מה יותר חשוב - התנדבות או מחויבות?

הילדים שלנו יודעים שהעונש הכי חמור שהם עלולים לקבל מאמא שלהם הוא האמירה - "אני לא מרשה לך לעזור בבית היום". כי כשכולם שותפים במשהו ורק אתה יושב בצד, אתה נפלט החוצה מהחבורה ומהקהילה. בהרבה מובנים זה יותר גרוע מכל סנקציה אחרת.

לפני כמה שנים התקשר אלי אדם שהיה מאושפז בבית חולים וביקש לשאול שאלה בהלכות תפילין, שקשורה במצבו הרפואי המורכב. השבתי לו שבמצבו הנוכחי הוא פטור מהמצווה, ואינו חייב להניח תפילין. לאחר מחשבה נוספת והתייעצות עם אחד מרבותיי, הגענו למסקנה שיש דרך שבה הוא יכול, ואף צריך, להניח תפילין. קשה לי לתאר לכם כמה שמח אותו חולה, כשהתקשרתי לומר לו שהוא בכל זאת חייב במצווה.

הנקודה הזו היתה עבורי נקודה מכוננת לא רק כרב, אלא גם כאדם, כהורה, כמורה וכאזרח. משום שיש תפיסה רווחת בעולם, שלפיה בני אדם מחפשים תמיד פטורים והתחמקויות, אבל האמת היא שיותר מכל דבר אחר, בני אדם מחפשים שותפות ומשמעות. והביטוי המזוקק לשותפות ולמשמעות הוא הנכונות לשאת בעול. פטור מחובות הוא בהרבה מובנים ההדרה הגדולה מכולן.

את החירות האמיתית קיבלו בני ישראל לא כאשר יצאו ממצרים, אלא כאשר קיבלו את התורה. הנשיאה בעול המשותף, במשימה ובשליחות, היא הביטוי העמוק ביותר לשייכות, למשמעות ובאופן פרדוקסלי גם לחופש. אם לא מוטלים עלי שום חובות, סימן שאין בי אמון, וכנראה גם אין בי יכולת. מהות הברית היא המחויבות, ואין ברית בהתנדבות. להיות פטור זה להיות מחוץ לברית, וזו חוויה שאני לא מאחל לאף אחד.

יכול להיות שזו אחת הסיבות לכך שלהרבה זוגות שחיים יחד במשך שנים, חשוב להתחתן לפני שהם מביאים לעולם ילדים. כי את המהלך הדרמטי הזה, אולי ההחלטה הכי דרמטית בחיי אדם, קשה לעשות רק על בסיס וולונטרי של אהבה, חברות ותשוקה. הבסיס לשותפות הזוגית הוא ההסכמה, שחלה עלינו איזושהי מערכת כללים משותפת. בשפה דתית קוראים לזה ״ברית״ - מחויבות הדדית חדה וברורה, שלא תלויה בחשק חולף.

צודק מי שטוען שתרומתו למדינה של מתנדב בזק"א או ב"איחוד הצלה" גדולה מתרומתו של מש"ק ממטרות בקריה. אלא שהשאלה המשמעותית היא לא "כמה תרמת?" אלא - "האם ועד כמה אתה מחויב?". אני מלא הערכה לכל המתנדבים והמתנדבות, אבל ברית מבוססת בראש ובראשונה על נאמנות, וכמו שאי אפשר לבנות משפחה עם אדם שיתפקד כאבא רק כשמתחשק לו, כך אי אפשר לבנות מדינה עם מי שהתרומה שלו מבוססת על התנדבות. גם אם הוא מתנדב מסור באמת. זה בעיניי פשט דברי חז״ל ״גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה״ (תלמוד בבלי, בבא קמא, לח.) - התנדבות זה יפה, אבל ברית כרותה רק עם מי שרואה עצמו חייב.

פרשת "בהעלותך" מספרת את סיפורם של האנשים שהיו טמאים בחג הפסח, ולא היו יכולים להקריב את הקורבן יחד עם כל שאר העם. לכאורה, מי שאינו עומד בתנאי הסף להקרבת הקורבן, הדורשים בין השאר טהרה, פטור מהחובה להשתתף בו. אך בניגוד למה שניתן היה לצפות, אותה חבורה לא שמחה בפטור שהיא קיבלה, לא חגגה את החירות מהעול ולא המשיכה בשגרת יומה. הם באו בתלונה ובדרישה אל משה: "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ז). הקריאה "למה ניגרע" היא אחד הסמלים המזוקקים והחזקים ביותר לרצון להיות שייכים ושותפים. היא ההבנה שהפטור הוא מגרעת, ולא זכות.

כשאדם הולך לעולמו אנחנו אומרים עליו שהוא "נפטר" - נעשה פטור. חתולים לא נפטרים, הם סתם מתים. כי היכולת לשאת בנטל היא מותר האדם מן הבהמה. ולהיות חייב במשהו - זה לחיות. לא כולם יכולים להתגייס לצבא, יש המון סיבות וחלקן טובות והגיוניות לגמרי. יש אפשרויות שירות נצרכות ותפקידים מופלאים וחשובים בשירות הלאומי והאזרחי. הם צריכים להיות פתוחים לגברים ולנשים, ליהודים ולערבים, לחרדים ולחילונים - איש בל ייגרע. אבל הם, בעיקר, צריכים להיות חובה לכולם.