אחרי גנץ ואיזנקוט - הקבינט ישבור ימינה

אחרי שיצליח להתגבר על היסוסיו האחרונים, צפוי בני גנץ לפרוש לקראת סוף השבוע הבא מהממשלה, עם תום האולטימטום שהעניק לנתניהו ועל רקע הכנת הקרקע למהלך בתקופה האחרונה. שר הביטחון יואב גלנט יאבד בעלי ברית חשובים בקבינט המלחמה, גנץ וגדי איזנקוט, אבל הקואליציה תמשיך עם 64 המנדטים המקוריים שברשותה, בשאיפה להמשיך ללא קריסות ולקבוע מועד לבחירות עד לתום מושב הכנסת בתחילת אוגוסט.

גם המלחמה תימשך ללא גלגלי העזר של גנץ ואיזנקוט. ראש הממשלה בנימין נתניהו תמך באחדות והיה מעוניין להמשיך איתה עוד כמה חודשים לפחות, אבל אם וכאשר פרישת גנץ ומפלגתו תהפוך לעובדה מוגמרת, מתכוון נתניהו לחזור ולפנות לבייס. לממשלת הימין. להעניק תחושה שהדשדוש המסוים בקרבות הגיע בגלל גנץ ואיזנקוט, שלחצו להיכנע לתכתיבים האמריקניים ולא שירתו את האינטרס הישראלי באופן מלא.

אחת האפשרויות הנשקלת ברצינות בסביבת נתניהו היא לא פירוק קבינט המלחמה, אלא להפך - שינוי דרמטי בהרכבו. להכניס פנימה את אבי דיכטר ועמיחי שיקלי מהליכוד, נוסף על נתניהו, דרמר וגלנט, וכמובן גם את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שחיכו עד כה בחוץ עבור ממשלת האחדות. האמריקנים לא יאהבו את זה, בלשון המעטה. גם לא מפגיני קפלן, שיקבלו רוח גבית משמעותית עם פרישת גנץ.

אבל ייתכן, כך מקווים בלשכת ראש הממשלה, שהרוח בעם תשתנה. שהלחימה תקבל צורה משמעותית יותר עם הישגים ברורים יותר. אולי גם עסקת חטופים ראויה בשל כך. קבינט המלחמה החדש לא יזכה כנראה לאמון רב מדי מצד צמרת צה"ל, כך מעריכים בסביבת נתניהו, אבל גם זה יכול להשתנות בהמשך. את יהבם משליכים נתניהו ואנשיו בעיקר על המזכיר הצבאי החדש, האלוף רומן גופמן, שלא רחוק בעמדותיו מאלה של ראש הממשלה ושל הרכב קבינט המלחמה החדש, אם יוקם.

אם תצא התוכנית לפועל, יפנה נתניהו אל גדעון סער ואביגדור ליברמן להצטרף, תוך האשמת גנץ כי הוא זה שהטיל וטו עד כה להצטרפותם. ההערכה היא כי השניים ידחו את ההצעה, לפחות בשלב הראשון. על הקבינט החדש יהיה להראות שהכיוון במלחמה באמת השתנה. לא רק המערכת הפוליטית תבחן אותו, אלא גם הציבור כולו. נתניהו הבטיח את "הניצחון המוחלט", ומה שהפך מהתחייבות ביטחונית עבר במרוצת הזמן להיות קטליזטור פוליטי, לנושא שיביא את נתניהו לניצחון נוסף, או לקבורה פוליטית. קמפיין נוסח צוק איתן לא יועיל פה. רק מעשים בשטח.

האופוזיציה מצופפת שורות

בינתיים, הקימו באופוזיציה קבינט מלחמה משלהם. בעוד הלוחמים ברפיח משתלטים על העיר ועל מתקני שיגור הטילים של האויב ומשמידים מחבלים ותשתית טרור, באופוזיציה עוסק קבינט המלחמה של יאיר לפיד, ליברמן וסער בעיקר בהשמדת הממשלה. את השלב הראשון צלחו. גם אחרי שהודיע סער שהוא עוזב, נטישתו היתה עדינה מדי. כזו שתאפשר לו לחזור. חששם של לפיד וליברמן היה שסער לא לגמרי איתם. וכל עוד יש ספק לגבי סער, גנץ ימשיך להסס. השבוע, עם הקמת ה"חמ"ל" באופוזיציה לפירוק הממשלה, הצליחו לפיד וליברמן לשריין סופית את סער אליהם ולהכין את הקרקע לפרישת גנץ.

