מפלס האנטישמיות כאן עולה, וזו עוד מדינה ידידותית

הסיפור כולו החל דקות מספר לאחר חצות, כשהירח הסתתר לו מעל לים העננים שבמרומים וערפל כבד כיסה את ההר. הזמן - ראשית השנה החדשה, ואני הקטן הילכתי לי מתחת לשמיים הזועפים, בוהה בחושך האופף אותי.

איפה הייתי? בלינץ, בירת אוסטריה עילית.

לינץ, העיר שבה בילו אדולף היטלר ואדולף אייכמן את שנותיהם הצעירות והיפות, ושאותה אהבו אהבת נפש, ולא העלו בדעתם שיום יבוא ויהודי שכמותי יסתובב לו בלינץ שלהם. כמה הם אהבו את העיר הזו! ביני לביני הרהרתי מה הם מצאו בעיר הזו, שהיתה משאת נפשם בעודם בחיים, אך מחשבותיי נקטעו ברעש של קולות שונים ומשונים שחדרו מעבר לערפל. הבטתי אנה ואנה, ובתחתית ההר זיהיתי דמויות עולות, שואגות לתוך הלילה בשירה ובסלסולים בערבית צחה, ג' פעמים אחרי ג' פעמים, את המשפט הנצחי: "כל אחד מאיתנו ישחט מאה, אללה אכבר".

אט־אט הם התקרבו לעברי במעלה ההר, קבוצת צעירים וצעירות, צועדים בבטחה, מייחלים לרגע שאולי עוד מעט יגיע ויעלה בידם לשחוט מאות.

אין גדול ואין חזק מאללה.

מה היו האדולפים אומרים אם היו חוזים במחזה זה?

מה אתה היית עושה

ביום שלמחרת, יום שנכפל בו כי טוב, אני הקטן צעדתי לי ברחובות לינץ, ובדרכי ראיתי משפחה לינצית טיפוסית היושבת בבית קפה במרכז העיר, נהנית ממאכלי אוסטריה הידועים בטיבם. נכנסתי פנימה, התיישבתי לידם, ובין שטרודל תפוחים אחד למשנהו שוחחתי להנאתי עם בני המשפחה, שלגמו לתוך גופם קפה אורגני ומיצים טבעיים.

הלוגמים היו חמישה במספר. מלבדי - פיטר, אביו הידוע בשם פאפא, בתו הצעירה והחבר שלה. הבת, צנועה וחסודה, התנהגה כבת מלך פנימה ושמרה על דממה, ואילו השאר פטפטו להם ללא הפסק.

ויאמר פיטר: "ליהודים אין זכות להיות בפלשתין. הם מדכאים את הפלשתינים כבר 75 שנה!"
פאפא החרה החזיק אחריו: "למה היהודים הלכו לשם? יום אחד, ב־1947 או 1948, הגיע בן־גוריון מאיזשהו מקום באירופה, לא יודע בדיוק מאיפה, גירש את הפלשתינים והקים את מדינת ישראל".
מה אתם חושבים, שאלתי אותם, על אשר אירע ב־7 באוקטובר, כשחמאס הסתער על ישראל?
פאפא: "זה לא היה בסדר, אבל זה שהחרדים מתיישבים בגדה המערבית - זה גם לא בסדר".
איך הגיעו החרדים לפיו? זאת לא אדע.

פיטר: "אני חושב שליהודים מגיע מה שחמאס עשה להם. הם דיכאו את הערבים כל כך הרבה זמן, ואם היהודים היו עושים לי את זה - גם אני הייתי עושה להם את מה שחמאס עשה להם".

פאפא: "היהודים לא למדו שום דבר מההיסטוריה. הם עושים לערבים את מה שהגסטפו עשה להם. הם לא למדו כלום!"

החבר: "הם חונקים את הפלשתינים בעזה, סוגרים להם את הגבול ויוצרים בית סוהר לפלשתינים".

אני לא כל כך מתמצא בנושא, אמרתי להם. אבל אם אני לא טועה, גם המצרים סוגרים לפלשתינים את הגבול. האם גם הם לא בסדר?

