האקדמיה המערבית הפכה לזירת התאבדות אינטלקטואלית

"את האספסוף האנטישמי בקולומביה לא מטרידה התיישבות יהודית ביו"ש", צייץ שגיא ברמק בטוויטר. "יכולת ההבחנה שלהם בין אריאל לכפר סבא דומה לכושר ההבחנה שלי בין 72 סוגי המגדרים שקיימים לטענתם. הם רוצים להעלות באש את המפעל הציוני כולו, בדיוק כמו האויבים שסביבנו". מדויק. אז איך זה קרה? כיצד דור אחר דור של סטודנטים במערב משוכנעים שהדרך לגאולה עוברת דרך פירוק המערב ושנאת ארה"ב וישראל? בזמן שהסטודנטים לדורותיהם מהללים את סטלין, את פול פוט או את אנסי חמאס - הרעים באמת מחככים ידיים. אולי במקום לנסות להשתלט על החוג ללימודי מגדר, כדאי להם להתחיל ללמוד מנדרינית.

האקדמיה המערבית הפכה לזירת התאבדות אינטלקטואלית קולקטיבית. דור אחר דור של אנשי רוח נכנעים לאיוולת המרקסיזם התרבותי. בוויקיפדיה, הבנתי, צנזרו את הערך על "שמאל תרבותי". מרהיב. הפוסט־מודרניזם שיצא נגד רודנות הנאורות הפך לדיקטטורה הגותית שמפרקת את המערב מפנים.

היסטוריה ארוכה ומפותלת עומדת מאחורי התמונות המחפירות והמטורללות מאוניברסיטת קולומביה. גם היהודים שמשתתפים באורגיית השנאה העצמית לא מקוריים. נחזור בזמן, אל שנות ה־20 בגרמניה. אוניברסיטת פרנקפורט. שם נולד הבסיס האינטלקטואלי (או חוסר הבסיס, תלוי את מי שואלים) של השמאל התרבותי המודרני. אסכולת פרנקפורט, או ליתר דיוק - "התיאוריה הביקורתית" של האסכולה.

ואלו שמות: מקס הורקהיימר, פרידריך פולק, תאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לובנטל ואריך פרום. אוסף פילוסופים גרמנים נחמדים. 90 אחוז יהודים או ממוצא יהודי, אם תהיתם, ו־100 אחוז מרקסיסטים שהחליטו שהדרך הטובה ביותר להילחם בקפיטליזם היא באמצעות חתירה תחת התרבות המערבית. החבר'ה מפרנקפורט לקחו את הרעיונות של קרל מרקס והפכו אותם למשהו לא פחות מסוכן. אחרי מלחמת העולם הראשונה, אסכולת פרנקפורט הבינה שהסובייקט המקורי למהפכה, הפרולטריון המערבי, לא שיתף פעולה עם התזה והעדיף את הלאום על המעמד. אז הם שינו את הסובייקט. במקום לקרוא למהפכה של הפועלים, הם החליטו לטפל במה שהם כינו "הגמוניה תרבותית".

מרקוזה, ההוגה הכי משפיע שיצא מהקבוצה, ומי שעוד יפציע בשנות ה־60 כדי להוסיף עוד נזק אדום, המציא להם את המונח "הדיכוי הנעים". מה הפירוש? בערך שאנחנו כל כך אומללים בחברה הקפיטליסטית־מערבית, עד שאנחנו אפילו לא מבינים כמה אנחנו אומללים.

ואיך לגלות לנו שאנחנו בעצם נורא אומללים בגלל מבנה כוח בחברה? באמצעות השתלטות תודעתית על כל מוסדות התרבות - בראש ובראשונה האוניברסיטאות, התקשורת, הקולנוע והדת. כצפוי, אסכולת פרנקפורט ברחה לאמריקה עם עליית הנאצים, ושם, מעבר לים, המשיכה להפיץ את הרעל המרקסיסטי.

שם חשוב נוסף בהרס האקדמיה המערבית הוא אנטוניו גרמשי, הקומוניסט האיטלקי שהלך בעקבות פרנקפורט והגה את הרעיון של "מסע ארוך דרך המוסדות". גרמשי זיהה חמישה מוקדים של דיכוי תרבותי שצריך להסתנן אליהם ולפרקם מבפנים. ואלה בדיוק המוסדות שהשמאל תמיד מסתער עליהם כמבצרי הכוח של המערב: משפחה, דת, מדיה, חינוך וחוק.

