במלחמת העולם השנייה בעלות הברית עשו כל מה שהיה עליהן לעשות כדי לשרוד. כדי לנצח. זה לא היה יפה, אבל מלחמה אף פעם לא יפה. הם הפציצו ערים, הרגו אזרחים, הם ביצעו פשעי מלחמה. הם נלחמו באש עם אש. ועוד קצת. הצבא האדום נקם בגרמניה כמו להקת זאבים רעבים. הם אנסו יותר משני מיליון נשים גרמניות. זה היה מרחץ דמים, מופע אימה. אבל אחרי מה שהנאצים עשו לבני עמם, מי יכול היה לעצור אותם?
סר ארתור "בומבר" האריס, מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי, הלך ישר לעורק הראשי. הוא כיוון לאזרחים גרמנים, הוא רצה לשבור את רוחם. הבריטים בסופו של דבר הרגו יותר אזרחים גרמנים מאשר ההפך. זה היה אכזרי, אבל זה עבד. ואז נגסאקי והירושימה. ההרס האולטימטיבי. מחיר הניצחון האולטימטיבי.
מוסר הוא דבר חשוב. צבא מוסרי זה יפה מאוד, אבל גם יחסי מאוד. הוא משתנה מתרבות לתרבות, מעת לעת, ממקום למקום. מה שנכון בהקשר אחד לא נכון בהקשר אחר. אבל יש דבר אחד שחשוב יותר ממוסר, יותר מערכים, יותר ממילים יפות. הישרדות. כשאתה ניצב מול אויב שרוצה למחוק אותך מעל פני האדמה, אתה עושה כל מה שצריך כדי לנצח. אתה נלחם מלוכלך, אתה נלחם חזק, אתה נלחם כאילו אין מחר. כי אם תפסיד, לא תהיה.
נורמנדי. הייתי שם בנובמבר 2013. רוח עלתה מן האוקיינוס. קרה. חודרת עצמות. בית קברות ענק של הצבא האמריקני מעל חוף אומהה. כורע ברך ליד צלב לבן. "כאן נח בכבוד חברנו הידוע רק לאל". לצידו מגן דוד מאבן. טוראי ג'וזף פרייזר מניו יורק. גדוד 359. דיוויזיה 90. 700 דונם. 9,387 צלבים. 149 מגיני דוד. 1,557 נעדרים. 45 זוגות אחים. סדר מושלם. ניגוד מוחלט לממלכת אי־הוודאות של המלחמה. כולם נפלו ב־6 ביוני 1944.
פילוסופיית המלחמה של פטון היתה: "שום מטומטם לא ניצח במלחמה על ידי כך שיצא ומת בשביל המדינה שלו. הוא ניצח כי הוא הרג מטומטם אחר למען המדינה שלו"
כאן בבית הקברות מובנת תשובת ג'ונסון לדה־גול, שביקש את הוצאת הצבא האמריקני מצרפת: "רק את אלו שעל האדמה או גם אלו שמתחת?" "היום הארוך ביותר", כך תיאר פילדמרשל רומל מה מצפה לכוחות הפולשים. 160 אלף חיילים השתתפו בצליחה. 24 דיוויזיות מהים. שלוש מהאוויר. 6,000 ספינות הובילו אותם. מבצע אדיר. הונאה מבריקה של הביון הבריטי קדמה לו.
הלוחמים יצאו מהנחתות אל תוך המים העמוקים, עד הצוואר לפעמים. היו להם מאה מטרים לחצות, עוד 200 עד חומת הים, המחסה היחיד. רבים לא הצליחו. המשקל על הגב היה כבד מדי. הם טבעו לפני שהספיקו להפעיל את חגורות ההצלה. אלה ששרדו את הים, פגשו את האש בחוף. ארטילריה, מרגמות, ובעיקר מקלעים שגבו את המחיר הכבד ביותר. לרוב הלוחמים זו היתה הפעם הראשונה בקרב.
בצד המזרחי של החוף, ב"פוקס גרין", פלוגות שלמות איבדו יותר ממחצית אנשיהן עוד לפני שהגיעו לחומה. במערב, ב"דוג גרין", נהרגו 120 איש בתוך רבע שעה. הבוקר ההוא על חוף אומהה גבה קרוב ל־3,000 הרוגים (במלחמת יום כיפור 2,656 הרוגים), בהם לא מעט יהודים. כעבור כמה ימים, באותו חוף, עמד מפקד הארמייה השלישית, גנרל ג'ורג' פטון, על הג'יפ שלו ונאם פיסת היסטוריה: "אני גאה להיות כאן כדי להילחם לצידכם. עכשיו בואו נחתוך לאוכלי הכרוב האלה את המעיים, ונצא לברלין לכל הרוחות. וכשנגיע לברלין אני עומד לירות באופן אישי בצַבָּע הבן זונה הזה, בדיוק כפי שהייתי יורה בנחש..."