החבר: "הנושא הזה מאוד מורכב".

יש לך או אין לך בעיה עם זה שהמצרים סוגרים לפלשתינים את הגבול?

"לא, אין לי שום בעיה עם זה. יש מדינות שסוגרות את הגבולות שלהן, וזה נורמלי לחלוטין".

אז למה יש לך בעיה עם הישראלים שסוגרים את הגבול?

פיטר: "לא שמעתי שהמצרים סגרו את הגבול".

באמת?

"זה לא כתוב בעיתון!"

פאפא, אמרת שהיהודים מתנהגים כמו הגסטפו. מה אתה היית עושה אם, כמו הסיפור עם חמאס, מישהו היה נכנס לבית שלך, אונס את אשתך ושורף את ילדיך?

פאפא: "הייתי הורג אותו".

מדוע, אם כך, ועל מה ולמה אתה משווה את היהודים לגסטפו?

פאפא: "למה אתה שואל את השאלה הזו, אתה יהודי?"

לא, אני פולני.

הבת, החסודה והצנועה והשותקת, שמה בי מבט מלא אהבה. היא משוגעת על פולנים, נראה לי.

וברגע זה ממש, ראו זה פלא - פיטר ושאר בני המשפחה הפסיקו לדבר, קמו מהשולחן והתחילו ללכת. אוסטרים כמוהם, אין זה מכבודם לבזבז את זמנם על פולני כמוני.

שיהיה לך יום נעים, אמרתי לחסודה, והיא בירכה אותי באותה המטבע בדיוק, עם חיוך מעורב בערגה.

אחד מי יודע

הימים עוברים, שבוע רודף שבוע וחודש רודף חודש, ואני בא והולך, עוזב וחוזר, במסע אישי לעבר השטרודל הטעים ביותר שאוסטריה מציעה. וכך אני מוצא את עצמי במסעדות גדולות וקטנות, זולל לי שטרודלים מכל הסוגים והמינים.

כרגע אני במסעדה קטנה, יושב ליד קבוצת סועדים, ובין נגיסה אחת לחברתה משטרודל התפוחים מפטפט להנאתי עם הסועדים.

מה אתה חושב על מה שקורה בימים אלה במזרח התיכון, האם יש לך דעה בנושא? אני שואל אחד מהם.

"פעם היתה מדינת פלשתין", הוא עונה לי, "ואז היהודים באו ולקחו את האדמה מהפלשתינים".
מעניין! מתי זה קרה?

"לפני כמה עשורים".

למה היהודים הלכו לשם?

"את זה אני לא יודע".

איפה היו היהודים לפני שהגיעו לפלשתין?

"אני לא יודע".

מתי נוסדה פלשתין?

"לפני שנים רבות".

כמה?

"אני לא יודע, אני לא יודע הכל".

לשמחתי, יש כאלה שכן יודעים הכל.

העולם, למקרה שתהיתם, מחולק לשני סוגים. סוג אחד, המשובח שבמשובחים, הם הווינאים - והסוג השני, הנחות שבנחותים, הם אלה שלא וינאים.

מה, לא ידעתם?

לענייננו, כשמגיע הזמן לשטרודל נוסף, הפעם שטרודל גבינות, הפולני נוסע לווינה, וכדרכו בקודש מימים ימימה נכנס למסעדה הראשונה שרגליו מזהות. הנה, הביטו נא - במרכז המסעדה קבוצת אוסטרים הממלאים את פיהם בבירה, ואוזניהם דרוכות למוצא פיו של אדם המגדיר את עצמו פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת וינה.

כמנהג גברים פולנים מימים ימימה, אני מצטרף לשתיינים.

הפרופסור, שכמו החסודה הלינצית מאוהב בפולנים, פותח איתי בשיחה אישית חמה. לצערו הרב נולד הוא מחוץ לווינה, הוא מספר לי, אך התמזל מזלו וכבר שנים וינה היא ביתו.

אני שמח בשמחתו, ואומר לו שהוא נראה לי אדם ממש מרשים.

