התביעה נגד ישראל בהאג עלולה להטביע את העולם המערבי כולו

קבוצת סנאטורים בראשותו של הדמוקרט בן קארדין, יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, הוציאה ביום שלישי הודעת גינוי נגד הפנייה של התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי להוציא צווי מעצר נגד רה"מ נתניהו ושר הביטחון גלנט. מעבר לפגיעה בסיכוי להביא שלום בר־קיימא למזרח התיכון והסיכון למשא ומתן להחזרת החטופים, בולט השינוי בהתייחסות לישראל כ"דמוקרטיה מתפקדת" בעלת היסטוריה של תפקוד דמוקרטי. "הפנייה להוצאת צווי מעצר מציבה שוויון מוסרי כוזב בין ישראל עם מחויבותה ארוכת השנים לשלטון החוק, לבין חמאס, שלטון תיאוקרטי אוטוקרטי בעזה, שאין לו אחריות ואינו חייב דין וחשבון לאף אחד. אם לומר את המובן מאליו: ישראל היא דמוקרטיה מתפקדת, בעוד חמאס הוא ארגון טרור. נציגים של בית הדין היו אמורים להגיע לישראל היום כדי לנהל פגישות עם פקידים ישראלים כדי לדון בטענות נגד ישראל... בקשת הצווים מתבצעת בניגוד לכל מה שמשתמע משלטון החוק... לישראל יש מערכת משפטית צבאית עצמאית, יש לנו אמון מלא ביכולתה של מערכת המשפט בישראל לשרת את הצדק".

הסנאטורים מציבים סימן שאלה על אמינות בית הדין הפלילי, שנראה כבעל דעה קדומה נגד ישראל. "נמשיך לנקוט צעדים להתנגד לפעולות בית הדין נגד בעלת בריתנו ישראל, וננקוט את הצעדים המתאימים לסייע לישראל ולהגן על צוותים אמריקניים נגד פעולות עתידיות של בית הדין", אמרו הסנאטורים. זו קבוצה דו־מפלגתית עם סנאטורים שמרנים כמו לינדזי גרהאם וסנאטורים ליברלים מובהקים כמו ג'ון פטרמן וריצ'רד בלומנטל הדמוקרטים.

פתאום האמריקנים מתייחסים לממשלת ישראל כממשלה שנבחרה באופן חוקי ומייצגת דמוקרטיה עם שלטון חוק ומערכת משפט עצמאית. בישראל חושדים שבכירי הממשל האמריקני, מהנשיא ועד מזכיר המדינה וג'ייק סאליבן, שבדיוק היה בשיחות בארץ כשהתובע קארים חאן התחיל להשתולל, היו בסוד ההליך המשפטי ועודדו אותו כדי למנף אותו כאמצעי לחץ על ישראל. מאחר שהממשל הדמוקרטי הפך את הכלים המשפטיים לנשק פוליטי טעון ודרוך בארה"ב, שימוש פוליטי במוסדות משפטיים בהחלט מתאים למדיניות הפרו־איראנית והאנטי־ישראלית של ממשל ביידן. התובע קאן, כידוע, נבחר לתפקידו בעסקה עם הממשל האמריקני (סגירת תיקים תמורת תמיכה והורדת הסנקציות שהטיל טראמפ על בית הדין).

והפתעה־הפתעה! גם עסקן בכיר כמו יאיר לפיד ונשיא המדינה יצחק הרצוג משדרים משהו בנוסח "בואו נעשה עסקה". "נתניהו צריך להודיע שהוא נכנס למשא ומתן עם הסעודים, כולל הרכיב הפלשתיני. לא יעמידו לדין בהאג ראש ממשלה שנמצא באמצע תהליך שלום היסטורי. זה יפתור לנו... זה יעזור לנו..." מלאו את החסר. דברי יאיר לפיד. הרצוג סבור שהסכם הנורמליזציה עם ערב הסעודית "הוא גיים צ'יינג'ר היסטורי, שמהווה ניצחון על אימפריית הרשע - מקווה שאפשרות כזאת נבחנת ברצינות".

מה שנתניהו כן יכול לבחון ברצינות זה הקמת רשות פלשתינית נפרדת בהרכב שונה ובתמיכה ממקורות ערביים לניהול עזה; וזאת משום שישראל לא יכולה לוותר על המשך מלחמה שוטפת בעצימות נמוכה נגד מחבלי חמאס בעזה, כפי שהדבר מתבצע ביהודה ושומרון.

אבל יש בנושא המשפט הבינלאומי עניין עקרוני. מאז הקמת האו"ם ב־1945 המלחמה הוצאה אל מחוץ לחוק. מי שמתחיל מלחמה ותוקף את שכנו הוא פושע. הסובייטים ושלוחיהם בעולם המערבי, בעולם השלישי ובתוך ישראל המציאו שיטת מלחמה חדשה, שמנצלת את המגבלות החלות על מדינות דמוקרטיות: מלחמת שחרור עממית. רק מלחמה שעיקרה רצח אזרחים היא צודקת וחוקית, ואילו התעמולה כבר מפשיטה את ישראל אפילו מזכות ההגנה העצמית. המשפטנים הישראלים הדגולים של העבר ראו בטרור הפלשתיני פשע נגד האנושות, משום שגם רצח יהודי אחד בשל היותו יהודי משדר כוונה של רצח עם. מאחר שבפרקטיקה לא פעלו בדרך זו, בוודאי לא במערכות המשפט הבינלאומיות, ניתן להשתמש בבתי הדין בהאג ככלי לוחמה אסטרטגי נגד ישראל, אבל גם נגד מדינות דמוקרטיות אחרות.

השנאה אותה שנאה

האנטיציונות מלווה כצל גדול את הציונות מאז תחילת הדרך, אך יש לה כוח התמד יותר מהציונות עצמה. הציונות לאורך השנים דועכת, ואז הצל מתנתק וממשיך לבדו, קוצר בחרמשו יהודים תמימים

בכנס מצומצם באוניברסיטת חיפה על ה"אנטיציונות" אמר פרופ' אוריה שביט שיש רק דרך אחת לנצח את חמאס, והיא להבטיח שלא ישלוט עוד בעזה על ידי חיסולו. בעוד התנועה הפלשתינית הקודמת בראשות אישים כמו ערפאת ועבאס הפכה פרגמטית יותר - אם לא נוכל לחסל את ישראל, נתפשר באיזו צורה - "האסלאמיזם לא הובס על ידי ישראל", אומר שביט, "ראה לבנון, עזה. בשני המקומות היתה נסיגה חד־צדדית. זה אויב שאין לו תודעת תבוסה. חיזבאללה וחמאס - אלו האויבים היחידים של ישראל שלא הובסו. חמאס הראה הישגים (מבחינתו ומבחינת הערבים). הכרחי שתהיה מפלה מוחלטת של חמאס, שלא ישלוט בעזה. מי שרוצה שלום, חייב להגיע למצב שבפעם הראשונה הצד האסלאמי יובס. אחרת זו קטסטרופה לציונות".

דיון חוקרים על נושא האנטיציונות הוא אירוע מרענן מאוד, אבל גם די מדכא. מי שארגן את הכנס, שנכחו בו השבוע כ־20 חוקרים ואנשי אקדמיה, הוא פרופ' מעוז עזריהו, ראש מוסד הרצל באוניברסיטת חיפה. פרופ' עזריהו תיאר את האנטיציונות כצל הגדול, המלווה את הציונות מאז תחילת הדרך. האנטיציונות כמובן היא עקבית יותר ויש לה כוח התמד יותר מהציונות עצמה. הציונות לאורך השנים יש שהיא דועכת או מבקשת להיעלם, ואז צל האנטיציונות מתנתק ממנה וממשיך לצעוד לבדו, קוצר בחרמשו יהודים תמימים ואינטלקטואלים, שהופכים בלי שהם מודעים לכך למאיצי אנטישמיות. לדעת פרופ' עזריהו האנטישמיות, האנטי־ישראליות והאנטיציונות חופפות ב־95 אחוזים. "אלו ימים מאוד קשים. יש צונאמי נגד ישראל, פרפקט סטורם", אמר בדברי הפתיחה, "כולנו חיים בתוך זה".

מה שמבחינתי היה סקופ אלו דברים שחשף פרופ' נתן ארידן מאוניברסיטת בן־גוריון על ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי. אחרי שאתה שומע את הדברים שכתב טוינבי ביומנו, או סח לידידים בהתכתבות או במאמריו ובספריו השונים, אני בכל אופן מתקשה למצוא את ההבדלים בינו לבין אחד, אדולף היטלר. מלבד זה שלטוינבי לא היתה אמביציה להקים מנגנון שישמיד בפועל את שנואי נפשו, היהודים. כך שהשאלה אם טוינבי היה אנטישמי היא רטורית בלבד.

טוינבי שיגר מברק לשר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס ב־8 באוקטובר 1973, יומיים לאחר פתיחת מלחמת יום הכיפורים: "איחולים וייחולים מקרב לב לניצחון ערבי". טלאס היה בפועל מפקד הצבא הסורי. טוינבי, איש המיין־סטרים של האליטה הבריטית, תיאר את הציונים כיורשי הנאצים, רוצים להיות גזע עליון, אלימות של יהודים כתכונת אופי. המסר הכללי שעובר מכתבי טוינבי על היהודים הוא משהו בנוסח "חבר'ה, אתם עוד לא מתים?! מה קרה לכם?! תמותו כבר". יהודי בריטי נכבד התלונן בתגובה כי "אנחנו מתקשים לקבור את עצמנו".

מתברר שעמיתיו הדגולים בין ההיסטוריונים הבריטים לא החשיבו אותו כמלומד אמיתי, ובכל זאת, למה זוכרים את המשעמם הגדול הזה? לדעתי, רק בגלל האנטישמיות הקיצונית שלו. ראה מקרה רוג'ר ווטרס. אף אחד לא היה שם לב אליו אם לא היה מפעפע אנטיציונות, אנטישמיות ופרו־פלשתיניות. האם היה זוכה להסתופף בקהל חבריו של גדעון לוי(!).

פרופ' אילן טרואן דיבר מתוך כאב הטרגדיה האישית המשפחתית. הוא למעשה מייסד תחום לימודי היהדות ולימודי ישראל באוניברסיטאות האמריקניות. הסבתא שלו נרצחה בפוגרומים של 1919 באוקראינה כשהיא מגינה בגופה על בתה, שהיא אמו של פרופ' טרואן. בתו של טרואן נרצחה ב־7 באוקטובר בחולית, כשהיא מגינה בגופה על נכדתו שניצלה מהטבח.

הבשורה הקשה של פרופ' טרואן היא שהשנים הטובות של יהודי אמריקה היו בסך הכל בועה בתוך הרצף ההיסטורי. "בעניין מאוד אישי, כאשר הרציתי בטקסס היו מפגינים באולם וגם מבחוץ. פרו־פלשתינים. הרצאה שגם המשטרה המקומית נכחה בה. לאחר ההרצאה הבריחו אותי דרך דלת אחורית", סיפר פרופ' טרואן. "זה היה מנוגד לכל הציפיות שלי. בארה"ב רכשתי את השכלתי בעידן אחר. המושג של חופש אקדמי, של חופש ביטוי, היה אבן יסוד. ופתאום אני נקלע למצב שאני צריך לברוח מהרצאה. זה נוגד את כל ערכי התרבות האמריקנית. אין כיום סובלנות לאמיתות שלנו".

פרופ' ארידן הזכיר את השימוש במושג "עמלק" בבתי הדין בהאג. זהו מסמן אנטישמי מובהק, שנועד לעגן פעולות צבאיות בהווה להגנה עצמית בהקשר של "אלימות" יהודית כתכונה היסטורית מולדת.

עומס בדרך בגין

בגין, שנחשב שנוא, מפלג, פשיסט, היטלריסט, הוא כיום דמות קונצנזואלית המקובלת גם על השמאל. מי שירש ממנו את כל ה"שבחים" המקובלים על שונאי הציונות הלאומית הוא בנימין נתניהו

עכשיו, כשהמפה הפוליטית היא פחות או יותר 50 גוונים של ימין, יש עניין בספר של גיל סמסונוב "הבגינים". כותרת המשנה היא "זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום". זאת ההצדקה האקטואלית לחיבור ספר, שמהרבה בחינות הוא מעניין לא משום שהוא מסביר את הסכסוך הפוליטי הקבוע בישראל, אלא שהוא מגיש מעין דיוקן קבוצתי של סביבה פוליטית אידיאולוגית. השורשים והאישים שצמחו בתוכה, שהובילו אותה, שהנהיגו אותה, או שפשוט היו פעילים בדרגים שונים.

אפשר לטעון שהמקורות הרוויזיוניסטיים, המקורות של המרי העברי מעידן המחתרות של אצ"ל ולח"י, כבר לא רלוונטיים לימין של היום. או שאינם רלוונטיים להתפלגויות ולסכסכת הפנימית, השנאות המוכרות. זה לא מדויק, כי עד לשנים האחרונות אנשי שמאל השתמשו בדימוי של אלטלנה בהקשר של הצורך לדכא באלימות שכוללת אש חיה כדי לממש "החלטות דמוקרטיות של הממשלה". בתקופת ההתנתקות זה הגיע לשיא.

אבל מאז התרבות הפוליטית בישראל חיברה לה יחדיו אנשי ימין, כולל ממוצא אצ"לניקי ורוויזיוניסטי, עם השמאל. חלקם מופיעים כ"ימין ממלכתי" וחלקם פשוט אימצו לחלוטין את צבעי ההסוואה של השמאל ופיתחו אנטגוניזם קיצוני נגד נתניהו על בסיס אישי. או ככה נוח להם להציג את זה. דן מרידור, ציפי לבני, אהוד אולמרט, ומי לא. הספר נוגע גם בשאלות מיתולוגיות בהיסטוריה הישראלית, שהצטרפו לכדי נרטיבים שונים על הולדת המדינה. שאלה חצי פולקלוריסטית: מי באמת גירש את הבריטים. זה לא שסמסונוב מגיש פתרון מחקרי מעמיק לסוגיה, אבל זהו מיתוס שרובץ כמו פרווה ישנה מלאה פשפשים בין "שני המחנות". פרק מיוחד מוקדש לרצח ארלוזורוב, איך לא.

סמסונוב מספר על קבוצה חלוצית בתולדות אצ"ל, שלא זכתה להרבה פרסום או פרסומת. היא נקראת "הסוחבה הירושלמית" שבראשה רזיאל, אברהם שטרן יאיר, הלל קוק וח"ש הלוי, שהוא במקרה גם הסבא של הרמטכ"ל הרצי הלוי. הם לא היו חניכי בית"ר. הם היו סטודנטים באוניברסיטה העברית, רובם ממשפחות דתיות מסורתיות. הבראשית שלהם היא ההתגייסות לפקודת אברהם תהומי להגנת ירושלים ב־1929. הם בזו להבלגה של ההגנה והצטרפו לתהומי בארגון החדש שהקים. הם ייצגו תרבות אחרת, שמצד אחד אינה של חניכי תנועות נוער פועליות כביכול, אבל בכל זאת ילידי הארץ בלי אימוץ של תרבות צברית שטחית. סמסונוב מתאר יפה כיצד המנהיגים הפולנים מהגלות - בגין, אלדד, ילין מור ויצחק שמיר - השתלטו על הנהגת המחתרות.

אי אפשר להתעלם מזה שגם כיום קשה לקבל את האסטרטגיה של המחתרות להילחם באמצעי טרור נגד הבריטים, בעורפם, בשעה שאלו נלחמים נגד הצורר במלחמת העולם השנייה. אלו לא היו עקיצות יתוש. פעילות המחתרות בהחלט משכה את תשומת ליבה של המעצמה הסטליניסטית, עד כדי כך שסטלין ומולוטוב יהמרו על הקמת מדינה יהודית. סמסונוב מציין שמנחם בגין, שנחשב שנוא, מפלג, פשיסט, היטלריסט, הוא כיום דמות קונצנזואלית המקובלת גם על השמאל. מי שירש ממנו את כל ה"שבחים" המקובלים על שונאי הציונות הלאומית הוא בנימין נתניהו. בניגוד למנהיגי ליכוד קודמים, כמו שמיר ושרון, נתניהו דבק בקואליציה הפוליטית הקלאסית שהקים מנחם בגין.