אסכולת פרנקפורט וגרמשי היו המצע שעליו תסס וצמח רודי דוצ'קה, הסטודנט הגרמני שרצה להיות צ'ה גווארה - אבל בלי כל הקטע הלא נעים של לחיות במערות ולאכול חולדות על האש. לבנו הבכור רודי קרא הושע צ'ה, על שם הנביא ועל שם הרוצח הארגנטינאי. דוצ'קה המשיך את גרמשי, אך הוא גם היה מאוד כריזמטי, וקרא לחברי ארגון הסטודנטים הסוציאליסטים לייסד גרילה של חבלה וסירוב.

"את 'תעמולת היריות' בעולם השלישי יש להשלים ב'תעמולת פעולה' בערים הגדולות... לוחם הגרילה העירוני יוצר שיבוש והפרעה במטרה לשבור את מערכת המוסדות המדכאים". הוא האב הרוחני של האנטיפות המטונפות למיניהן. חלק משמעותי ברדיקליזציה של האוניברסיטאות בשנות ה־60 רשום על שמו. דוצ'קה עצמו טבע באמבטיה בעת התקף אפילפסיה, וכך נמנע עוד נזק לאנושות, אבל האסטרטגיה עבדה. הקמפוסים במערב, בדגש על מדעי הרוח והחברה, הפכו למעוזים של אקטיביזם רדיקלי אנטי־מערבי. כיצד ייתכן שהסגל האקדמי כמעט בכל אוניברסיטה במערב דומה כל כך? גילוי עריות רוחני שמוליד דגנרציה מנטלית. הכל מתחיל ביהודי אסכולת פרנקפורט.

מדעי הרוח והחברה במערב הפנימו לחלוטין את המנטרות של אסכולת פרנקפורט, והחליפו את החיפוש האינטלקטואלי הכן באקטיביזם אידיאולוגי עקר. כמו וירוס מידבק, רעיונות ההגמוניה והדיכוי בכל מבנה חברתי חלחלו לכל פינה בקמפוסים, מדביקים כל דיסציפלינה בקדחת ההרס המכוון.

מדעי הרוח והחברה הפכו לאכסניה מונוליתית של ניתוחים מלאי פאתוס של יחסי כוח מדומיינים וזהויות קבוצתיות. האמת והיופי נרמסים תחת מגפי השיח הפוסט־מודרני. כל טקסט קלאסי או יצירת מופת הפכו למבחנת מעבדה לחיטוט אובססיבי בעקבות הפטריארכיה והקולוניאליזם. הדת המרקסיסטית הפוסט־מודרנית כבשה את האוניברסיטאות. סטודנטים מתמסרים לטקסי כפרה פומביים של "בדיקת הפריבילגיות". הם מתענגים על תחושת העליונות המוסרית שבהשתייכות לצד "הנכון" של ההיסטוריה. אך במסווה ההומניזם הרעיל והזדוני הזה, הליברליזם האמיתי, חופש המחשבה והדיבור הוצאו להורג ונקברו קבורת חמור.

לשיטתו, רודי דוצ'קה צדק. המוסדות נפלו בזה אחר זה. מה שהתחיל באקדמיה חלחל למדיה, לתרבות ולחוק. השמאל התרבותי קבע את חלון האוברטון. המערב הקלאסי קרס כמו בניין קלפים תחת המתקפה השיטתית. מאחורי החזות המכובדת של מחקר וחינוך מתחולל ניסוי חברתי אפל. דור שלם מתחנך לבוז למערב על חטאיו ההיסטוריים, ולראות את עצמו כנגוע באשמה מולדת. את מקום הגאווה במורשת ובערכים המערביים תופסים נרקיסיזם פוליטי־רוחני והערצת אנסי חמאס.

ותוך כדי מתקפת האוטו דה פה על ההיגיון והרוח, המערב מתפורר לנגד עינינו. בזמן שהקומיסרים של המהפכה התרבותית עסוקים בטיהור החברה מחטאיה - סין נוחרת בבוז, רוסיה מלקקת את פצעיה, והאסלאם מתדפק בשערי וינה. מול האיום האמיתי, האליטה האינטלקטואלית במערב עומדת מזוינת רק בתיאוריות מבולבלות ובפוזות של תעוזה מוסרית.

היה מי שהזהיר בעבר: "כשהברברים מגיעים, הם לא משאירים אבן על אבן". אך במצב הנוכחי, המערב לא צריך להסתמך על שבטי נוודים שיעשו את העבודה. הוא עושה זאת נהדר בעצמו. אם הוא לא יתעורר, "הצעידה הארוכה למוסדות" תהפוך לרקוויאם. הברבריות כבר כאן, ויש לה תואר דוקטור לספרות השוואתית.