אין אדם, גם אם הוא פרופסור גאון בווינה, שלא אוהב מחמאות. וכאות הוקרה לאורחו, הוא משתף אותי בצפוני ליבו ובמחשבותיו העמוקות.

"לא היה ולא נברא", הוא מדווח לי. "כל מה ששמעת וקראת וראית ממעשי הזוועה שכביכול אירעו ב־7 באוקטובר בידי לוחמי חמאס נגד היהודים - אינם אלא שקרים גסים. אם כבר משהו אירע שם, הוא נעשה לא בידי לוחמי חמאס, אלא בידי סוכנויות הביון של ישראל, שרצחו ואנסו יהודים כדי שיוכלו אחר כך להאשים את הפלשתינים בביצוע מעשי אונס".

הסועדים שמסביבנו שומעים את דבריו ושותים בתאווה מחוכמתו. וינאים שכמותם יודעים להעריך פרופסורים משכילים.

נוסף על בירה, אם אתם מעוניינים לדעת, הסועדים ממלאים את פיהם בשניצל חזיר, וכדרכם של מארחים מתורבתים מציעים לי להצטרף אליהם באכילת חזירם. אני מוסלמי, אני אומר להם, ואכילת חזיר, לצערי, נוגדת את דתי. יום פולני, יום מוסלמי. כך הם החיים, ואלה הם חיי.

אני מזמין קפה ומבקש מהמלצר להגיש לי אותו ממש חם, רותח כמו עזה.

"היזהר במילותיך", הוא אומר לי. "אני פלשתיני!"

מאיזו עיר בפלשתין? אני שואל אותו בערבית מצלצלת.

הוא בוהה בי, המלצר העזתי, ורוצה לדעת באיזו שפה דיברתי איתו הרגע.

מה, אתה לא מבין ערבית?

הוא לא. מאיפה וינאי שכמותו, המשובח שבאדם, יידע ערבית?

באינטרנט כבר הפסדנו

אין לי מושג איך האדולפים היו מגיבים אם היו מאזינים לדו־שיח זה, אך משום מה - כל שעולה בראשי ושיוצא מפי הוא המשפט הנצחי: "כל אחד מאיתנו ישחט מאה".

הפרופסור, אני שמח לדווח לכם, משוגע עלי.

ממתי, אולי אתם שואלים, ובאיזה נקודה היסטורית החלו האוסטרים להתאהב בפלשתינים? כדי לענות על שאלה חשובה, זו עלי להשהות לזמן מה את מסע השטרודל שלי ולהיוועץ באנשים המבינים בעניין.

ומשכך - אני שם את פעמיי לעבר בניין הפרלמנט האוסטרי, שם, כך ציפור קסומה לוחשת באוזניי, אוכל לפגוש גבר מורם מעם העונה לשם וולפגנג סובוטקה, והוא זה שיוכל להסביר לי בשפה הברורה ביותר את טיבה של הנפש האוסטרית.

מי הוא הוולפגנג הזה? וולפגנג, אם באמת ברצונכם לדעת, הוא נשיא המועצה הלאומית האוסטרית, הווה אומר - נשיא הפרלמנט האוסטרי. במילים אחרות, וולפגנג הוא האוסטרי השני בחשיבותו ובמעמדו אחרי נשיא המדינה.

איך הגיע פולני מוסלמי שכמותי לזכות הזו, לבלות את זמנו עם וינאי חשוב שכמוהו?

חסדי שמיים, כמובן.

חמוש בתודעה על מזלי העצום, אני מתיישב בדחילו ורחימו במשרדו של האדון החשוב, העסוק ברגע קריטי זה בחתימה על חוקים שונים ומשונים, ומספר לו על אשר שמעו אוזניי בלינץ. האם זה נורמלי באוסטריה של ימינו לומר דברים כאלה בראש חוצות ובקולי קולות? אני שואל את רום הדרו ומעמדו.

