1
"דע את עצמך". בדלפי שביוון העתיקה נמצא האורקל המפורסם שבו ישבה כוהנת (פיתיה) שמלמלה דברי נבואה. במקדש אפולו שבדלפי היה חרות המשפט "דע את עצמך". אני נזכר בדלפי בכל פעם שציר פילדלפי עולה בחדשות. אין קשר הכרחי בין השמות אלא אסוציאציה חופשית שלי. למשמע המחשבה המופקרת לוותר על השליטה של ישראל בציר אני תוהה האם אנו יודעים את עצמנו, מקומנו וזמננו, שכה מהר שכחנו מה החזיר אותנו לשם?
בקיץ 2005 לא הספיקה הפקרות הגירוש וחורבן היישובים היהודים, רה"מ דאז אריאל שרון לא שעה לבקשות (ולאזהרות) להישאר לכל הפחות על ציר פילדלפי כדי לחצוץ בין העזתים לבין מצרים. הכסף הקטארי שהועבר לחמאס היה "כסף קטן" לעומת הררי הציוד הצבאי וההנדסי, אמצעי ייצור הטילים וכלי הנשק שהוברחו משם. היהירות לחשוב שנסתדר בלי לשלוט במעבר קבעה את הספירה לאחור לקראת הטבח הנורא שחווינו.
פעם הוזמנתי לסיום חפירת אחת ממנהרות הרכבת לירושלים. צפינו בהתפעלות במפלצת שפרצה את צלע ההר. באחד הראיונות בבי.בי.סי אמר לי המראיין, כי פקיד מצרי שדיבר לפניי התעקש שכלום לא עבר ממצרים לעזה. סיפרתי לו על מכונת החפירה האדירה ושאלתי האם הוצנחה מהשמיים או הוחבאה בתיק...
ציר פילדלפי הוא עורק החמצן של מכונת הטרור האדירה שבנו הנאצים החדשים על גבולנו. צו ההיגיון והקיום הוא לחנוק את קו האספקה העיקרי שלהם. אחרת, ישקמו את יכולותיהם בזמן קצר. עכשיו מספרים לנו על חיישנים ואמצעים טכנולוגיים שיחצצו בין מצרים לעזה. באמת, אחרי שבעה באוקטובר?! "קוֹנָם (שבועה חמורה) אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם/ קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי/ וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם" (שלונסקי).
2
ביד חזקה ובזרוע נטויה. שבריר שנייה שבו הזיז דונלד טראמפ את פניו חצץ בינו לבין מותו, חלילה, מה שהיה מכניס את המעצמה האמריקנית לכאוס פוליטי וחברתי לשמחת אויבי העולם החופשי, כולל אלה מסביבנו. לא יכולתי להתיק את עיניי מהתמונה המפורסמת, רגע אחרי ניסיון ההתנקשות, מסוג התצלומים שמסמנים תקופה ומעבירים הררי מלל במחי דימוי אחד. נזכרתי בהנפת הדגל באיוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה בפברואר 1945. החיילים האמריקנים שכבשו את פסגת הר סוריבאצ'י שבדרום האי היפני תקעו בו את דגלם. התמונה ההיא יצרה מעין משולש שמתוכו הגיח דגל הפסים והכוכבים כהכרזת ניצחון של מי שתצא מהמלחמה העולמית כמנהיגת העולם החופשי.
"אוי לה לאומה שתימצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו (כלומר שתפריע בשעה שהאל פודה את עמו משעבוד) - מי מטיל כסותו (מי מעז להפריע) בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה?!"
גם בתמונה הנוכחית נוצר משולש שבקודקודו פניו המדממים של טראמפ, ידו המאוגרפת בנחישות ודגל ארה"ב. מעליו הילת השמיים, עיניו צופות הרחק ופיו מתריס: אני לא פוחד. ההפך: כדאי שאויביי יפחדו ממני. בסיס המשולש מורכב מאנשי הביטחון המנסים לגונן עליו (כל אחד מביט לכיוון אחר וטווה רשת מבטים מרתקת). כולם לבושים כחול עמוק מצבע השמיים, ומתוך הבסיס הזה קם ומתנשא טראמפ שמבין מה קרה, ולכן עוצר לרגע וקורא לעבר הקהל: Fight.
היד המאוגרפת במחווה של מאבק מתמזגת עם המוט שמחזיק את דגל הפסים והכוכבים, ומבחינה סמלית מחליפה את המוט. כלומר ידו החזקה של טראמפ מחזיקה את ארה"ב. נכון שטראמפ מבין בתקשורת, אבל רגע אחרי שניסו להרוג אותך אינך חושב על תמונה אלא על חייך, על הסיבה שבשלה יצאת למסע המסוכן הזה, ועל הציבור הגדול שתומך בך ורוצה במנהיגותך. טראמפ ביקש לעודד את הציבור ולומר: אל ייאוש! המשיכו להיאבק.
