על אנטישמיות וכיבוש המערב

1

לעיתים אנו נתקלים בדרך ללא מוצא: פנינו אל הים ובגבנו האויב. לאן נלך? לכאורה, אפסה התקווה. אך אז נשמעת הקריאה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ!" - היכנסו לים, התמודדו עם הקשיים שנראים בלתי אפשריים, אל פחד. זכרו את המכשולים האדירים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו שיכולנו להם, ושאבו עידוד. בסופו של התהליך הים ייבקע.

המשוררת זלדה השוותה את סבה לאברהם, שלמרות הניסיונות והמכשולים האמין: "בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג, / בַּחוּץ שָׁאֲגוּ: / אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן. / וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְּנֻפָּץ / שָׁרוּ כְּרוּבִים / עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה". לא בכדי היא מדמה את הסב למייסד האומה. יש חוט חורז מתחילתנו ועד לימינו, חוט של אמונה שגם אם קשה מאוד - הדברים יסתדרו לטובה. איננו נותרים באפס מעשה ומצפים לישועה. שלא כמו סבה של זלדה, זכינו לחיות בדור שבו אנחנו יכולים להשיב מלחמה לשונאינו.

2

המילים של זלדה מזכירות את רש"י, שחי במאה ה־11. כשהחל מסע הצלב הראשון (1096) - שבו נחרבו קהילות יהודיות באירופה ויהודים נרצחו בהמוניהם, וחלקם אולצו להמיר את דתם - ישב רש"י בעיר טרואה שבצרפת ותהה: אם התורה היא ספר חוקים, מדוע אינה פותחת במצוות, אלא בבריאת העולם?

וכך כתב בראש פירושו המונומנטלי: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים (גזלנים) אתם, (מפני) שכבשתם ארצות שבעה גויים! הם (הישראלים) אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו - נתנה להם, וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו".

קראו והשתוממו. בעומק צרת הגלות, כשבחוץ רצחו, אנסו ושרפו את עמנו, כתב רש"י: יום אחד נשוב ארצה, בוודאות נשוב ארצה, ואז נידרש להתמודד עם טענת אומות העולם בדבר "הכיבוש", כאילו גזלנו את אדמתנו מאחרים. תשובתנו תידרש לשאוב ממעיין הנצח של ספר הספרים. הארץ הזאת הובטחה לנו. גם מאמיני הקוראן חייבים להודות בכך (ראו סורה חמישית).

יעקב הרצוג, מדובריה המזהירים של ישראל (דודו של נשיאנו הנוכחי), אמר פעם: "זה נראה מאוד בלתי מדיני ובלתי רציונלי. אבל אני, העוסק במדיניות כבר 20 שנה, משוכנע היום יותר מקודם שזה המפתח". הבעיה המדינית, הוא סבר, קשורה בתפיסה ההיסטורית, אם היא ברוח האמונה או מטריאליסטית. אם אין דבר חוץ מחומר ואינטרסים, כי אז הטענה "ליסטים אתם" עלולה לתפוס. "אך אם התפיסה (ההיסטורית) היא ברוח האמונה, יהיה העולם מוכרח לקבל שמבית ישראל באו מושג ההשגחה ויסוד האדם במוסד ההשגחה - ומושג זה אין לו קיום בלי ארץ ישראל".

3

הדברים האלה נכתבים בזמן שבמולדת החירות, על שפת האטלנטי, פורעים אנטישמים אסרו על יהודים להיכנס לאוניברסיטת קולומביה, המוסד הוותיק ביותר להשכלה גבוהה בניו יורק (מאז 1754).

במשך יותר מ־250 שנה עמלו חוקריו ומלומדיו לקדמו לשורה הראשונה בעולם, ובזמן קצר עלולים תומכי חמאס ומצדיקי רצח יהודים להחריבו. האירוניה היא שהפורעים מחו נגד "הכיבוש" הישראלי. הם התכוונו לכלל מדינת ישראל וקראו להשמדתה - אך בפועל כבשו את המקום. כיבוש האוניברסיטה בא לאחר שנים של כיבוש התודעה והקתדרות בידי אויבי המערב. חינכו את הסטודנטים שם שארה"ב היא מקור הרע בעולם, ותמיכתה בישראל העצימה את הביקורת לתעמולה אנטישמית.

הפוסק המרכזי של האחים המוסלמים, יוסוף אל־קרדאווי, פרסם לפני כ־20 שנה פסק הלכה על אופן הכיבוש המוסלמי את המערב בימינו: "קונסטנטינופול נכבשה בשנת 1453 בידי העות'מאני מוחמד אבן־מוראד (והפכה לאיסטנבול)... ועתה נותר כיבוש העיר האחרת - רומא, ולכך אנו מייחלים ובזה אנו מאמינים. משמעות הדברים - האסלאם יחזור לאירופה פעם נוספת ככובש וכמנצח, לאחר שגורש ממנה פעמיים... הפעם כיבוש אירופה לא יהיה באמצעות החרב, אלא באמצעות ההטפה והפצת האידיאולוגיה האסלאמית... ועד אשר יכלול את המזרח והמערב".

רומא היא בירת הנצרות. קרדאווי וחסידיו כיוונו לכלל הציוויליזציה היהודית־נוצרית, וארה"ב היא מקום נוח לרעיונותיהם - במיוחד המחלקות למדעי הרוח והחברה, שהפכו את סקרנות תלמידיהן לפשע ויצרו אקלים דעות לא סובלני, המזכיר את הכנסייה בימי הביניים.

4

נאחל לידידתנו הטובה ארה"ב למצוא את הכוחות להתמודד עם הרוח הרעה המאיימת על קיומה - אבל יהודי ארה"ב חייבים לשמוע את הקולות ולשוב ארצה. יהודי גרמניה נהנו מפריחה חסרת תקדים בזכויות האזרח שלהם, ומהשפעה אדירה על התרבות, הפוליטיקה, המדע והחברה בארצם, עד לשנות ה־30. גם הם לא האמינו שהרעה תגיע אליהם. קראו את "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון.

בדור שאחרי חורבן הבית השני, חכמינו דנו בסוגיה ההיסטוריוסופית - באיזה אופן ייגאל העם. רבי יהושע (שההלכה נפסקה כמותו) אמר בתלמוד: "אם (ישראל) אין עושים תשובה - (אכן) אין נגאלים. (אז כיצד ייגאלו?) אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה, ומחזירן למוטב". כלומר, שליט שיבקש להגשים את הפתרון הסופי שהגה המן.

להיסטוריה יש דרכים משלה ללמדנו ענווה. הרב יהודה אלקלעי הוכיח שהתשובה המדוברת היא "תשובה כללית" (לאומית), כלומר שיבה הביתה לציון (בניגוד ל"תשובה רוחנית" פרטית). שמואל הנביא הסתובב ברחבי הארץ כדי לשפוט וללמד את העם, ואז שב לביתו בעיר רמה. והמקרא כותב: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ".

5

ובחזרה לזירת ההתגוששות הציבורית שלנו, שם פרסמה פרופסור לפיזיקה קביעה הקושרת בין האנטישמיות הגואה לבין ממשלת ישראל: "אף שמאז השואה הוכרז 'לעולם לא עוד', במציאות - האנטישמיות היא אותה האנטישמיות, וחזרנו לנקודת המוצא: להיאבק על בית לעם היהודי מתוקף זכותו ההיסטורית ומתוך ההבנה העמוקה שבראי ההיסטוריה, גם זו הנגלית לנו בקמפוסים בארה"ב. מדינת ישראל היא עבורנו המקום הבטוח היחיד. לא ניתן לכהניסטים ולנתניהו להרחיב את הבית היחיד שלנו". קראו שוב, וחשבו על הקשר בין הרישא לסיפא. האם היא מתעניינת באנטישמיות הגואה, או ב"כהניסטים"? ושמא כל עיקר הדיון הקצר נועד להגיע לשם היחיד המוזכר בו?

לו נחלק הציוץ לשתי אמירות נפרדות, החרשתי: ביקורת על האנטישמיות, וביקורת פוליטית על הממשלה. הבעיה היא בחיבור הנורא בין שני הנושאים בטקסט הקצר. הנחת היסוד היא שקיימת הקבלה בין הדברים, או במילים אחרות - שהיהודים (מסוג מסוים) אשמים באנטישמיות העולמית. האם בזמנים שבהם לא היו לנו ממשלה או מדינה האנטישמיות פחתה?

מדוע להפיץ שיח כזה בעיצומה של מלחמה, כשאחינו ואחיותינו בעולם מתמודדים עם גל אדיר של שנאה כלפי עמנו? אספסיאנוס עצר את קציניו הנלהבים מלהסתער על ירושלים הנצורה, ואמר להם להמתין עד שהיהודים יכלו זה את זה במלחמותיהם הפנימיות. עכשיו הוא מביט בנו וצוחק. נצחק עליו. עם ישראל חי.