"זה לא נורמלי, וזה לא משהו שאנחנו מוכנים לקבל, אבל דברים כאלה אתה יכול לשמוע בכל מיני מקומות. ואם אתה שומע מילים כאלה - אתה צריך ללכת למשטרה ולדווח, והשלטונות יטפלו בזה. יש לנו פה אנשים שבאים ממדינות שבהם שיעור האנטישמיות הוא 70 אחוז, לפי הנתונים של הליגה נגד השמצה, והם מביאים את האנטישמיות הזו איתם. כמובן, זה תלוי מאיזו מדינה הם באים. בטורקיה האנטישמיות היא בערך 65 אחוז, בסוריה המספר גבוה יותר, ובאיראן היא יותר מ־80 אחוז.

"לפי הנתונים של הפרלמנט האוסטרי, האנטישמיות של המהגרים במדינה היא הרבה יותר גבוהה מהאנטישמיות של האוסטרים. גם הצורה שבה הם מביעים את האנטישמיות שלהם היא הרבה יותר ברוטאלית, והשפה שבה הם מבטאים אותה היא הרבה יותר אגרסיבית מהאנטישמים המקומיים, אלה שבימין הקיצוני או בשמאל. בעבר לא ראינו את זה הרבה אצל המהגרים, אבל בשש השנים האחרונות התחלנו לראות את זה עוד ועוד. ואז הגיע 7 באוקטובר, והאנטישמיות פה התפרצה כמו הר געש".

האם הוא מודע לכך, אני שואל את כבודו, שהאנטישמיות גועשת גם באוניברסיטאות החשובות של אוסטריה, ברחובותיה ובבתי הקפה שלה?

"לפי המחקרים שעשינו, אנו מודעים לכך שיש לנו במדינה 30 אחוז אנטישמיות 'סמויה' - למשל, אלה שאומרים ש'היהודים עשירים', שהם 'שולטים', שהם 'מתחמנים' - ובין 8 ל־10 אחוז אנטישמיות גלויה. זה עדיין נמוך ממדינות אחרות באירופה, כמו צרפת, למשל, שם שיעור האנטישמיות גבוה יותר.

"אנחנו מנסים להילחם בזה - אבל השלטון בישראל, נוסף על העובדה שהמלחמה נמשכת כל כך הרבה זמן, לא מקל עלינו את המלאכה, כמו גם העובדה שממשלת נתניהו, דרך שרי הימין שבממשלתו, מעודדת מתנחלים קיצוניים למעשי אלימות בצירוף קריאות לגירוש ערבים. על זה יש לנו ביקורת, ואנחנו אכן רואים שכתוצאה מדברים אלה התמיכה בישראל באירופה נמצאת בירידה. כמובן, מי שאחראי למלחמה הוא חמאס, והוא בלבד, ואוסטריה כמדינה עומדת איתן בתמיכתה באזרחי מדינת ישראל".

מילים אלה מזמינות שאלה נוספת, שאותה אני מייד מציב לפתחו, ללא כחל ושרק: האם אתה תומך במה שמדינת ישראל עושה כרגע במלחמתה נגד חמאס? או האם אתה, כמו מנהיגים אחרים באירופה, אומר לישראלים: "אל תלכו לרפיח"?

"המלחמה הזו היא בין מדינה דמוקרטית לארגון טרור, ומובן שאנחנו עומדים לצידה של מדינת ישראל. אנחנו סומכים על הדיווחים שמגיעים מישראל, ולא על אלה שמגיעים מחמאס. עם זאת, אנחנו דורשים ממדינת ישראל שהתקפותיה תהיינה בפרופורציה הנכונה, שתתנהג בהתאם לחוקי המלחמה, שהסיעוד ההומניטרי לפלשתינים יעבור ללא קשיים ושהאלימות של המתנחלים הקיצוניים תיפסק. ואנחנו דורשים את שחרור כל החטופים, ללא שום תנאים מוקדמים.

"אין לנו ספק בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולהביס את חמאס, ואנחנו גם מבקשים מהציבור הפלשתיני שיפעל נגד חמאס וישחרר את עצמו מהטרור החמאסי, כפי שאנחנו עשינו נגד הנאצים. בקשר לכניסה לרפיח: זו לא החלטה שלי איך וכיצד לנהל מלחמה. אני לא יכול לשבת פה באוסטריה ולהגיד לישראלים איך לנהל את המלחמה הצודקת שלהם".

הסוד של האיש מספר 2

כשלעצמו, הוא לא מסכים עם הגישה של רוב מדינות אירופה המטיפות לישראל מה מותר לה ומה אסור לה לעשות - אבל המציאות היא, הוא אומר לי, ש"באינטרנט ישראל כבר הפסידה במלחמה". עם זאת, ועל אף כל זאת, הוא מבהיר שישראל לא יכולה להרשות לעצמה שחמאס יחזיק מעמד ביום שאחרי המלחמה. האחריות למה שקורה במלחמה הזאת היא של חמאס, ולא של אף אחד אחר.

וולפגנג, מוזיקאי ומורה להיסטוריה בעברו, מדבר בחום רב על ישראל והיהודים. מאיפה בא הרגש הזה? זה משהו שקשה לו להסביר. סבו היה חבר בפלוגות הסער הנאציות, האס.אה, והפעם הראשונה שבה ראה יהודים במו עיניו היתה בעיירת נופש אוסטרית כשהיה כבן 15, בהיותו מלצר שדאג לכך שהיהודים הנופשים לא יקבלו בשר חזיר, חלילה וחס, אלא אך ורק אוכל כשר.

האם, אני שואל את רום מעלתו, היה לו אי־פעם קשר רומנטי עם נערה יהודייה? על זה הוא לא מוכן לענות בשום פנים ואופן. גם על השאלה מהו האוכל האהוב עליו הוא לא מוכן לענות. המקסימום שהוא מוכן לנדב זה: "האוכל המועדף עלי הוא זה שאשתי מכינה". מובן שכאן מתבקשת השאלה: מהו האוכל הטוב ביותר שהיא מכינה? "כל מיני", עונה הוא. וולפגנג, לידיעתכם, אוכל את כל מה שאשתו מכינה, הכל בכל מכל וללא יוצא מהכלל. כל המאכלים שידיה עושות הם שופרא דשופרא, יותר טוב מכל מסעדה שהוא מכיר. זהו.

אשתו, לצערו, לא עושה יינות. עדיין לא. איזה יין, אני שואל אותו, אתה הכי אוהב? לבטח לא תתפלאו שגם על שאלה זו הוא לא מוכן לענות. וולפגנג, פוליטיקאי משופשף שככל הנראה נכווה בעברו מצד עיתונאים, אומר לי שהוא כבר סיפר לי על עצמו די והותר, יותר משחשב שהוא יעשה, וזה מספיק. אני, פולני מוסלמי, מתעקש שיגלה לי עוד קצת מסודותיו הכמוסים, ואז הוא משתף אותי בסודו האינטימי ביותר: "כל מה שמגיע לשולחן - אני אוכל". זהו. הסוד של האיש מספר 2 נגלה במערומיו לעיני כל.

עבדכם הצנום, שמנהגו בקודש הוא לאכול רק את מה שהוא אוהב, ולא את כל מה שמגיע לשולחן, עוזב לאיטו את בניין הפרלמנט ושם את פעמיו לבית קפה רומנטי, שבו אפשר להזמין, שמעו נא - קפה הפוך. כן, בני ובנות ישראל היקרים, קפה הפוך אינו המצאה ישראלית, וגם השם "הפוך" לא הובא לעולם בידי אליעזר בן־יהודה או אברהם אבינו.

קפה הפוך הוא המצאה אוסטרית, וכל הזכויות שמורות. הנה - פה, בתפריט שבידי, כתוב במפורש "קפה הפוך" בגרמנית צחה, שחור על גבי לבן. אולי הפלשתינים חושבים שהישראלים גנבו גם את הקפה הזה מהם, יחד עם הפלאפל והחומוס, אבל לא.

למקרה ששאלתם: לא, לא הזמנתי שטרודל, תפוחים או גבינה. אני לוגם מהקפה האוסטרי־ישראלי ושואל את עצמי: אז מי הם באמת האוסטרים, אנטישמים מזוככים או אוהבי יהודים מדופלמים?

