זבת חלב או אוכלת יושביה?

ארץ שיושביה היא אוכלת,
וזבת חלב ודבש ותכלת,
לפעמים גם היא עצמה גוזלת,
את כבשת הרש

כך כתב נתן יונתן באחד משיריו הנוגים על הארץ שלנו ועל המחירים הכבדים שהישיבה בה גובה מאיתנו. את שני חלקיו של המשפט המתארים בתיאורים סותרים את ארץ ישראל, לקח נתן יונתן מאותו הפרק בפרשת "שלח", המספר את סיפורם של המרגלים השבים ממסעם בארץ כנען ומספרים לעם על מה שראו שם. מצד אחד הם אומרים למשה - "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" (במדבר יג, כז). אך באותה הנשימה הם לא רק משבחים את הארץ אלא גם מוציאים את דיבתה - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (שם לב). מתברר שכבר מאז ימי צאת אבותינו ממצרים, דיבת הארץ ושבחה משמשים בערבוביה.

לכל אחד מהתיאורים הללו ישנם יתרונות וחסרונות. בבחירה לשבח את הארץ ולראות רק את יופייה וטובה, יש רווח גדול ותועלת משמעותית בתקווה, באופטימיות ובעין טובה שנותנות כוח וממלאות את המצברים של העם היושב בה. אך בצד הרוח החיובית הזו, לגישה המשבחת את הארץ ומבקשת להדגיש את הטוב שבה, יש מחיר לא פשוט וסכנה גדולה בהתכחשות לבעיות ובאי ראיית הסכנה. הגישה שמתעקשת לראות כל העת כמה טוב כאן, עוצמת את עיניה בפני הסכנה והרעה המתקרבת. למותר לציין, בימים אלו במיוחד, עד כמה הרסנית עלולה גישה שכזו להיות.

מן העבר השני המצב אינו פשוט יותר. הגישה המחפשת ומדקדקת בחסרונות ובבעיות, המדגישה את הצרות ואת הסכנות, אמנם מוכנה יותר לקרב וערוכה למערכה. אך גם גישה זו שוברה בצידה - מי שכל הזמן מדגיש כמה רע ומר המצב ועד כמה אוכלת הארץ את יושביה, מאבד את החשק והמוטיבציה לשבת בה ולהיאבק עליה. נראה שכך הם פניו של המלכוד - אם הארץ רק "זבת חלב דבש" אז אין צורך להיאבק עליה. אם היא רק "אוכלת יושביה" אז אין טעם להיאבק עליה. המאבק על הארץ דורש להצליח לראות את שני הצדדים בו־בזמן.

אינני צרכן טלוויזיה כלל ועיקר. איני צופה במהדורות החדשות ובוודאי לא בשעות הפרשנות הבלתי נגמרות, ואני ממעט בהתבוססות בערוצי התבהלה והתרעלה, בטורי הדעה ובמאמרי המערכת. כבר כמה שנים יש לי הרושם שהתקשורת הישראלית התחלקה לשני מחנות - מחנה אחד הוא כלי תקשורת שנקודת מבטם הבלעדית היא ש"טובה הארץ מאוד מאוד", עד כדי עיוורון מוחלט והכחשה מדאיגה של הצרות הרבות כל כך שמתרגשות עלינו כאן בשנים האחרונות. המחנה השני הוא של כלי תקשורת המוציאים את דיבת הארץ רעה, עד כדי כך שלא תוכלו לשמוע בהם אף לא מילה טובה אחת - לא על הצבא ולא על המדינה, וודאי שלא על ראשיה, שריה ויועציה.

ההאזנה לשני המינים של התקשורת הזו היא סכנה גדולה. כי הסוג הראשון משתיק כל סוג של ביקורת, והסוג השני משתיק כל קול מחזק ומעודד. התנועה לעבר התיקון, השיפור, ההחלמה וגם הניצחון כרוכה תמיד בשילוב בין שני הקולות. דרושים לנו שפה חדשה, קול חדש וגישה חדשה - כזו שאוהבת את הארץ עד כלות, אבל שזוכרת שאהבה לא צריכה להיות עיוורת, ושטוב וראוי להכיר גם בחסרונותיה. אפשר לבקר את הממשלה והצבא, המדינה והעם בלי להוציא דיבה ובלי לבוז לטוב שיש בכל אלו.

כאשר מגיע הנביא אלישע לעיר יריחו, קצת אחרי שמורו ורבו, אליהו הנביא, עולה בסערה השמיימה, אומרים לו אנשי יריחו את אחד מהמשפטים הפטריוטיים ביותר שנאמרו אי־פעם בעברית - "הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת" (מלכים ב, ב, יט). מצד אחד המצב ביריחו בלתי נסבל - המים אינם ראויים לשתייה והשכול מכה בכל מקום, אך כל זה לא מפריע לתושביה להכריז בפה מלא "מושב העיר טוב". אנשי יריחו אוהבים את עירם בכל ליבם. "חן מקום על יושביו" קרא לזה ר' יוחנן בגמרא (מסכת סוטה דף מז), אבל זה לא מונע מהם להכיר במגרעותיו ואף לדבר עליהן בגלוי ובפה מלא. רק השילוב בין שני הקולות האלה עושה אותם לפטריוטים, שאוהבים באמת את הארץ שלהם.