אחדות אמיתית תגיע מרצון, לא בכפייה

ד"ר מיכה גודמן הוא סופר מוכשר, ידען גדול בכל הנוגע לחוכמת ישראל ומודאג מן הפילוג בתוכנו. את ספרו הפוליטי הראשון פרסם ב־2017 ("מלכוד 67"), ובו קבע כי לימין יש תשובות טובות לבעיות הביטחון של ישראל, אך אין לו תשובות באשר לאובדן הרוב היהודי בין הירדן לים; לשמאל, לעומת זאת, יש תשובה לבעיה הדמוגרפית בדמות חלוקת הארץ בין שתי מדינות, אך אין לו תשובות מספקות באשר לביטחונה של ישראל. כיוון שכך הוא סבור כי יש לדחות את הפתרון המדיני, ובינתיים - לצמצם את הסכסוך עם הפלשתינים לנושאי הליבה, ולנהל אותו באמצעות הקלות שונות לשכנינו, תוך דחיית רגע ההכרעה בשאלת חלוקת הארץ.

ספרו החדש, והמומלץ מאוד לקריאה, נכתב לאחר 7 באוקטובר, ובאה בו לידי ביטוי דאגתו הגדולה של גודמן מן המתח שהתגלע ב־2023 סביב ניסיון הממשלה להפיכה משפטית, והמסר שהעביר המתח הזה לאויבינו על אובדן הלכידות בתוכנו.

הטענה של גודמן היא כי החלוקה האמיתית בישראל אינה בין מחנה אחד המורכב מימין מתון, ימין קיצוני וחרדים, לבין מחנה שני המורכב ממרכז־שמאל, שמאל ציוני ומשמאל קיצוני. לדידו, החלוקה היא בין ימין ושמאל ציוניים, שתמיד ידעו לעבוד ביחד, ועליהם לשוב ולשתף פעולה, לבין ימנים קיצוניים, חרדים ואנשי שמאל לא־ציוניים. הוא מבכה את המצב שבו גלעין החברה הישראלית מפוצל באשר לעתיד השטחים, והוא שב וקורא לדחות את ההכרעה ההיסטורית למועד אחד, ולפעול במשותף בכל הנושאים האחרים.

בספרו החדש אין גודמן חוזר על הטענה על אודות הביטחון של הימין והפתרון המדיני של השמאל, משום שהטענה הימנית על הבטחת ביטחוננו הופרכה ב־7 באוקטובר, בעוד פתרונו המדיני של השמאל הוא עדיין האופציה היחידה שתבטיח את ישראל יהודית ודמוקרטית. הצעתו החוזרת לדחות את העיסוק בנושא הרגיש ביותר על סדר יומנו היא עוד פחות מעשית כיום, משום ששבע השנים שחלפו מאז חלק עימנו את משנתו המדינית יצרו מצב שבו אין כבר היום רוב יהודי ממערב לירדן, ובלא רוב יהודי לא תתקיים כאן מדינה יהודית דמוקרטית. לא בחוק.

אולי לא שמעתם על כך, אבל בשבוע שעבר עבר "חוק האחדות" ביוזמתו של ח"כ אברהם בצלאל מש"ס. איך לא חשבו על כך קודם לכן? שנים מדברים על סכנות הקרע בעם, על שנאת חינם, שבגללה חרב הבית לפי אותה אגדה על קמצא ובר קמצא ממסכת גיטין. אנו מכים על חטא על כך שאנו מצליחים להתאחד רק אל מול סכנה משותפת, ואיננו מצליחים לשמר את האחדות הזו גם כשהסכנה חולפת, ועכשיו נפתרה הבעיה - חוק המחייב לחגוג את "יום האחדות" בכל שנה בא' בסיוון. כך נתאחד, סוף־סוף, כמו שצריך.

יחגגו אותו בישיבת ממשלת מיוחדת, במליאת הכנסת ובוועדותיה, באירוע שיתקיים במשכן הנשיא, בצה"ל ובמערכת החינוך, והמטרה היא לקיים לכידות חברתית וערבות הדדית בחברה הישראלית ובעם היהודי בתפוצות. לא פחות. אם לא ניחשתם, גם תקציב מיוחד יוקצה מאוצר המדינה לשם ציון היום החשוב הזה, כי מה פתאום שהכנסת, הממשלה או משכן הנשיא יממנו מתקציביהם את ההוצאות הרבות הכרוכות בחגיגה?

חבר כנסת חדש רוצה לחוקק חוק שיישא את שמו, הוא מחפש נושא שאין עליו מחלוקת מיוחדת, מחתים חברי כנסת שלא נעים להם לסרב לחתום לו והמצפים ממנו לחתום על הצעות החוק שלהם, והרי לכם הוצאה חדשה מתוך תקציב המדינה המחפש כל הזמן יעדים נוספים לבזבוז.

אבל האחדות החשובה באמת היא האחדות באשר לקבלת חוקי המשחק, וזו תוכל להירכש במערכת החינוך. אחדות אין כופין בחוק ולא בחג מיותר.