המסר לסער היה ברור: נכון שתקווה חדשה לא עוברת את אחוז החסימה, אולם החמ"ל המשותף וריבוי מפלגות האופוזיציה ששותפות בו, מלפיד ועד ליברמן (ועוד מעט יחבור אליהם גם גנץ), יביאו לסער פתרון פוליטי וחיבור מיוחל לקראת הבחירות הבאות. גם אחרי שגנץ יפרוש, אם אכן יעשה זאת, החמ"ל החדש ימשיך. החברים בו ינסו לוודא שאין זליגה החוצה. כלומר, פנימה לממשלה. אין ודאות שכך יקרה, אבל ניסיונות אינטנסיביים יהיו גם יהיו.

ולא רק כלפי השחקנים הקיימים. גם כלפי אלה שממתינים בחוץ: יוסי כהן, נפתלי בנט, איילת שקד. כולם יצטרכו לעבור דרך החמ"ל, שבו חברים אנשי הקואליציה העתידית הפוטנציאלית שלהם, ולתאם עם חבריו מהלכים. מי שיפגין סוליסטיות יתר ויפגע במאמץ הקבוצתי, יוקע ציבורית. המפגינים בחוץ הם החיילים. לפיד, ליברמן, סער ומהשבוע הבא כנראה גנץ, הם הגנרלים המופקדים על המהלכים הפוליטיים. אין להם מנדט אחר פרט להפלת הממשלה, אחרת ימצאו את עצמם נדרסים תחת ההמון בקפלן. אלה גנרלים כנועים, מובלים, אבל עם חופש פעולה מסוים בגבולות הגזרה הנתונים.

לכאורה אין מה שיפריע לממשלת ה־64 להמשיך לתפקד ולצלוח את המושב הנוכחי ללא מועד לבחירות. ככל שההפגנות בחוץ יסערו, כך יחפשו השותפים הטבעיים להתחמם יחד זה עם זה. לא כולם תמימי דעים על כל דבר, ויש עוד מכשולים ידועים כמו הגיוס והגננות החרדיות, וגם כאלה שעדיין לא. אבל האינטרס הכללי משותף והסיכויים לצלוח אותו אינם רעים בשלב הזה. בעיקר כי האלטרנטיבה, מבחינתם, גרועה בהרבה.

אבל יש בסיפור הזה כוכבית. חוליה חלשה - סיעת יהדות התורה, בעיקר דגל התורה בהובלת משה גפני.

גפני לא הסתיר מעולם שהממשלה העדיפה עליו היא ממשלת שמאל. לא רק בשל דעותיו הפוליטיות, אלא גם בשל השקט התעשייתי והנפשי שמקבלים הנציגים החרדים כשהם יושבים בממשלה כזאת. פתאום הכל עובר. גיוס, תקציבים לישיבות, אופק חדש לגננות, פטור מלימודי ליבה. אין הפגנות, אין מהומות. התקשורת בולעת ומחליקה. הבעיה הגדולה היא הציבור. הציבור החרדי עבר שינוי משמעותי בעשור האחרון. לא מוכן לשמוע על ממשלת שמאל, וחש קרבה גדולה לליכוד, לנתניהו ולציבור המסורתי־אמוני המאפיין את מצביעי הימין בשנים האחרונות. זאת בעוד מפלגות השמאל, כולן, עברו לצד הפרוגרסיבי, המתנגד לדת, מכיל שונאי חרדים מקצועיים ומתנכר למסורת.

בחירה באדם כמו יאיר גולן לראשות מפלגת העבודה, לדוגמה, לא לוקחת את מחנה השמאל למקום אחר, כמו המקום שבו היה בעבר, ואשר בו ראשי העבודה לדורותיהם ישבו עם החרדים ויצרו מרקם יחסים משותף. בחירה כזו מנציחה את המעבר של השמאל לערכים החדשים והקיצוניים, שהפכו מנת חלקו הקבועה. בוודאי כאשר חלק מתוכניותיו של גולן כראש העבודה הן לפרק את המערך הפוליטי הקיים בשמאל ולהביא למפץ ולהיערכות מחודשת עם מרצ ועם גורמי שמאל ואופוזיציה קיצוניים אחרים - דבר שהחרדים לא יוכלו להיות חלק ממנו בשום מקרה.

