שני הדברים הראשונים שאותם מדגיש פרופ' אוריאל רייכמן כשאנחנו נפגשים קשורים באופן מהותי לרוח הימים האלה - ציונות ומלחמה. "יש לנו סטודנט חטוף, 11 סטודנטים הרוגים ו־18 פצועים. זה שובר לי את הלב". בהמשך לדברים הוא מציין בגאווה כי "אוניברסיטת רייכמן היא המוסד האקדמי היחיד בעולם שהכריז בקוד האתי שלו על היותו מוסד ציוני. וזה לא במקרה: ציונות, לאומיות, תרומה למדינה, דמוקרטיה וליברליזם - זה הדנ"א של המוסד הזה, שלאורו אנחנו מחנכים את הסטודנטים".
התשוקה שלו להשפיע על הנעשה במדינה, שבאה לידי ביטוי בהקמת האוניברסיטה על שמו לפני 30 שנה, נבטה בגיל מוקדם הרבה יותר. "כשהייתי ילד, ערב קום המדינה", הוא נזכר, "המושג 'הגשמה' לא התייחס למימוש עצמי, אלא למה שאפשר להגשים במסגרת הקולקטיב. כשהמעפילים הגיעו לארץ, אמי שלחה אותי לגן עם בגדי ילדים עבור ילדי המעפילים, ואני חששתי שאעורר חשד ושוטר בריטי יעצור אותי. אבל ידעתי מדוע אני עושה את זה. הבנתי שרק על ידי מאמץ של הפרט יוגשם הרעיון הציוני של הקמת מדינה לעם היהודי.
"האחריות לקיום העם היהודי היא אחריות אישית. כילד היינו שומעים סיפורים על השואה, מלקטים שברי מידע מכאן ומכאן. לעיתים קרה שהייתי מתעורר בלילה מחלום שבו אני שומע את נקישות מגפי הנאצים שבאים לקחת אותי. ציונות היא קודם כל שותפות בהגנה הפיזית על המדינה - להילחם - וכמובן, הגנה על ערכי היסוד שלה. אני עליתי לכיתה א' בשנה שבה הוקמה המדינה, יכולתי לחוש ממש את תחיית העם היהודי, היתה לאומיות משיחית. הוויית ילדותי מלווה אותי עד היום, וכך גם את המוסד שהקמתי. את היסודות הללו שמעו ממני הסטודנטים מיליון פעם, וימשיכו לשמוע".
הלאומיות מותקפת בעשורים האחרונים במוסדות אקדמיים בארץ ובעולם, ואילו אתה מתייחס אליה, ואפילו למשיחיות, באופן שאינו ביקורתי.
"כי הלאומיות המשיחית של אז היא לא זו שאנחנו מכירים כיום. בתנועה הציונית היו אלמנטים לאומיים ומשיחיים, אך לא דתיים. העולם היהודי תמיד חי בשילוש הקדוש שלנו: עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל. הציונות תמיד נעה סביב שלושת הצירים האלה. להט הלאומיות היהודית קיבל בגולה ממד חזק מאוד של דתיות, כמו השפה שהפכה לקודש. התנועה הציונית ניתבה בחזרה את אותו הלהט להקמת מדינה לעם ישראל בארץ ישראל. זה מה שהניע את המפעלים הגדולים של כיבוש השממה. זה לא הכיבוש של היום. הקדושה היתה לקיום העם היהודי בארצו, ולא לאדמה. אחרי מלחמת ששת הימים קיווינו לשטחים תמורת שלום, אבל הערבים דפקו את זה. כיום הסמוטריצ'ים והחרדים עיוותו כל אחד בדרכו את הלאומיות. יש לי ויכוח לא רק איתם, אלא גם עם השמאל הקיצוני, עם 'אוניברסליסטים' כאלה, שפועלים לפעמים נגד ישראל וקוראים לחרמות על המדינה. אולי שהאו"ם יכבוש אותנו? זה טירוף אחר מצד שמאל".
חוק יסוד: הלאום נחקק לטענת יוזמיו כדי לעגן את היות המדינה יהודית, ועורר ביקורת בין השאר גם לגבי סעיף 7 המורה על "עידוד התיישבות יהודית". מה דעתך על חוק היסוד הזה?
"התנגדתי לו, כי בניסוחו הוא עיגן את הזהות הדתית של המדינה, אבל אני בהחלט תומך בכל סעיפיו, לרבות סעיף עידוד ההתיישבות היהודית. ישראל היא מדינה יהודית, במובן זה שהיא בעלת סממנים יהודיים, הצביון שלה יהודי עם חגים יהודיים ולאומיים, והיא בעלת רוב יהודי. אבל זו גם מדינת כל אזרחיה במובן זה שיש בה שוויון אזרחי מוחלט וחופש לביטוי עצמי. רוב יהודי הוא אבן היסוד לקיומה של המדינה היהודית, ולכן חוק השבות הוא מוצדק מאין כמותו. סעיף עידוד ההתיישבות היהודית מיישם את חוק השבות לעניין זה שעבור רוב יהודי נדרש לבנות יישובים, זה הרי מה שעשינו בדור תש"ח".
בספר חדש שיצא על תל חי אתה כותב בהקדמה כי הקרב שם "תבע אתוס לאומי, היצמדות לקרקע של כל יישוב יהודי". יש מרחבי ארץ, בנגב ובגליל, שבהם יש התיישבות אזרחים ישראלים, אבל אין שם התיישבות יהודית. זה מטריד אותך?
"אני גדלתי על חזונו של בן־גוריון להתיישבות יהודית בנגב, על חומה ומגדל וגבורת תל חי. לכן בהחלט הייתי רוצה שבכל מקום תהיה התיישבות יהודית. אבל זו מדינה דמוקרטית, וזכות הקניין היא זכות יסוד של כל אזרח, וכל אזרח רשאי לרכוש אדמה היכן שהוא רוצה, יהודי או לא. המדינה חייבת לשמור על רוב יהודי, אבל גם על היותה מדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות. המיעוטים במדינה הם שווי זכויות, אני תומך בכניסת מפלגות ערביות לממשלה. יש לנו קבוצה מאוד גדולה של סטודנטים ערבים, נוצרים ודרוזים, שהם אזרחים ישראלים והם חשובים לנו. הדרוזים שותפים מלאים להגנה על מדינת ישראל, לעיתים נגד ערבים, ובמקום שיש יהודים חרדים שכלל אינם שותפים. אז כן, הייתי רוצה כמה שיותר התיישבות יהודית, אבל לא על חשבון השוויון".
שוק חופשי של רעיונות
רייכמן נולד ב־1942 ברמת גן, למשפחה בת חמש נפשות אשר התגוררה בחדר כביסה ישן על גג בניין. "לא היה כסף, אבל לא חשנו עוני", הוא אומר. אביו ואמו, אלפרד וגרדה, עלו לישראל מגרמניה הנאצית והתפרנסו ממוסך הרכב שהקימו. רייכמן התגייס לצנחנים, הגיע לקצונה ולחם במלחמות ששת הימים וההתשה. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בארה"ב בעיצומה של כתיבת הדוקטורט במשפטים, אבל היה לו ברור כי הוא מניח את העט: "אני עד היום זוכר את מאבקם של עשרות הישראלים בשדה התעופה, מי יזכה לעלות על מטוס אל על ולהצטרף ללחימה".
אחיו גד אמור היה לטוס ליוון, ובשל כך לא נקרא למילואים. חרף הפטור עלה לרמת הגולן בבקשה להצטרף אל כוחות השריון, אך סורב. כאשר שיירות הטנקים יצאו לקרב הוא הוסיף להתעקש ונסע אחריהם ברכבו הפרטי, וכשמספר האבידות עלה הותר לו להצטרף אל הלחימה. רייכמן: "במקום לעלות למטוס הוא עלה אל הטנק כשהוא לבוש אזרחי, ולחם באזור היהודייה ברמת הגולן". הטנק נפגע מאש סורית והמפקד נפצע, וגד חילץ אותו והחל לטפל בפצעיו תחת אש, עד שנורה גם הוא ונהרג.
"המוות של גדי שינה את משפחתי לנצח", מספר רייכמן, "ארבע שנים לאחר נפילתו הכריעו תחושות האשמה והיגון את אבי, והוא התאבד על קברו של גדי. מאז אמא איבדה את כל שמחת החיים". קשה שלא להבחין כיצד קורות חייו אלו של רייכמן עיצבו את דמותו, את תפיסתו ואת מפעל חייו. אולי יותר מכל, היה זה מכתבה של אמו שבורת הלב שהותירה לאחר מותה: "דעו שראיתי את ייסוד המדינה, הקמתה ובנייתה, ועל זה שהייתי חלק ממנה קיבלתי את מלוא הסיפוק".
את מרב שנותיו השקיע רייכמן בעמל הציבוריות הישראלית, בחברה ובפוליטיקה. בין היתר, הוביל את תנועת "חוקה בהסכמה", ועוד בשנות ה־80 הציע לכונן חוקה. בהמשך היה ממובילי חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה וממייסדי מפלגת "שינוי", עד שב־2005 הצטרף למפלגת "קדימה". הוא יועד להיות שר החינוך מטעמה, אולם לאחר הבחירות, משלא ניתן לו התפקיד, פרש מהכנסת. במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שבה שימש דקן, הקים לראשונה בישראל מכללה אשר מעניקה תואר ראשון במשפטים. ב־1994 העתיק את המודל אל מה שהיה עד שנה לפני כן בסיס צבאי (בית הספר לנ"מ), ושם הוקם המרכז הבינתחומי שבאוגוסט 2021 הפך ל"אוניברסיטת רייכמן". בשבוע שעבר פרסמה לשכת עורכי הדין את שיעור הסטודנטים אשר צלחו את מבחן ההסמכה, והאוניברסיטה מהרצליה קטפה את המקום השלישי.
"במשך תקופה ארוכה מאוד שערי ההשכלה הגבוהה היו נעולים, ומי שישבו על תקציב האקדמיה היו שבע האוניברסיטאות", נזכר רייכמן. "אמרו לי שבישראל לא תהיה אקדמיה פרטית, רק המדינה תקים מוסדות אקדמיים. תפיסה מאוד סוציאליסטית. אני אמרתי - יש חוק חופש העיסוק, אני אקים מוסד פרטי ולא תמנעו זאת ממני. אימצתי את מודל האקדמיה האמריקני ואמרתי למדינה - אתם תבחנו את היציבות הכלכלית שלי, את הרמה האקדמית, אבל זה יהיה מוסד פרטי. המדינה ניסתה למנוע בעדי, ורק אחרי מאבקים רבים הצלחתי. עד היום אנחנו במאבקים, ומתקיימים בלי גרוש אחד מהמדינה".
היעדר תקציב ציבורי הביא לכך ששכר הלימוד אצלכם הוא מהגבוהים במדינה. רק סטודנטים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה מסוגלים ללמוד כאן.
"זה לא נכון. ראשית, האוניברסיטה היא מוסד ללא מטרות רווח. כרבע מהסטודנטים לומדים פה במלגות - השיעור הגבוה בארץ. יש לנו תוכנית מיוחדת ליוצאי יחידות מיוחדות בצה"ל, תוכנית מיוחדת לסטודנטים יוצאי אתיופיה, תוכנית לבעלי מעמד סוציו־אקונומי נמוך - כולם משתלבים בכל התארים. אנחנו מנסים לזהות אם יש להם יכולות מנהיגות, יזמות. מה שחשוב הוא לא יכולת להצטיינות יתרה. אנחנו מעניקים להם כלים, מצמידים חונך, כי לתפיסתי תפקידה של אוניברסיטה לא מתבטא רק בהיבט המחקרי, אלא מעל הכל הוא פיתוח ההון האנושי של החברה.
"אין לי התנגדות לקבל תקציב מהמדינה למחקר, למשל, אני לא קפיטליסט במובן הזה, אבל חשוב לי להיות עצמאי, שהמדינה לא תתערב לי, שיהיה שוק חופשי של רעיונות וסגנונות באקדמיה. פיתחנו כאן סגנון ייחודי של שילוב תחומי לימוד כמו משפטים ופסיכולוגיה, מתוך שאיפה להוציא לחברה אדם בעל נקודת מבט רחבה יותר. יש לנו תוכנית בינלאומית של סטודנטים יהודים מ־90 מדינות בעולם, שבסופו של דבר 70 אחוז מהם עושים עלייה, יש לנו פה מרכז קליטה, תואר ביזמות ומועדוני יזמות בכל התחומים לעידוד הסטודנטים ליצור, ולא רק ללמוד".
"הקריבו את העם"
כשאנחנו שואלים את פרופ' רייכמן אם בבית הספר למשפטים באוניברסיטה שלו יש מרצה שהוא בעל תפיסת עולם משפטית שמרנית, דוגמת שופט ביהמ"ש העליון נעם סולברג, הוא משתהה מעט ועונה: "אני יכול לחשוב על שני מרצים, אבל אנחנו לא בוחרים אותם לפי אג'נדה אלא לפי הישגים, לטוב ולרע".
אתם לא בוחרים אבל יצא כך שכמעט אין שמרנים וכך סטודנט למשפטים לא ייחשף לתפיסת עולם משפטית-שמרנית.
"זה כמו שתשאל מדוע אין בישיבת מרכז הרב מלמדים שהם אפיקורסים. מפני שהוא יכול להיות אפיקורס גדול בתורה, אבל אם הוא אפיקורס הוא לא מתאים לשם".
מכיוון שמרכז הרב הגדירו עצמם כדתיים שמלמדים רק אג'נדה דתית, השאלה היא אם גם רייכמן הגדירו עצמם אקטיביסטים שמלמדים רק גישות המצדדות באקטיביזם שיפוטי.
"למקום הזה יש רוח. אני אתקשה, למשל, להשלים עם מרצה אנטי־ציוני או עם כזה שפועל בחרמות נגד מדינת ישראל".
אנחנו מציגים לרייכמן סרטון שבו נראה המשפטן פרופ' משה כהן־אליה טוען כי סטודנטים בעלי דעות ימין חשים ניכור בפקולטות למשפטים, משום שאינם פוגשים שם בעמדות הדומות לשלהם, ומבקשים את התייחסותו. "יש ברייכמן מערכת ערכים שהמקום מאמין בה, אנחנו מאמינים בדמוקרטיה. אם יש סטודנט שחושב אחרת, דוגל בדיקטטורה או באנטי־ציונות, הוא יכול ללמוד כאן אבל הוא צריך להתמודד עם השאלה - למה הוא תומך בניסיון לחסל את הביקורת השיפוטית. מדוע הוא תומך בעמדות שמובילות לביטול זכויות היסוד של האזרח? אנחנו מוסד ציוני, אלא שהציונות שלנו זו לא הציונות של סמוטריץ'.
אנחנו צריכים לשאול מהי הדרך שאנחנו רוצים לקחת את המדינה שלנו אליה, מה מערכת הערכים שלה. מדוע שסטודנט ימני יחוש אצלנו ניכור - מהחינוך ללאומיות ולציונות? מהחינוך לשירות קרבי, לסיכון החיים ולמסירות למדינה? היה כאן בעבר ניסיון לערוך כנס שקורא לסרבנות לשרת בצה"ל בשטחים, ואני התנגדתי לקיום הכנס משום שאני נגד סרבנות. כך שאני בכלל דוחה את ההגדרות הללו של שמאל וימין".
אז מדוע הענקתם תואר דוקטור לשם כבוד לאיל נוה מארגון אחים לנשק, ארגון שקידם סרבנות בצה"ל ככלי נגד המהפכה המשפטית?
"כשם שאני מתנגד לסרבנות, כך אני מתנגד להפיכה של ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה. המהפכה המשטרית ביקשה להעניק ריבונות מוחלטת לממשלה, להפוך את כולנו מאזרחים לנתינים. כל החיים שלי נתתי למדינה ואני מחנך לנתינה למדינה. אני לא מבקש דבר, רק דבר אחד: את האזרחות שלי, את זכויות היסוד. משביקשה הממשלה לבטל את זכויות האזרח, פעל הארגון הזה כמו שפעל. לא הענקנו לו את התואר בגלל זה, הענקנו לו על הקמת החמ"ל האזרחי הגדול ביותר במדינה שהציל אנשים מכל הארץ אחרי 7 באוקטובר".
אחים לנשק בהחלט הקימו מפעל התנדבותי אדיר. אלא שאתה אומר - אני מעניק תואר כבוד רק לחצי הכוס המלאה ומתעלם ממחצית הכוס הריקה של הסרבנות. ברגע שנרמלת סרבנות, בכל מחאה מגזר אחר עלול לסבור שהיא מוצדקת וביטחון ישראל הופך כלי פוליטי.
"אנחנו היחידים, כמוסד אקדמי, שהתנגדו לסרבנות בצה"ל. אמרתי שלא לגיטימי לקיים כנס כזה מכיוון שבמדינה חופשית יש לך חירויות, יש ביקורת שיפוטית על החלטות צה"ל ומנגנונים אחרים לטיפול, למשל בפקודה בלתי חוקית. אבל אם שוברים את מנגנוני היסוד של המדינה, אני נגד זה ונגד זה. המהפכה המשטרית פילגה את החברה הישראלית והובילה לקרע כזה, שכמעט הוביל לפילוג ממלכת יהודה וישראל כמו בספר מלכים. היינו ערב חורבן מדינת ישראל. לא אסכים ששלטון כזה או אחר ייקח ממני את כל זכויות האזרח.
"המשיחיים והחרדים ניסו לכפות עלינו משטר נוסח טורקיה בואכה איראן. במשך תקופה ארוכה יצאו לרחובות המוני בית ישראל והתחננו לממשלה - אנא, אל תעשו זאת. יש מקום לרפורמות, אפשר לדון בהן, אבל אתם הופכים את המקום הזה למקום שלא נרצה לחיות בו. אז במקום לזכור את הפילוגים בהיסטוריה היהודית ואת חורבן הבית, עמד דודי אמסלם ולגלג. הם לא רצו לשמוע והקריבו את העם. אני לא מצדיק את מה שאחים לנשק עשו, אם אתה שואל אותי באופן אישי לא הייתי פועל כך ולא הייתי מסרב, אבל מוכרחים להבין את הרקע לכך. בסופו של דבר, ביום פקודה, אחים לנשק התייצבו".
יש מה לתקן, לא נוותר
מי שיעשה דרכו בשבילי אוניברסיטת רייכמן לא יוכל לפספס שני סמלים עיקריים: על בניין אחד תלוי דגל ישראל גדול ממדים, ועל בניין אחר תלויה בגאון מגילת העצמאות. לפי פרופ' רייכמן, המגילה היא המסמך החוקתי המכונן את אופיה של המדינה, והיא גם זו המצביעה על שני מגזרים בישראל כבעיה אסטרטגית פנימית.
"זהו המסמך השני בחשיבותו בתולדות העם היהודי. הראשון הוא עשרת הדיברות", אומר רייכמן. "עם ישראל יצא ממצרים, ובעולם האלילי של 1400 לפני הספירה 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי' ביטל את האלילות והביא לקפיצה מוסרית־אינטלקטואלית של דורות קדימה. ומי הוא האלוהים? 'אהיה אשר אהיה', אל בלתי מושג, שאינו מוחשי. עם ישראל יוצא לדרך עם בשורה לאנושות.
"מגילת העצמאות יצרה את הפרק השלישי בתולדות העם היהודי, והיא מדינת ישראל. קודם לכן עסק העם בגולה ובתקופות קדומות של הריבונות היהודית בארץ ישראל בעיקר ביצירת המשנה, התלמוד וההלכה, שהם יסודות נורמטיביים ששימרו את העם. מגילת העצמאות הביאה בשורה של הקמת מדינה יהודית. הטרגדיה שלנו היא ששני ציבורים לא הפנימו את הבשורה. הראשון הוא המשיחיים, שהם הכישלון החינוכי הכי גדול מקום המדינה. הדור הראשון והשני של המתנחלים היו אנשים יראי דמוקרטיה וחוק, ככאלה שהעמידו את החוק מעל מצוות יישוב הארץ. אבל הם לא הצליחו לחנך כך את הדורות הבאים. גדל להם נוער הפאות, ודב ליאור שאומר שדמוקרטיה היא אלילות ושיש חפים מפשע שמותר להרוג. ביטוי נוסף לזה היה כשעו"ד אילן בומבך, שייצג את הממשלה בבג"ץ הסבירות, זלזל במגילת העצמאות".
הוא התנגד למשמעות המשפטית שניסו לייחס לה כמקור נורמטיבי לביקורת בג"ץ על חוקי יסוד, ומרבית השופטים בפסק הדין דחו את המגילה כמקור, גם אלה שתמכו בהתערבות בחוקי יסוד.
"לא, לא. הוא זלזל, וגם התנצל על כך. הציבור הזה מתגייס לפחות להילחם, ואני מעריך כל אחד שמתגייס, מה שלא עושה הציבור השני, שהוא בעיה אסטרטגית של ממש, וזה הציבור החרדי. במקום שאנשיו וגדולי הדור יערכו התאמות עם הקמת המדינה, במקום לדבוק בגאולה - הם דבקו בגולה. הם לא חושבים לרגע שיש להם אחריות לעם היהודי. הם לא מתגייסים לצבא, לא שותפים איתנו, כמעט לא עובדים, תורמים מעט מאוד. אם זה יימשך הם יהוו בעיה קיומית לעם היהודי - במישור הכלכלי והביטחוני.
"המנהיגות הפוליטית, מימין ומשמאל, עשתה טעות קשה כשאפשרה לקבוצה אחת מסוימת לקיים אוטונומיה נפרדת נעדרת חובות. מבחינתי, הזכות של הציבור החרדי לאוטונומיה נגמרה כשהם יצאו ממנה, והיו שותפים לניסיון לבצע הפיכה משטרית ולהכתיב לנו משטר אחר. ההצדקה לקיומה של החברה החרדית כפי שהיא כיום - נגמרה".
אני רוצה לשאול אותך בהקשר הזה - המהפכה המשפטית, לשיטתך, ניסתה להביא לשלטון ללא מצרים שברצותו יכול לבטל זכויות יסוד ללא מגבלה. אלא שתוצאת פסק דין הסבירות, שעיגן את יכולת בג"ץ לבטל חוקי יסוד, חוללה בעצמה שינו משטרי והפכה את בג"ץ לרשות עליונה חסרת גבולות. משופטים כמו עוזי פוגלמן או יצחק עמית בוודאי אינך חושש מפני שהם דומים לך, אך האם אינך חושש מעידן שבו בעליון יהיו רוב של שופטים דוגמת סולברג?
"ראשית, לי בעצמי יש ביקורת על בית המשפט. אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי, בכמה ממאפייניו, הוא מוגזם. יש לי ביקורת קשה על השימוש בעילת הסבירות, ונכון לעשות במקומה שימוש בעילת החריגה מסמכות במובנה הרחב. יש עוד נושאים שבהם חשבתי שיש התערבות יתר, אבל אני מעדיף שלא להרחיב כדי שהקיצונים לא יעשו בדבריי שימוש לטובת המהפכה המשטרית. סולברג הוא לגיטימי בעיניי, אין לי בעיה איתו. הוא בעצמו הציע הצעה לגבי הסבירות, אבל הממשלה לא ביקשה לתקן, לא הניחה הצעות ענייניות כמותו, אלא ניסתה לחולל מהפכה משטרית. אין לי התנגדות למינוי של יותר שופטים שמרנים, וגם לא של שופטים שומרי תורה ומצוות כמו מנחם אלון, שיש לי איתם מכנה משותף רב. החשש שלי הוא מפונדמנטליזם. אדם שהוא בעל השקפה פונדמנטליסטית חרדית לא יכול להיות שופט".
לסיום, פרופ' אדם שנער מבית הספר למשפטים כתב בטוויטר שרבים מסביבתו הקרובה עוזבים את הארץ או מתכננים לעזוב בגלל הייאוש מהמצב, תחושה קשה שרווחת בקרב השמאל הליברלי. תרצה לומר להם משהו?
"הפסימיסט והאופטימיסט מסכימים שניהם על הערכת המצב, ההבדל ביניהם הוא שהאופטימיסט מאמין בשינוי. אני שותף להערכת המצב של חבריו של פרופ' שנער, אני חושש כמותם. ישראל נשלטת כיום בידי מפלגה שפעם היתה תנועה לאומית ליברלית והיום היא משהו אחר לגמרי שמשתף פעולה עם החרדים והמשיחיים בדרך לאוטוקרטיה. המדינה נקנתה בייסורים, מקימיה עלו לכאן ומתו מקדחת. זו מדינה שיש להילחם עליה. אפשר לעזוב ואחר כך לחזור - אני מבין, זה בסדר, אבל אסור, אסור, אסור להתייאש.
"יש יופי בחיים של מאבק. אני כל חיי נאבק על ערכי המדינה. אני בן 82 ואיני מתכוון להפסיק. המאבק על דברים שאתם מאמין בהם מעניק משמעות. אני רוצה לומר להם: אני איתכם ביחד, אני נשאר, אני ממשיך. אני רואה ציבור ישראלי ענק שיש לו מכנה משותף, שרואה את שיש לתקן ושלא יוותר. אנחנו לא נוותר. הציבור הזה ינצח. חייב לנצח. אני נלחמתי במלחמות, איבדתי בהן את אחי, את אבא שלי, לא אוותר כי אני מאמין שאפשר. ניאבק עם כל הכלים הדמוקרטיים. בשביל זה הקמתי את האוניברסיטה".
