמון שקיימים כלפי נתניהו וכלפי מניעיו. בהקשר של העסקה, זאת הדחייה של יציאת משלחת המו"מ, תחילה ליום חמישי (אתמול) ואחר כך ליום ראשון הקרוב, וכל זה בלי סיבה ממשית. טענתו של גורם מדיני שהדחיה נעשתה כדי לאפשר לנתניהו "לקדם את מתווה החטופים" בפגישתו עם הנשיא ביידן נסתרה מיידית בידי ישראלים ואמריקנים כאחד. הכדור, הם הבהירו, נמצא במגרש הישראלי. נתניהו הוא זה שצריך לקבל החלטה.
נתניהו מבקש בוודאי לסחוט עד תום את נסיעתו לארה"ב. זה טוב לו פוליטית כפי שיעידו מן הסתם הסקרים: בוושינגטון הוא נמצא בלב האלמנט שלו, בוודאי כשהוא נואם באנגלית בפני הקונגרס. הטענות שהוא שבה את לב אמריקה היו כמובן מגוחכות; אמריקה לא ממש מתעניינת בו כרגע, ואם כבר – הוא שבה את לבה של מחצית אמריקה, זאת הרפובליקנית, כי רבים מנבחרי הציבור הדמוקרטים בחרו להחרים את נאומו.
ועדיין, זה היה נאום מרשים, שביקש להשכיח שמי שעמד על הפודיום הוא זה שבמשמרתו נרצחו 1200 ישראלים באותה השבת (ועוד יותר מ300 חיילים שנפלו מאז בעזה), ומי שבמשמרתו נחלשה ישראל בכל פרמטר – ביטחוני, מדיני, כלכלי, הסברתי – ומי שזוכה לאמון נמוך מאוד בעם שאותו הוא ייצג. האיש שהזכיר את ה־לקח של השואה - "לעולם לא עוד" - אמר שצריך לדאוג שכך יהיה, והתעלם מכך שזה כבר היה ב־7 באוקטובר, כלומר שישראל עצמה לא עמדה בציווי שעומד בבסיס הקמתה, אותו ציווי שהוא מבקש כעת להנחיל לאחרים.
אשאיר לאחרים לנתח את הנאום, על יתרונותיו וחסרונותיו, וגם על החורים הרבים שהיו בו. ובכל זאת, שתי נקודות. הראשונה (שכבר הוזכרה) – העסקה. נתניהו לקח משפחות חטופים לוושינגטון, אבל נמנע במתכוון מלספק את הסחורה, והותיר תחושה לא נוחה שנעשה עליהן סיבוב. הנקודה השניה היא מארחיו האמריקנים. הוא הקפיד להודות בנימוס לנשיא היוצא ביידן ולשבח את מי שלהערכתו ייכנס לנעליו, דונלד טראמפ, וכדרכו התכתב עם ההיסטוריה ועם העתיד – עד שהפך את היוצרות והותיר רושם שישראל היא הערובה לביטחונה של אמריקה.
אני מודה שצרמו לי בנסיעה הזאת דברים אחרים מהנאום. קודם כל, משך הנסיעה. נשיא אוקראינה זלנסקי נסע לנאום בקונגרס באמצע המלחמה שלו, ואחרי שסיים לדבר חזר מייד הביתה. נתניהו הפך את נסיעתו למסע ארוך של שבוע, כשהארץ בוערת וממשלתו נקרעת בידי חבורת פירומנים. הפער בין המנהיג שביקש לראות בעצמו לבין השרים שלחלילם הוא רוקד בלתי נתפס: בעוד הוא מדבר על מערכה עולמית משולבת נגד הרוע, הצית השר להיעדר ביטחון לאומי אש מכוונת בהר הבית שמאיימת להפוך למערכה איסלמית משולבת נגד ישראל.
וצרם גם המטוס, והתמונות המגוחכות מתוכו משל מדובר באייר פורס 1, וההידחפות הגרוטסקית של הרעיה לכל תמונה ולכל פגישה, וההסתרה של תכניותיו תוך פיזור חצאי אמיתות (שנחשפות אחר כך).
ובעיקר צרמה ההבנה שישראל, שהיתה פעם מופת של דמוקרטיה, הפכה למדינה של איש אחד: אין יותר רשות מחוקקת עם שיניים, את הרשות השופטת מבקשים להכחיד או לפחות לשעבד (ואת התקשורת לצידה), והרשות המבצעת לומדת מהראש ומתנהלת כאיש אחד בשיטת "חטוף כפי יכולתך", כאילו אין מחר.
מחר. אז זהו, שיש מחר. גם השבוע לא שמענו איך הצפון ישוקם ואיך תושביו ישובו הביתה ומתי, וגם השבוע לא שמענו מתי המפונים מקיבוצי הדרום יחזרו הביתה, וגם השבוע לא קיבלנו מענה לשלל הבעיות של עסקים, ושל חקלאים, ושל מילואימניקים ואנשי קבע, ושל רבים-רבים אחרים שהמלחמה טרפה את חייהם רק כדי שיגלו שאין באמת מדינה מאחוריהם.
והמחר מאיים להיות קודר אף יותר. המידע שנצבר בשבועות האחרונים מיחידות המילואים מטריד מאוד, עם שחיקה גוברת (בעיקר של המשפחות בבית ושל מעסיקים), שעלול להצטבר לכדי נשירה של רבים. זה מצטרף למשבר המתעצם – שעיקריו דווחו כאן לפני כמה שבועות – בצבא הקבע, ולהיעדר פתרון בסוגית השוויון בנטל – שם מכובס להשתמטות השערורייתית הנמשכת של חרדים משירות.
התוצאה תהיה שישראלים רבים יחשבו מסלול מחדש. הזכרתי קודם את שי דיקמן: צעירה מרשימה בת 29, סטודנטית שנה רביעית לרפואה, ששירתה בצבא ותרמה ועובדת ומשלמת מסים. תפארת המדינה והעתיד שלה, שכבר שנה מקדישה את רוב זמנה לשחרור בת דודתה ושאר החטופים. אם היא תאבד את האמון, אנחנו נאבד אותה, ואת שכמותה. מי שחושב שאפשר להסתדר בלעדיהם טועה.
אין ישראל בלי מדע ובלי טכנולוגיה ובלי חינוך, ובוודאי שאין ישראל בלי צבא קבע וצבא מילואים ושירותי ביטחון ותעשיות ביטחוניות, שנשענים כולם על הצד הלומד והעובד והמשרת. בלעדיהם נקבל כאן מדינה חשוכה, בורה וקיצונית, ששום נאום מבריק באנגלית לא יציל אותה מאבדון