הערב שבו הפכתי לבתולה אסיאתית

משזרחו הכוכבים בניו יורק אנחנו מתיישבים לארוחת ליל שבת. בסלון שני חתולים, אחד חום ואחד שחור, ובעל הבית כל־כולו עם חתוליו. "הבט על החתול השחור", הוא זועק לעברי, "הוא ממש מאחוריך!"

ואכן, החתול השחור מאחוריי, והחתול החום מלפניי. "הם כל החיים שלי", אומר בעל הבית לאורחיו שמסביב לשולחן.

הם שרים "שלום עליכם" בהברה אמריקנית, ואילו אני בהברה חסידית - בשביל החתולים שמעודם לא שמעו "שולעם עלייכם" - ובעל הבית ממש מתרגש שאני מנעים לחתוליו בניב יידישאי שבו הסבא שלו היה שר. תמיד חשוב שהנכדים, השחור והחום, ישמרו על קשר עם סבא וסבתא. הכל נשאר במשפחה, כמו שאומר הפתגם.

"עם ישראל חי", שרה אחותו, באמריקנית קלאסית. היא לא מכירה הרבה שירים יהודיים, אבל "עם ישראל חי" היא יודעת, וכשהיא שרה היא ואחיה מביטים בחתולים, חתולים יהודיים, ומדמיינים לעצמם שהחתולים שרים יחד איתה. עם ישראל חי, וחתולי ישראל הם כמובן, וללא צל של ספק, חלק נכבד, אם לא החשוב ביותר, של עם ישראל. חתולי ישראל חיים, כולם היו בניי, ולא משנה כמה סטודנטים יפגינו ברחובות נגד מדינת ישראל, תופעה שנהפכה לחובה במדינת החופש והגבורה, המדינה שבה אנו חיים. החתולים שלפנינו, לשמחת הצעירה שבינינו, סטודנטית יהודייה מטקסס, לא מרעיבים אזרחים חפים מפשע בעזה ולא מפציצים פלשתינים השכם והערב. מי מרעיב ומי מפציץ? "ישראל". למה ישראל מרעיבה ומפציצה? "זה אתה צריך לשאול את הישראלים. אתה צריך להבין", היא מלמדת לי, "שהסטודנטים שמפגינים נגד ישראל הם לא אנטישמים - הם פשוט נגד רצח העם שישראל מבצעת בעזה. אף מדינה מערבית לא מפציצה אזרחים".

יש משהו במה שאת אומרת, עבדכם הקטן שח לה. ככל שאני יודע, ולא אכחיש זאת, נכון לרגע זה אף מדינה מערבית לא מפציצה עזתים.

היהודים והדמוקרטים כבר לא?
גברת מגונדרת היושבת לצידי, יהודייה ניו־יורקית המגדירה את עצמה כשמרנית וידועה באהדתה לאדון טראמפ, בקושי מצליחה להסתיר את אכזבתה המרה מהסטודנטית. דבר כזה, היא אומרת לה, מילים כאלה, היא לא ציפתה לשמוע הערב. "עד לפני 7 באוקטובר רוב היהודים בחרו במועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, זה נכון, אבל הם כולם שינו את דעתם מאז. כולם. איך זה יכול להיות", היא תוהה בעודה מביטה בעיניים מוכיחות בסטודנטית הצעירה, "שאת אומרת דברים כאלה?" הליברלים היהודים שבמדינת ניו יורק, מכריזה היא, הם סיפור של העבר. אין יותר יצורים כאלה.

האם את רוצה שישראל תחדל מלהתקיים? "ברור שכן. ישראל היא גזע, וגזע זה תכלית הרוע". והפלשתינים, הם לא גזע? "מובן שהם גזע!" אז איזו מדינה היית רוצה בין הנהר לבין הים? "פלשתין". רגע, למה הגזע הישראלי רע והגזע הפלשתיני טוב? "לא חשבתי על זה, אני אחזור אליך"

החתולים, גם השחור וגם החום, שמים בה מבט משתאה, מעין מסתורי, שרק חתולים יודעים לבצע, אבל היא מתעלמת מהם.

מי אמר לך, אני שואל את הטראמפית, כי יהודי ארה"ב שינו את עורם? "זאת עובדה", היא עונה.

ומאין לך שזאת עובדה?
"כולם יודעים את זה!"

מי הם כולם? "כולם". ובמקרה שאני עדיין בספק, היא לוחשת באוזניי שיש לה "מקורות" שאותם, לצערה, היא לא יכולה לגלות, המאשרים כל מילה שזה עתה אמרה. זהו סוד כמוס, היא מבהירה, ובידיה מכסה את פיה.

החתולים מכשכשים בזנבותיהם בתנועת יעלה ויבוא, כי הלוא יהודים כשרים ומסורתיים הם, ובעונג רב מפזמים, אם אני מצליח להבין את שפתם, את פזמון הנעורים שלי, "סוד כמוס לחמור ולסוס". בתמורה להופעה מרעננת זו, וכמנהגם עוד מששת ימי בראשית, הם מבקשים בשר עוף מהצלחת שלי. כי להווי ידוע: חתולים יהודים ניו־יורקים, שנוררים מבטן ומלידה, ישירו ויפזמו כל שתחשקו אם זה יקרב אותם לעוד חתיכת עוף. עם ישראל חי, סוד כמוס לחמור ולסוס, עוד אבינו חי, וכל שיר אחר אם תרצו.

אני עבדכם הקטן, שיש לו עוף די והותר, לא שר ולא מפזם. ומאחר שאין לי דברים חשובים יותר לעשותם בערב זה, אני מחליט פה אחד, אני ואני, לבדוק את אמיתות דברי הטראמפית. אני שולח מבט מהיר לעבר היהודים שמסביב לשולחן, שיחדיו מונים כמעט מניין, ושואל אותם: האם בעברכם הייתם ליברלים?

מינוס גברת דונלד, כל האחרים עונים שאכן כך הדבר.

האם אי מכם שינה את עמדתו לאחר 7 באוקטובר?
אף לא אחד. "למה שנשנה?" תמהה לה הסטודנטית, "אתמול היינו נגד רצח עם, היום אנו נגד רצח עם, ומחר נישאר נגד רצח עם".

גברת דונלד שומעת ולא מאמינה. היא בהלם. החתולים, לעומת זאת, עסוקים ברגע זה בללקק אחד את השני ולא מחווים דעה כלשהי בנדון. ואני הקטן, אזרח מתורבת מימים ימימה שלא מלקק בפומבי, שואל את הסטודנטית שאלה שמשום מה בדיוק הרגע צצה במוחי: מה את אומרת על מה שארה"ב ומדינות מערביות אחרות עשו בלוב, למשל?

"מה הם עשו?"

את לא יודעת?
"אני צריכה לדעת? על איזו שנה אתה מדבר?"

השנה, אם יעניין אותך לדעת, אנו חוגגים בר־מצווה למהפכה הלובית. לא מכירה?
"לא מכירה. מה היה שם?"

ארה"ב ומדינות מערביות אחרות הפציצו את לוב, אנשים מתו ברחובות, ועד היום לא ספרו כמה. לפי מה שנאמר לי בשעתו על ידי מפקדת בכירה בחיל האוויר האמריקני, אלפי אזרחים מצאו את מותם ברחובות לוב.

"על מה היתה המלחמה?"

נפט. נפט זול.
החתולים, שנוררים עם תעודה, מקפצים להם בתאוותנות הלוך ושוב בין רגליה של הסטודנטית לבין רגליי לשמע המילה "זול". איפה היו לוחמי החופש שלך אז? אני שואל את המלומדת מטקסס, בעודי זורק פיסות עוף חם לחתולים, השחור והחום.

היא לא יודעת. היא אפילו לא יודעת איפה לוב על המפה. אבל, היא מוסיפה, זה לא באמת משנה. ישראל מבצעת רצח עם, ואת זה כולם יודעים.

אם היא שחורה, אני סינית

עם ישראל חי, סוד כמוס לחמור ולסוס, שלום עליכם מלאכי עליון, והיא אשת חיל מי ימצא. וכשאשת החיל מסיימת את דבריה, משק כנפי המלאכים נותן את קולו אל תוך השקט המדכא המשתרר בסלון, ואני מוצא את עצמי מפזם "צאתכם לשלום".

המסובים, כמנהג יהודי ניו יורק מימים ימימה, מציעים שהגיע הזמן לאכול עוגות. דיבורים על פוליטיקה ודת, הם אומרים, מבזים את השבת.

"כשסבות־סבותיי הגיעו לאמריקה", היא מרצה לי, ומתכוונת לעבדים השחורים, "תרבותם נטרפה מהם". צמחונית יהודייה זו, שסבותיה הגיעו לאמריקה מסיביר, לכו והאמינו, קמה בוקר אחד והחליטה שהיא שחורה משחור, אף שעורה לבן כשלג

בשמוע החתולים דברי חוכמה אלה הם יוצאים מהסלון ורצים במנוסה לחדר השירותים. שם, הם משוכנעים, יהיה יותר מעניין.

וכשהחתולים עוזבים, גם עבדכם עוזב. עדיף, הוא אומר לעצמו, להעביר את הזמן בחברת בני אדם היודעים דבר או חצי דבר על לוב, על זנגה זנגה ועל מועמר.

ולמחרת היום, ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון, אני פוגש בה. יהודייה לעילא מכל ברכתא ושירתא, צמחונית מדאורייתא, וסטודנטית במדעי השחורים - כן, יש דבר כזה - באוניברסיטת קולומביה. "כשסבות־סבותיי הגיעו לאמריקה", היא מרצה לי, ומתכוונת לעבדים השחורים, "תרבותם נטרפה מהם".

צמחונית יהודייה זו, שסבותיה הגיעו לאמריקה מסיביר, לכו והאמינו, קמה בוקר אחד והחליטה שהיא שחורה משחור, אף שעורה לבן כשלג. טיפוס שכמותה, הלוא תודו, יודעת את נאום הזנגה זנגה בעל פה על כל הגיגיו והטיותיו.

איך לא?

אבל לא. בגדול, כפי מה שהיא נותנת לי להבין, היא לא מתעניינת במיקרו. מה שכן מעניין אותה, ומה שבאמת חשוב, זה מאקרו. וכאפריקנית־אמריקנית לפי דעתה, המשוכנעת שמרטין לותר קינג הוא הסבא שלה, או הסבתא, מאחר שכידוע חלוקה לזכר ולנקבה קיימת רק בעולם הגזעני־מגדרי - היא חושבת ש"המשטר הפשיסטי של ישראל רוצח חפים מפשע", הווה אומר אפריקנים פלשתינים, מתוך סיבה אחת בלבד: גזענות צרופה נגד הלא־לבנים, שחורים או חומים.
לצערי, היכן שאנחנו נפגשים, בבית עבדכם הקטן והמהימן שבמנהטן, אין חתולים, סליחה חתולות, ואפילו לא כלבה או תוכי. תופעה מאוד מוזרה, אני מודה, באזורנו. יש אותה ויש אותי, היא שחורה ואני לבנה.

כן, היום אני נקבה. למה לא? אם היא שחורה למה שלא אהיה בתולה אסיאתית צעירה?

אני, האסיאתית שבקושי מלאו לה 18 שנה (אם כבר, אז כבר), מאוד מתגעגעת לחתולות, השחורה והחומה, אבל אין ברירה. החתולות רחוקות מכאן, בחדר השירותים של בעליהן, ואני תקועה עם נכדת מרטין, שאפילו לא חולמת להיעלם בשירותים.

לפי ה"ניו יורק טיימס"

האם את מפגינה נגד ישראל? אני שואלת אותה. "מובן שאני מפגינה". על מה את מפגינה? "אני רוצה שפלשתין תשוחרר מהנהר ועד הים". למה את רוצה את זה? "כי מדינת ישראל היא מדינה גזענית". אוקיי, את זה כבר הבנתי. האם את רוצה שישראל תחדל מלהתקיים? "כן, ברור שכן. ישראל זה גזע, וגזע זה תכלית הרוע". ומה בקשר לפלשתינים, הם לא גזע? "מובן שהם גזע!". אז איזו מדינה היית רוצה בין הנהר לבין הים? "פלשתין". רגע, שואלת האסיאתית הבתולה, למה הגזע הישראלי רע והגזע הפלשתיני טוב? היא בוהה בי כאילו היתה חתולה חומה, ולא אפריקנית שחורה.

נו, אני שואלת בסינית עתיקה, וואס זוגסטע? "לא חשבתי על זה", עונה האפריקנית שלא אוכלת מן החי, "אני אחזור אליך". היא תצטרך לדבר על הנושא עם החברות שלה מהאוניברסיטה, היא אומרת לי, אלא שכעת הסטודנטיות בחופשה שבין סמסטרים. אך כשתשוב עונת הלימודים היא ונכדות מרטין האחרות יישבו על המדוכה וביחד יחליטו. עד אז, היא מוסיפה, בין כה וכה אין הפגנות בקולומביה.

לא שבאמת יש הבדל בין יום האתמול להיום. "הדיווחים על ההפגנות בעיתונות היו מוגזמים. חלק גדול מאלה שהפגינו היו יהודים, יהודים אנטי־ציונים, ואלה שהפגינו נגדם גם הם היו יהודים, גזענים, והם היו מאוד אלימים". שום אנטישמיות. שום כלום. ואם אני לא אתעצל, היא מוסיפה, גם אני אוכל לקרוא את האמת ב"ניו יורק טיימס" וב"גרדיאן". שם הכל כתוב, שחורה על גבי לבנה.

שתי סטודנטיות אלה, שתיים מתוך רבות שבהן נתקלתי, הן האליטה, מהעילית שבעילית של יהדות אמריקה. רק זורחת השמש הן קמות ממיטתן, מאכילות את חתוליהן, מהלכות עם כלבן, שותות קפה עם חלב אגוזים ויוצאות להפגין.

אני כשלעצמי, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו ברגע זה הןא מולדתי, סין. כן, סין. אני לא יודעת מה אתן חושבות על כל זה, חברות יקרות, אבל אני מרגישה בעננים. לולא הפגנות הסטודנטים לא הייתי מודעת לזהות האסיאתית שלי. וביניכן לביני, הרשו לי לומר לכן כי החל מהרגע שבו קלטתי מי אני באמת, בתולה אסיאתית, אני המאושרת באדם, באדמה. יהיה אשר יהיה בנהרות ובימים למיניהם, ובבתי השירותים פה ושם, אין מאושרת ממני באוקיינוס.

ובהפציע יום ה"נעשה ונשמע", שהנה קרב ובא, אשב לי בחדר שירותים אי־שם בין הנהרות ובין הימים עם השחורה והחומה, רק הן ואני, ויחד נזמר את שירי החג במנדרינית רהוטה וטהורה. לא יישא חתול אל חתול חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, נריע בלב רחב, ואני אתענג לי באכילת עוגת גבינה נטולת חלב. חג שמח!