אבל זה לא אומר שניסיונות לא יהיו. בדגל התורה לא היו רוצים לראות את עצמם כבולים עם הליכוד לנצח. זה מה שהציבור רוצה, זה נכון, אבל גם לרבנים יש מה לומר. עבודת השתדלנות אצלם יכולה להביא גם לשינוי כיוון. הגננות הן תירוץ מצוין. גם הגיוס. ואולי בצד השני נערמות בינתיים הבטחות והתחייבויות שייטיבו עם הציבור החרדי דווקא אחרי חיבור מחודש עם השמאל, כולל ליברמן וגנץ. זה לפחות התרחיש שממנו חוששים יותר מכל בסביבת נתניהו. את משבר הגננות הם ינסו לפתור, אבל דרכו ינסו גם להבין אם זה אכן הסיפור המלא, או שמתחת לפני השטח פועל חמ"ל האופוזיציה גם בדרכים נוספות כדי להרחיב את סיכויי הצלחתו.

צליל תפוס אצל בן גביר

לתחושת חוסר היציבות בקואליציה תורם גם השר בן גביר, שהצליח להעלות גורמים בה - בעיקר את ההנגה החרדית - על בריקדות, בשל התעקשותו לתקוע מקלות בגלגלי חקיקת החוק שיעניק מונופול כשרות לטלפונים סלולריים לוועדת הרבנים לענייני תקשורת. רבים ראו באיומים של גפני לפרישה מתפקידו בקואליציה כאלה שנועדו להעביר מסר כללי לראש הממשלה, שהסיעות החרדיות כבר על הקצה. לא רק בגלל החינוך, אלא גם בגלל הגיוס, וגם בגלל בן גביר.

ביום שני תתכנס ועדת הכלכלה של הכנסת לקדם את הצעת החוק להחזיר את המונופול לוועדת הרבנים לענייני תקשורת, עמותה בפירוק אחרי שהתגלו בה מעשי שחיתות, ולקבוע כי תהיה זו העמותה היחידה שתוכל להעניק כשרות לטלפונים. המשמעות המעשית היא כי מנויי סלולרי בטלפונים הכשרים לא יוכלו להתנייד עם מספרם האישי לחברות אחרות, בניגוד למצב היום שבו יש שני גופי כשרות, המציעים טלפונים "כשרים" לשיחות בלבד ללא אינטרנט וללא סמס, ועם כוונה להקים גופי כשרות נוספים שיתחרו ביניהם. בלחץ אגודת ישראל החוק החדש לא רק ימנע הקמת גופי כשרות נוספים, שייטיבו עם הציבור החרדי ויעודדו תחרות והורדת מחירים, אלא גם יביא לסגירת הגוף הנוסף שכבר הוקם, שלו כמה אלפי מנויים, ויעניק לוועדת הרבנים, הנשלטת על ידי עסקני חסידות גור, את השליטה הבלעדית.

אחרי שהצליחו לקפל את ש"ס, את דגל התורה ואת שאר החסידויות באגודת ישראל והביאו לחזית חרדית אחת בעד החוק, ואחרי שגם הצליחו לרתום את הליכוד, את ראש הממשלה ואת יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, שבסך הכל רוצה להביא ליציבות קואליציונית וללכת הביתה בשלום, נותר בן גביר היחיד שמסרב בתוקף להיכנע לתכתיבי החרדים ולתמוך בחוק. לטובתו עומד סעיף בהסכם הקואליציוני, הקובע כי לא ניתן להעביר חוקים בנושא ללא הסכמה של כלל מרכיבי הקואליציה. ניסיון לאשר את החוק בלעדיו, הוא טוען, הוא הפרה של ההסכמים הקואליציוניים.

לא רק החוק הספציפי מוציא את נציגי החרדים בכנסת מדעתם. הכרסום המתמיד של בן גביר ועוצמה יהודית בכוחן של המפלגות החרדיות הוא שמדיר מעיניהם שינה כבר תקופה ארוכה. הסכם לא כתוב בין סיעות הקואליציה קובע שכל מפלגה פונה לקהל שלה ומנסה להגדיל את מאגר בוחריה מבחוץ, לא מתוך שורות הקואליציה. כך עובד כבר שנים גוש הימין. כמה שפחות קניבליזם טוב יותר לכולם. בן גביר לא משחק לפי הכללים. הפנייה שלו לקהל החרדי מובהקת. במקרה הספציפי הנ"ל הנציגים החרדים פועלים ישירות להטבת מצבם של רבנים ועסקנים ומרעים את מצבו של הציבור, שרק ייהנה מתחרות ומבחירה בין גופי כשרות.

בעוד הח"כים מדגל, מאגודה ומש"ס דואגים לעסקנים ולבעלי ההון, דואג בן גביר לציבור עצמו. לא סתם התנפל עליו גפני כשתקף בחמת זעם את "המזרחיסטים האלה". בוועדת הכלכלה השבוע ידונו לא רק בטלפונים סלולריים, אלא במידה רבה גם בעתיד הממשלה.