פטון נכנס באיחור, כי הוא הושעה מפיקוד לאחר שסטר בבית חולים לחייל עם הלם קרב, וטען שהלם קרב הוא המצאה יהודית. ההשעיה סייעה במבצע ההונאה "פורטיטוד" במטרה לגרום לגרמנים לחשוב שתוכנית בעלות הברית היא לפלוש לאזור קאלה. פטון קיבל פיקוד על קבוצת ארמיות מדומה, והגרמנים שהתייחסו אליו כאל האיום המרכזי, אכלו את הלוקש. גם לאחר שהפלישה החלה, הדף רומל את הדחיפות והפאניקה בקול מפקדי השטח שלו וקבע: "זוהי הסחת דעת. הפלישה האמיתית תגיע בפה דה־קאלה ויפקד עליה פטון".
הפרדוקס כמעט טבעי. מצביא דגול, לוחם נועז, אבל גם אנטישמי. מצד שני, הוא הצעיד 2,000 גרמנים לראות את זוועות בוכנוואלד. אנטישמי שאהב את חייליו ומפקדיו היהודים. הם קראו לו "דם ומעיים" והוא היה קשוח, אבל הם היו הולכים אחריו עד לגיהינום ובחזרה. גנרל ג'ורג' ס. פטון ג'וניור האמין בגלגול נשמות. הוא טען שנלחם לצד אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר. אולי בגלל זה היה לו החוש השישי המיוחד לשדה הקרב. פטון ידע לקרוא את האויב כמו ספר פתוח.
הוא הסתובב חמוש בצמד אקדחים עם ידיות שנהב לבנות, קסדה מלוטשת עם כוכב גנרל וצעיף אדום. הוא היה לוחם מחוספס, אבל גם משורר שיכול היה לדקלם שייקספיר וקיפלינג בעל פה. היו לו מזג רע ופה ג'ורה: "אי אפשר לנהל צבא בלי מילים גסות, והן צריכות להיות מילים גסות ומתאימות. צבא בלי גסויות לא יכול להבקיע דרך שקית נייר ספוגה בשתן!"
פילוסופיית המלחמה של פטון היתה: "שום מטומטם לא ניצח מלחמה על ידי כך שיצא ומת בשביל המדינה שלו. הוא ניצח כי הוא הרג מטומטם אחר למען המדינה שלו". פטון האמין בהתקפה, התקפה ועוד התקפה. תחת פיקוד פטון, הארמייה השלישית חצתה את קווי הגרמנים כמו סכין חמה בחמאה. הטקטיקות שלו היו נועזות ולא קונבנציונליות. הוא תמיד חשב שני צעדים קדימה. וגם נאומי המוטיבציה היו חלק מהאגדה.
"יש דבר אחד גדול שכולכם תוכלו לומר אחרי שהמלחמה הזו תיגמר, ואתם תחזרו הביתה. אתם יכולים לומר תודה שבעוד 20 שנה, כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברך והוא ישאל אתכם מה עשיתם במלחמת העולם השנייה, לא תצטרכו להשתעל ולהעביר אותו לברך השנייה, ולהגיד 'תראה, הסבא שלך ניקה חרא בלואיזיאנה'. לא רבותיי, אתם תוכלו להסתכל לו ישר בעיניים ולהגיד: 'ילד, סבא שלך לחם עם הארמייה השלישית הכבירה ועם הבן זונה המחורבן ג'ורג'י פטון".
זה לא הקונפורמיזם שעושה מצביא דגול. לא ההתקדמות בסולם הדרגות. לא הקשרים הנכונים או הגב החלק. זה משהו אחר לגמרי. זו היכולת לחשוב אחרת. לראות את מה שאחרים לא רואים. נפוליון ידע את זה, ולכן הוא חיפש את המזל בקציניו. את הניצוץ הזה שאי אפשר ללמד או לרכוש. את היכולת לגרום לדברים לקרות. גם נגד כל הסיכויים.
מלחמה היא לא משחק של מספרים או חוקים. היא בעיקר מבחן לרוח האדם. המצביאים הגדולים הם אלה שמבינים את זה הכי טוב. שיודעים לנצל כל הזדמנות, כל יתרון, כל ניצוץ של מזל או גאונות, כדי להביא את הניצחון. תחשבו על עופר וינטר. כמה חבל. כמה חבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו