פוקס כן, וינטר לא: בצה"ל יש שווים, ויש שווים יותר

נאום הפרידה של אלוף פיקוד מרכז, יהודה פוקס, העניק כמה סיבות טובות להרמת גבות. לא רק בשל תוכנו הפוליטי, אלא כי כזכור, על תא"ל עופר וינטר שנמצא בחופשת שחרור, נאסר לנאום בכנס "זמן הכרעה" ללוחמי מילואים. הנימוק הצה"לי: "מדובר בכנס העוסק במדיניות צה"ל, עד כדי הבעת מחאה במהלך מלחמה". המחאה הנזכרת לעיל היא תמיכה בהכרעת חמאס, ולכו תדעו - אולי גם חיזבאללה ואיראן.

אך צה"ל הציב טיעון עקרוני, וברמה העקרונית אין לו בעיה עם פוקס, שהכריז שיכולת התפקוד של פיקוד מרכז תלויה "בקיומה של רשות פלשתינית מתפקדת וחזקה", וש"הדאגה לחייהם של אזרחים פלשתינים עובדים, יצרניים, המנהלים את חייהם בכבוד, איננה רק אחריותו של מפקד פיקוד המרכז מכוח חוק, והיא איננה רק ערך מוסרי - היא גם משרתת את האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל". לפוקס יש מדיניות משלו, ומוסר משלו, שבסמכותו לקדם, על מדים.

על פניו - איפה ואיפה. מדוע מותר לפוקס מה שאסור לווינטר? ודאי שלא מדובר בשיקולים פוליטיים, שהרי הצבא חרת על דגלו את ערך הממלכתיות. אך יש לשים לב שדברי פוקס לא נאמרו בכנס, ולכן העובדה שעסק במדיניות צה"ל בזמן מלחמה לא יכולה להתפרש כמחאה. אלא אם מדובר במחאה כנגד אזרחים מתיישבי יהודה ושומרון שאותם פוקס מתאר כחממה של פשיעה לאומנית ויצר נקמה, ש"זרעה פורענות ופחד בתושבים פלשתינים שלא היוו כל איום". הכפשת אזרחים שתפקידו להגן עליהם? בהחלט. מחאה? אולי. אבל כנס? לא!

מחאה נוספת שהשמיע פוקס כוונה לדרג המדיני, שאולי חולק על תפיסתו בנוגע לרשות הפלשתינית. פוקס נחלץ להגנת הרש"פ מפני תוכניות (אמיתיות או לא) של הממשלה הנבחרת. אבל כזכור, הדרג הצבאי הוא שומר סף אוטונומי. אם הוא כפוף למישהו - כבר הובהר בתקופת המחאה שהמפקד העליון של צה"ל הוא בית המשפט העליון.

במהלך המלחמה תבע מפקד אוגדת עזה, תא"ל דן גולדפוס, מהדרג המדיני "להיות ראויים לנו". גולדפוס אמנם לבש מדים בעודו מוכיח את קברניטי המדינה הנבחרים, אבל הוא לא עבר על העיקרון הצה"לי שהוחל על וינטר: זה לא היה כנס, וגולדפוס לא היה בחופשת שחרור, כמו וינטר. ולכן וינטר נפלט מהצבא וצווה לשתוק, וגולדפוס הטיף וקודם לדרגת אלוף.

אלא שהסטנדרט הכפול, כמו גם החירות שבה צמרת צה"ל מנהלת בפומבי קמפיין פוליטי נגד הדרג המדיני (ושוב נזכיר: הנבחר) ובמשתמע גם נגד הציבור שבחר בו, הם רק חלק מהעניין. זו התנהלות חמורה דיה גם בלי שהגנרלים יוסיפו עליה טקסי הוקרה לעצמם, בעיקר בכל פעם שהם חורגים מתפקידם.

פוקס הערה קיתונות שופכין על מתיישבי יהודה ושומרון ("זו איננה יהדות בעיניי") וחשף את תפיסתו בנוגע ליחסים בינם לבין הפלשתינים: "החברה הישראלית והחברה הפלשתינית מעורבות בגזרה, נוסעים ונעים על אותם כבישים, וחיים האחד לצד השני". זו תפיסה רווחת בקרב מחנה לא קטן בעם ישראל, שלמען הבהירות נקרא לו "שמאל". פוקס לא משתגע על המחנה שאיננו שמאל. לכן ביקורת ממי שמשום מה מתעקש להבחין ברצחנות הפלשתינית ביהודה ושומרון, ובתמיכה הפלשתינית המוחצת בטבח 7 באוקטובר - נתפסת בעיני פוקס כעוד הוכחה לקיומה של מכונת רעל שנטפלת לראויים ביותר, קרי: הגנרלים. וביקורת כלפי גנרלים היא עבירה חמורה על המוסר של פוקס.

בג"ץ אישר את המינוי של הרצי הלוי לרמטכ"ל בימי הממשלה הקודמת בתואנה של מצב חירום. הלוי, מתברר, לא היה מוכן למצב החירום הזה

בהיותו ערכי וממלכתי, לא את עלבונו האישי תבע פוקס, אלא גינה בגבורה את המעזים למתוח ביקורת על הרמטכ"ל, הרצי הלוי. "אני בוש ונכלם, כמפקד אבל קודם כל כאזרח, מההתקפות הפרועות שאתה חווה", אמר, והוכיח את שייכותו לקאסטה שכל ביקורת כלפיה היא בגדר התקפה פרועה. "דברים איומים נאמרים, ואז מגיעה התנצלות רפה או חיזוק וחיבוק כוחות צה"ל, עד להתקפה הפרועה וחסרת האחריות הבאה. אתה מנהיג את צה"ל ומוביל את ביטחון ישראל בתקופה מורכבת, שבה אתה מותקף גם על ידי חברים לגוף שמתווה את הדרך". מעניין מיהו "הגוף שמתווה את הדרך". אפשר לשער שהכוונה היא לדרג המדיני. על פי פוקס, מדובר באנשים שלא יודעים את מקומם. איך העזו לבקר את הרמטכ"ל, או לתבוע ממנו ציות.

הבושה והכלימה של פוקס לא נפלו על אוזניים ערלות. בתורו, עלה הרצי הלוי והצטרף לקינה על כפיות הטובה של אזרחים שאין לנקוב בשמם, אך המבין יבין. הוא ביקש להודות לפוקס "בשם המיעוט שלא יודע להכיר תודה, שלא יודע להעריך, (...) מיעוט שבחר באופן לא ראוי לתקוף אותך, יהודה, חדשות לבקרים, על אף שלא חדלת ממאמציך התמידיים להגן".

מיהם שני היהודים הנרדפים האלה, פוקס והלוי? בתקופת כהונתו של פוקס בפיקוד מרכז קפץ מספר אירועי הטרור (הפלשתיני, למען הסר ספק). מספר האירועים שנקראים "אלימות מתנחלים" - ירד. אבל אלימות מתנחלים אף פעם לא היתה הבעיה האמיתית של יו"ש. פוקס קידם את יציאת צה"ל מג'נין, צמצם גיוס מילואים להגנה מרחבית, הורה על הרס ביתו של לוחם במילואים, והתפרסם במיוחד בזכות תרגיל צבאי שבמהלכו תרגלו הכוחות תרחיש של חטיפת ילד פלשתיני על ידי מתנחלים.

הלוי מונה במחטף על ידי ממשלת לפיד היוצאת, שנייה לפני החלפתה בממשלת נתניהו. בג"ץ אישר את המינוי בתואנה של מצב חירום. הלוי, מתברר, לא היה מוכן למצב החירום הזה. במהלך המלחמה הוא "לקח אחריות", כביכול, ואז המשיך למנות בכירים בצלמו ובדמותו ולהקים צוותי חקירה מטעמו על אירועי אוקטובר - שבהם גם הוא אשם. לא מוגזם לומר ששניהם הרוויחו ביושר לא רק ביקורת עניינית, אלא גם מתקפות על תפקודם המקצועי.

אלא שהתגובה היחידה שמתקבלת על דעתם של הלוי ופוקס היא הכרת תודה. ואם זו לא מגיעה מעצמה - הם יתבעו אותה בעודם לובשים מדים. גם הדרג המדיני וגם הציבור הם חיילים בצבא הפרטי שלהם. כולנו נדרשים להצדיע להם, או למחוא כפיים. והווינטרים? שישתקו, בפקודה.