3
תיאטרון החרפה והאבסורד. אני צופה בחרדה בביטויים הרצחניים המוטחים ברה"מ נתניהו וברעייתו בעיצומה של מלחמה, ותוהה מהיכן צמחו הגידולים הרעים האלה? אמת, צריך להבדיל בין ביטויים קשים החוסים תחת חופש הדיבור גם אם הם חרפה לדובריהם לבין קריאות מפורשות לאלימות. למשל: "בסוף נצטרך לקחת את נתניהו... ואת חבר בוגדיו ונצטרך להוציא בידיים מהכנסת" (אילן שיינפלד). "ברגע שיהיה לנו נשק... כל ביביסט יקבל כדור בראש" (אורי יעקב). "אנחנו נבוא לשלוף אותך מהבסטיליות שלך... כשאזרחים זועמים יבואו ויפילו את המחסומי דרדל'ה האלה... אני רוצה להגיד לכם, שכולנו ביחד באים אתכם לקחת" (יולנדה יבור). "אנחנו מחכות עם חבל תלייה..." (איילה מצגר). גבירתי היועמ"שית בהרב־מיארה, היכן את? למה את מחכה? ההתמהמהות שלך גורמת לאלימות המילולית לעלות מדרגה; היא לא תיעצר בחגורת הביטחון המקיפה את רה"מ, אלא עלולה לנתב עצמה אל הרחוב.
עכשיו השוו זאת עם כתב האישום המגוחך שהוגש נגד הח"כ לשעבר ד"ר מיכאל בן־ארי. עיקרו: האיש כינה את הערבים "אומה רצחנית". אני מצרף את האבסורד המשפטי הזה לרדיפתו של סער אופיר, שבבוקר 7 באוקטובר היה בין הבודדים שחשו לעזרת יישובי העוטף. הוא הרג מחבלים, טיפל בפצועים כחובש והציל גופות לוחמים מחטיפתן. הפרקליטות החליטה שהאיש "רצח" מחבלי חמאס, ושלחה את ימ"ר ת"א להפוך את ביתו. לדבריו, בחקירתו הטיח בו החוקר: "אינך טוב יותר מהמחבלים האלה". אוי לבושה.
4
אוי לאומה שתתנגד לגאולתנו. בפרשת השבוע מתנבא בלעם, נביא מאומות העולם: "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל". רבי יוחנן, תנא ארצישראלי בן המאה ה־3, הסביר: "אוי לה לאומה שתימצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו (כלומר, שתפריע בשעה שהאל פודה את עמו משעבוד) - מי מטיל כסותו (מי מעז להפריע) בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה?!". וכך פירש הרש"ר הירש את דברי בלעם: "בטרם כונן ה' את ישראל לא יוכל שום כוח לשמור על עצמאותו המנוגדת לאותו עיקרון, שיִיסוד ישראל עתיד להשליט אותו. אחרי שה' 'שָׂם' את ישראל והכניס אותו להיסטוריה לא יהיה עוד עתיד לדבר המתנגד לכוונה אלוהית זו". קראו שוב את הדברים וחשבו עליהם.
הרש"ר הירש, שחי בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה־19, לא חתר לשיבת העם ארצה, אלא ראה את ייעוד ישראל להישאר בעמים ולהפיץ בקרבם את רעיונותיו ואמונתו. בדבריו כיוון לאמונת ישראל ולבשורה הרוחנית והתרבותית שאין כוח בעולם שיוכל להתנגד להן בחשבון אחרון. אבל אנו, היודעים את גורלה המחריד של יהדות גרמניה, יכולים להרחיב ולדרוש, שיִיסוד ישראל ו"שִׂימָתוֹ" מחדש על במת ההיסטוריה כאומה עצמאית בין האומות הם הביטוי לעיקרון "לא יוכל שום כוח לשמור על עצמאותו המנוגדת" לו.
החוק ההיסטורי הזה נוסח בראשית היותנו לעם, בספר היסוד שלנו, בברית בין הבתרים. החוק תואר ככריתת ברית בין השמיים לארץ, בין האל לאבי אומתנו. לאחר שיֵרדו אבותינו מצרימה ויהיו לעבדים הובטח ש"דור רביעי ישובו הֵנָּה". לא משנה כמה ננדוד בעולם, בסופו של דבר נשוב הביתה, כוחות היסטוריים אדירים ידחפו אותנו לציון: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית, לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". סבלנות, אנחנו ננצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו