מאחורי הציטוט הבא עומד לא אחר מאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "אנחנו במלחמה בכמה חזיתות, ולפנינו אתגרים גדולים והחלטות קשות. לכן אני דורש בכל תוקף מכל השותפים לקואליציה - תתאפסו. תתעלו לגודל השעה. זה לא הזמן לפוליטיקה קטנה, זה לא הזמן לחקיקה שמסכנת את הקואליציה שנלחמת למען ניצחון על אויבינו".
לקרוא ולא להאמין: האיש ששותף לכל הקומבינות המסריחות שמבאישות את חיינו בשבועות האחרונים; שחייך מאוזן לאוזן כשהפטור מגיוס לחרדים הוארך בכנסת, כשהוא יודע שכמה שעות קודם לכן נהרגו לוחמים ברפיח; שנתן ונותן לשותפיו הקואליציוניים כל מה שהם רוצים (ויותר); שמוכן לאפשר גם היום חוק השתמטות שערורייתי מגיוס, כשצה"ל משווע לחיילים והחברה הישראלית משוועת לשוויון; שעסוק בפוליטיקה ברוב שעות היום, הרבה יותר ממה שהוא עסוק בענייני המדינה הבוערים באמת - הוא קורא לאחרים לא לעסוק בפוליטיקה קטנה.
אז בואו נדבר על התעלות לגודל השעה, ויסלחו לי הקוראים - הגיע הזמן לשים כמה דברים על השולחן. בראשית המלחמה נתניהו לא תפקד. בעוד אחרים התעשתו, הוא נותר בהלם. לקח לו זמן להתאושש, אבל יכולת קבלת ההחלטות שלו התקשתה להתאושש. הוא היסס ממושכות טרם אישר ואפשר את התמרון הקרקעי (הוא כמובן יטען אחרת, אבל הסטנוגרמות יוכיחו מי דחף ומי עיכב), וכך נהג גם בהמשך: כשהשהה את מתן האישור לפעולה קרקעית בחאן יונס, כשהשהה את מתן האישור לפעולה קרקעית ברפיח, כשהשהה בכמה מקרים מהלכים הקשורים במשא ומתן לשחרור חטופים, וכשהשהה כל דיון אסטרטגי - על עתיד עזה, על עתיד הצפון, על איראן.
תתפלאו, אבל זה לא בהכרח רע שראש הממשלה חושב פעם ועוד פעם לפני הפעלת כוח. זה אפילו רצוי, גם כדי להרבות מחשבה וגם כדי לוודא שכל האפשרויות נבדקות לפני שמחליטים על מהלך, שיש לו השלכות על חיי אדם ועל המציאות בשטח. הבעיה אצל נתניהו היא לא ההססנות, שאופיינית לא רק לו; הבעיה היא ניסיונו להציג לציבור מציאות אחרת, של גבר־גבר שרק בזכותו הכל קורה - שבעוד הצבא רופס והשב"כ רופס ועמיתיו השרים רופסים, הוא ורק הוא דוחף לפעולה.
בעולמו של נתניהו כולם הם בעיה, והוא הפתרון. כולם היו הבעיה לפני 7 באוקטובר, כולם היו הבעיה ב־7 באוקטובר, וכולם הם הבעיה מאז 7 באוקטובר. תנו לו רק להזיז אותם - בקואליציה, באופוזיציה, במנגנוני הביטחון, בוושינגטון - והכל יסתדר. במקום להציג לציבור מציאות מורכבת שאין בה פתרונות של שחור ולבן, נתניהו מרדד אותה למציאות פלקטית שניתן לסדר אותה בסיסמאות של "ניצחון מוחלט" (שהתחלף השבוע ב"ניצחון חד־משמעי"). לרוע המזל, החיים לא מסתדרים עם הקלישאות האלה: לא בדרום ולא בצפון, לא עם החטופים ולא ביהודה ושומרון, וגם לא בזירה הפנימית. המציאות מורכבת מתמיד, ומחייבת שילוב של מחשבה עמוקה והגיונית, שיקול דעת וניסיון, וקור רוח עם יכולת קבלת החלטות, כדי לחלץ את ישראל מהבור העמוק שבו היא מצויה בכל זירה ותחום אפשריים.
נתניהו אינו עושה דבר מאלה. הוא עושה בדיוק את מה שהוא ביקש מחברי הקואליציה שלו לא לעשות: פוליטיקה קטנה. במציאות הנוכחית, המחירים שישראל משלמת על כך כבדים מתמיד. הדוגמה האחרונה היא הסרטון השערורייתי שהוא צילם השבוע, שבו ביקר את הממשל בוושינגטון על כך שהוא מעכב משלוחי נשק לישראל. נתניהו ידע היטב מה הוא עושה: מעמיק את המשבר עם ממשל ביידן, בשעה שכל העולם מנסה לשחרר את המשלוחים, שכוללים אמל"ח קריטי להמשך הלחימה של צה"ל בעזה, ובעיקר למערכה בלבנון. הוא הרי מעודכן בפרטי שיחותיו בראשית החודש של מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר עם בכירים בממשל, ובמפגשים הצפויים בשבוע הבא בוושינגטון לשר הביטחון יואב גלנט, והוא גם יודע שהועלתה נוסחה לסיום המשבר. ומה הוא עושה? במקום לסייע למאמץ הלאומי הזה, הוא מחבל בו כדי לקושש כמה קולות במאבקי המיצוב שלו בימין. למה? אצטט אותו: פוליטיקה קטנה.
בהיעדר כל חזון
בשבוע שעבר ביקרתי בעזה. חיילי המילואים ממשיכים להתייצב במספרים גדולים ובשיעורים גבוהים, כי הם מבינים את חשיבות המאבק על המדינה, אבל גם מעוד סיבה: חודשי הלחימה חישלו את היחידות וגיבשו אותן, והמילואימניקים באים גם בשביל החברים. הם לא רוצים שאחרים יאכלו אותה בגללם, ורואים בזה סולידריות מינימלית. אבל זה שהם באים לא אומר שהם עיוורים. הם מדברים בגלוי על הקשיים - הכלכליים, בלימודים, בבית, והקשיים הנפשיים שלהם ושל המשפחות - והם בעיקר מדברים על כך שממש אינם מבינים למה לא כל החברה הישראלית תורמת. או בלשונם: "אנחנו מבינים למה אנחנו כאן; אנחנו לא מבינים למה רק אנחנו כאן". התשובה: פוליטיקה קטנה.
והנה עוד דוגמה: השבוע, באיחור קל של שמונה חודשים, מונה פרויקטור לצפון, מנכ"ל משרד התפוצות אבי כהן סקלי. נאמר לי שמדובר באדם רציני, שגם נכנס למשימה במלוא הרצינות, קבע מפגשים והרים טלפונים למי שצריך. חלפו יומיים, ומתברר שהמינוי הוקפא, בוטל או יורט. הכתבים הפוליטיים מספרים שח"כ לשעבר אסנת מארק בחשה, הפעילה את מי שהפעילה בסביבתו הקרובה של נתניהו, והצליחה לעצור את התהליך. מי מפסיד? תושבי הצפון. הסיבה: פוליטיקה קטנה.
גם ככה סיכוייו של כהן סקלי להצליח היו קטנים מאוד. פרויקט הצפון הוא משימה לאומית עצומה, שדורשת סנכרון בין שלל משרדי ממשלה: ביטחון, אוצר, חינוך, תשתיות, כלכלה, רווחה, תיירות ועוד. שלל משרדים עם אגו של שרים ואגו של פקידים ועם רגולציות וליקויים מבניים שמקשים לתת מענה לבעיות גם בימי שגרה, שלא לדבר על המשבר העצום שבו הצפון נתון כעת. כדי להתגבר עליהם צריך אדם שהוא בולדוזר, שיונק את סמכותו היישר ממי שמקבל את ההחלטות - ראש הממשלה.
משה אדרי, שמוביל את מנהלת "תקומה" שאחראית לשיקום עוטף עזה, הוא איש כזה. לא רק יכולותיו האישיות הגבוהות, אלא גם העובדה שהוא כפוף במישרין לראש הממשלה בשבתו כראש הוועדה לאנרגיה אטומית - גוף רב־עוצמה שרחוק מעין הציבור, שאדרי רתם גם חלק מיכולותיו לטובת המאמץ העכשווי שהוא מוביל.
כתבתי בעבר שהמינוי של אדרי הוא בעיה כשלעצמו, משום שהגרעין האיראני הוא אתגר כביר שמחייב את כל תשומת הלב של מי שמוביל אותו. בימים האחרונים הצטברו עוד עדויות על כך שהאיראנים ממשיכים בהתקדמות העקבית שלהם לעבר הפצצה: מהחלטה להתקין אלפי צנטריפוגות חדישות במתקני ההעשרה התת־קרקעיים בפורדו ובנתנז, ועד ידיעות מודיעיניות על מהלכים שונים שהם מבצעים בתחום קבוצת הנשק שאחראית להפוך את החומר המועשר לפצצה.
אדרי אמור היה להקדיש את כל עיתותיו למאבק באיום הזה, אבל נקרא לדגל למשימה הדרומית. העובדה שהוא שואב את סמכותו ישירות מנתניהו מאפשרת לו לקדם מהלכים ותקציבים, ובעיקר מסמנת לשרים ולפקידים שכשהוא מדבר - ראש הממשלה מדבר. בצפון, לעומת זאת, כהן סקלי היה אמור לשאוב את סמכותו משר התפוצות עמיחי שיקלי, ולכן אף אחד לא היה מקשיב לו וסיכויי ההצלחה שלו היו קלושים.
במקום לטפל כמו שצריך בצפון מהרגע הראשון, נתניהו דחה ודחה כי לא ידע להכריע, וכשכבר החליט - בחר בתהליך עקום, שגם אותו ביטל. זה היה שיעור מאלף בכמה הניהול האסטרטגי בישראל כושל, ועד כמה הטיפול בסוגיות לאומיות מושפע ממניעים פוליטיים. המטה לביטחון לאומי חלש ונרפה מאי־פעם, והשפעתו על כיווני המלחמה או על ההתמודדות הפנימית והבינלאומית של ישראל זניחה עד לא קיימת. צחי הנגבי אמנם משתתף בכל הדיונים, אבל דעתו לא נחשבת במיוחד: לא בקרב אנשי המקצוע, לא בקרב הפוליטיקאים, ועל פי עדויות שונות גם לא אצל נתניהו, שמינה אותו לתפקיד.
הבעיה היא לא רק בדרג המדיני־ממשלתי. את המל"ל, שמעולם לא היה גוף רב־עוצמה, חיזקו בעבר זרועות חשיבה אסטרטגית שפעלו בגופים השונים. זה היה נכון בצה"ל, ובמידה פחותה גם במשרד החוץ ובמוסד. אלא שתהליכים שונים ניוונו את הגופים האלה: המחלקה למחקר מדיני במשרד החוץ (ממ"ד) אינה רלוונטית כבר שנים ארוכות כשם שהמשרד כולו איבד מחשיבותו, ואגף התכנון בצה"ל (אג"ת) פורק בידי הרמטכ"ל הקודם ובמקומו הוקם אגף איראן ואסטרטגיה, שלא מצליח לטפל לא באיראן ולא באסטרטגיה.
ואם מוסיפים לזה את הבריחה המתמדת של ראש הממשלה מדיונים אסטרטגיים ומקבלת החלטות אסטרטגיות, מקבלים ואקום מסוכן, שבו ישראל מוצאת את עצמה במצב הסבוך בתולדותיה כשהיא מתנהלת טקטית־תוצאתית, ובמקום לנהל את האירוע - מנוהלת על ידיו.
זה מתכון הרסני, שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות בכל החזיתות. שמונה חודשים וחצי מפרוץ המלחמה, נתניהו טרם הציג מה החזון האסטרטגי שלו: מה יהיה בעזה, ומה יהיה בצפון, ואיך הוא מתכוון לבלום את איראן בתחום הגרעיני ובתחום הקונבנציונלי (שהתעצם באחרונה לממדים שמאיימים על ישראל כמעט כמו הגרעין), ומה יהיה עתיד היחסים עם ארה"ב ומדינות המערב ומדינות ערב, ואיך הוא מתכוון לשקם את תדמיתנו בעולם, ואיך משקמים את הכלכלה, ומעל לכל - איך מבריאים את החברה הישראלית, שחולה מאוד.
הפתרונות מסובכים, אבל התשובה פשוטה. נתן אותה אדם חכם בשם בנימין נתניהו, אז אשען עליו: לא עוסקים בפוליטיקה קטנה. לא מתעסקים בג'ובים (חוק הרבנים) כדי שדרעי לא יכעס, ולא מקדמים אפליה (חוק ההשתמטות) כדי שגולדקנופף יהיה מרוצה, ולא מעמיקים את הקרע עם ארה"ב בשביל עוד כמה קולות בבייס, ולא מפקירים את הצפון ואת תושביו משום סיבה שהיא. ואפשר להמשיך ברשימה הזאת של דברים שלא עושים, ואולי כדאי להתחיל אותה במה שאמור היה להיות מובן מאליו: כשישראל חבולה ומדממת, מקדמים אחדות פנימית ולא מפקירים את הממשלה בידיהם של קיצונים משיחיים, שמנסים לקחת את מדינת ישראל למחוזות שמעמידים את עצם קיומה בסכנה.
נתניהו היה פעם כל אלה. מי שעבדו איתו לפני 15 שנים נשבעים שהתהליכים היו תהליכים, ההחלטות היו החלטות, והמדינה היתה לפני הכל. תמיד היתה ברקע פוליטיקה, אבל ישראל קדמה לה. מתישהו הסדר התחלף. מי שחשב שמשהו ישתנה ב־7 באוקטובר, התבדה. יתכבד הדרום ויחכה, ויתכבד הצפון ויחכה, ויתכבדו החטופים ויחכו, ויתכבדו החיילים בסדיר ובמילואים ויחכו, ותתכבד הכלכלה ותחכה. למה? פוליטיקה קטנה.
כששוטרים עוברים באדום
הררי מלים נכתבו כבר על התהליך ההרסני שעוברת המשטרה תחת השר שמופקד עליה, העבריין הסדרתי איתמר בן גביר. עדויות לא חסרות, והן מצטברות על בסיס יומי. ממפקדים שמתחנפים לשר תוך מעקף של כל נורמה ארגונית ופיקודית, ועד לשוטרים שמפעילים כוח מוגזם - לרבות כלפי משפחות חטופים וסתם אזרחים טובים שמצאו את עצמם במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול השוטר הלא נכון.
ביום שני מצאתי את עצמי באירוע כזה. הקבוצה שאני אוהד, הפועל תל אביב, הגיעה לגמר הפלייאוף בכדורסל מול מכבי תל אביב. המשחקים בין שתי הקבוצות טעונים מטבעם, וטעונים מתמיד בשנים האחרונות. יש לזה הרבה סיבות שלא כאן המקום לפרט אותן, וגם הרבה תוצאות לוואי מגונות: משירים פסולים (עצם השימוש בשואה מעורר בי חלחלה), ועד תופעות אלימות - כולל השלכת אבוקות מהיציע במשחק האחרון, שסיכנה חיים. מי שעשו זאת הם עבריינים שמקומם בכלא, גרעין אלים שפוגע בראש ובראשונה במועדון ובאוהביו הרבים.
וכאן אנחנו מגיעים למשטרה. למרבה הצער, במקום להיות מבוגר אחראי ומרגיע, המשטרה רק ליבתה את המהומה. קודם למשחק הצטברו עשרות עדויות על הפעלת אלימות כלפי אוהדים, שכל חטאם היה שלבשו אדום. זה כלל דהרות סוסים לתוך הקהל, דחיפות, ואפילו איומים. מפקד מרחב איילון במשטרה, תנ"צ חיים בובליל, אמר את הדבר המדהים הבא: "אני אבוא אליך בלילה, ואני אעיר אותך ואתה תראה אותי. תזכור את הפנים, אתה תראה אותי היום בלילה. תזכור, תזכור טוב אותי. תזכור".
במשטרה טוענים שקדמו לדברים האלה התבטאויות קשות כלפי בובליל. יכול להיות, ועדיין - העובדה שהוא מדבר כך מעידה על אובדן עשתונות ועל אובדן דרך. ואם הוא נוהג כך, קצין בכיר שאמור להיות עם שיקול דעת, מפחיד אפילו לחשוב איך נוהגים שוטרים זוטרים יותר תחתיו, ומה הם מרשים לעצמם להגיד ולעשות.
אני מודה שהדברים האלה גרמו לי לתהות אם כל המקרים של הפעלת כוח מצד המשטרה מוצדקים, ואם כל המעצרים מוצדקים, ואם כל ההודעות אמינות. הרי לפני המשחק הזה הצדיקה המשטרה את האלימות שנקטה, בכך שהאוהדים שרו לשוטרים שהם "בני זונות". כן, אתם שומעים נכון. מבחינת המשטרה, "בן זונה" (קללה מבאסת, אבל נסכים שלא ברף העליון של העלבונות) היא סיבה לתגובה אגרסיבית. ואם כך, כולנו כנראה עבריינים וכולנו רשאים להפעיל כוח בתגובה, כי אין כאן אחד שלא קילל או שלא קיללו אותו.
המשטרה היא גוף חשוב מכדי שנוותר עליו. גבורת השוטרים ב־7 באוקטובר בלטה דווקא על רקע כישלון המשטרה בהתמודדות עם הפשיעה הגואה ותחושת הביטחון האישי שמידרדרת. במקום לעסוק בהאשמות כלפי כל העולם ואחותו, מומלץ לצמרת המשטרה לפשפש במעשיה־שלה ולבדוק איך לתקן את דרכיה. ובמקרה של הקבוצה שלי: להיפגש, לדבר, להגיע להסכמות ולעבוד ביחד כדי למנוע את הפעם הבאה, שעלולה להיגמר בדם. הרוב השפוי ביציעים, כמו בהפגנות, ישתף פעולה בשמחה; מנגד, אם הוא ירגיש שהמשטרה ממשיכה במסלול השגוי שבו היא צועדת, הוא יתייצב מולה בקול גדול בהרבה.