הקירות נועצים בי מבט חודר

כדי לענות על שאלה הרת־גורל זו, אני שם פעמיי לעבר בניין הקהילה היהודית של וינה. האם הייתם שם פעם? המכנה המשותף לפרלמנט ולבית של היהודים, אם חפצתם לדעת, הוא מספר רכבי הביטחון העומדים היכון ליד הכניסה: שניים. שניים לנבחרי העם, על כל שלוחותיו ומפלגותיו, ושניים ליהודים.

את בניין הקהילה היהודית, השוכן כבוד בפאתי סמטת היהודים, אני מכיר מלפני שנים. לא היכרות אישית, אלא מהכתובים.

לפני שנים מספר, שמעו נא סיפור, התגלגל לידיי יומן מנהיגי הקהילה היהודית מתקופת מלחמת העולם השנייה, ובו פירוט הקשר המפוקפק שבין מנהיגי הקהילה לבין אדולף אייכמן וחבורת מרעיו. היומן, שנאסר לפרסום מצד שלטונות מדינת ישראל בשעתו, מפרט את שיתוף הפעולה הפורה שביניהם לפרטי פרטים. וכדי שלא תהיה טעות, חס וחלילה - היה מי שצירף ליומן תמונות שבהן אפשר לראות את אייכמן עם נאצים אחרים, כשהם יישובים להנאתם בבניין הקהילה ומבלים במה שנראה כשיח רעים עם היהודים. נשיא הקהילה, ששרד את המלחמה כנראה כאות תודה על פעילותו, הוזמן להופיע כעד במשפט אייכמן בירושלים - אך למזלו חטף התקף לב ימים מספר לפני הופעתו, ונפטר מעולמנו ללא שמעשיו הפכו לנחלת הכלל.

בזמנו העליתי מחזה על סיפור זה ממש מעל לבמת התיאטרון היהודי בניו יורק, והצופים היהודים חוו רגשות כה עזים - שהם נשארו דבוקים לכיסאותיהם גם אחרי תום ההצגה. הם ניסו לעכל את אשר ראו ושמעו, ודמותם מאז מופיעה עתה לעיני רוחי כשאני פוסע פנימה לבית הקהילה היהודית. הקירות שלפניי, עולות המחשבות בליבי, ראו הכל, שמעו הכל, יודעים הכל - והם שותקים.

כאייכמן בשעתו אני מתיישב, והקירות נועצים בי את מבטם החד. לידי יושב מארחי, אוסקר דויטש הנחמד והחברותי, נשיאה הנוכחי של הקהילה היהודית בווינה. אין בין אוסקר לבין הנשיא משכבר הימים כל דמיון, גם אם ענן האנטישמיות הכבד מרחף מעל לראשי שנינו, כאילו לא חלפו להם הימים מאז ועד היום.

1,147 - זהו מספר התקריות האנטישמיות באוסטריה בשנת 2023, אומר אוסקר, נשיא הקהילה מאז שנת 2012. "המספר הזה גבוה ב־58% מהשנה הקודמת, ורוב התקריות התרחשו אחרי 7 באוקטובר". מאז 7 באוקטובר עד סוף השנה, לעומת השנה הקודמת, היתה עלייה במקרי האנטישמיות "של 500%".

כל אחד מאיתנו ישחט מאה. אללה אכבר.

שמעתי אומרים, אני מספר לו, שכשאתה מסתובב ברחובות וינה מתלווים אליך שלושה שומרי ראש. האם זה נכון?

"כן, פלוס עוד שומר ראש שיושב ברכב".

בחדרו של אייכמן

ככה החיים. מאז 7 באוקטובר, אם אוסקר רוצה לשתות קפה הפוך מחוץ לביתו - ארבעה זוגות עיניים מתלווים אליו. לפני 7 באוקטובר היה לו שומר ראש אחד, אך לאחריו שר הפנים האוסטרי החליט להוסיף לו שלושה.

איך הם, שומרי הראש שלך?

"ממש, ממש נחמדים!"

איך ההרגשה להסתובב עם ארבעה שומרי ראש?

"אני מרגיש בטוח!"

יש לו תמונה, הוא אומר לי, שבה אפשר לראות את אייכמן בכניסתו למשרדי הקהילה, והחדר הזה, או החדר שליד, הוא "החדר שבו אייכמן ישב ועבד". לבקשתו, אנו נמנעים מלדבר על הימים ההם. מה שהיה היה, והיום אנו צופים אל עבר פני העתיד.

ומה באמת צופן העתיד ליהודי וינה? את זה קשה לדעת. כרגע, כל מוסד יהודי בווינה, אם זה בית כנסת או גן ילדים, נמצא תחת שמירה ביטחונית קפדנית. בכל מוסד יהודי בעיר מוצבים אנשי ביטחון בכניסה, ואף אם יהודייה לא תשלח את בניה לבית ספר יהודי אם הוא לא מאובטח, אומר אוסקר.

האנטישמיות פה, אם הבנתי אותך נכון, גוברת עם כל יום שעובר. מה עוד צריך לקרות כדי שהיהודים בווינה יגידו "מספיק זה מספיק, בואו נוציא 250 דולר, מחיר כרטיס לכיוון אחד - ונטוס לנו לישראל"?

"את זה אני לא יכול להגיד, כי פה מדובר בהחלטה אישית של כל אחד בנפרד. מה שאני כן יכול להגיד לך זה שאם בשנים קודמות היהודים שאלו את עצמם 'לאן נלך אם נצטרך לעזוב את אוסטריה?', והיו עונים שיהגרו למדינות כמו ארה"ב, קנדה ואחרות - לא עוד. היום הם אומרים שאם הם יגיעו למצב שבו הם יצטרכו לעזוב את אוסטריה - הם יעלו לישראל, ורק לישראל, גם אם הרקטות ימשיכו לעוף שם. האנטישמיות גברה לא רק באוסטריה, אלא גם במדינות אחרות - ובמדינות ההן האנטישמיות אף חמורה מזו שיש כאן".

אישית, דרך אגב, לאוסקר יש בית בישראל, והוא מזמין אותי להצטרף אליו בביתו לליל הסדר הקרב ובא.

אשמח לבוא, אבל כרגע אנחנו בווינה, ותוך כדי שאני שח לו על הפרופסור הווינאי ועל הצדיקים האחרים שפגשתי במהלך הזמן - אני שואל אותו להרהורי ליבו על המצב.

לצערו, הוא משתף אותי, ההסברה הישראלית לא מתפקדת כראוי, אך לשמחתו "הממשלה העכשווית באוסטריה היא הטובה ביותר שהיתה פה אי־פעם ליהודים, והטובה ביותר לישראל מאז יום היווסדה. ממשלת אוסטריה הנוכחית עומדת מאחורי ישראל במלחמתה בעזה, וזה דבר שלא ראינו כמוהו בעבר".

בעוד חודשים מספר יהיו בחירות באוסטריה, ולפי כל הסקרים המפלגה הקונסרבטיבית השולטת כיום תנחל מפלה. מה אז?

"נחיה ונראה", עונה אוסקר.

הרשה לי, אני מבקש מכבוד הנשיא, לשאול אותך שאלה קטנה: האם באמת יש ליהודים עתיד מחוץ לגבולות מדינת ישראל?

"הרשה לי להשאיר את שאלתך ללא מענה. זוהי תשובתי".

זוהי תשובה אמיצה, ומעולם לא פגשתי מנהיג יהודי עם האומץ להגות מילים כאלה או דומות להן. אפילו הקירות הסובבים אותנו, אני חש בעמקי הווייתי, מתרגשים לשמע תשובתו וקרביהם מלאים צהלה. אחרי מה שהם חוו בבניין זה - הלא תודו, אפשר לחלוטין להבין אותם.

"הייתי שמח", הוא מוסיף, "אם יכולתי לתת לך תשובה אחרת ולומר לך שעתיד היהודים פה מזהיר, אבל אני לא יכול להגיד לך דבר כזה, אני לא אשקר".

לפני שאנחנו נפרדים, אוסקר שואל אותי אם אני יודע למה ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה לפני כיובל שנים, נוהג היה לדבר לאט.

לא, אני לא יודע.

"הוא דיבר לאט, כי קודם כל הוא היה צריך לתרגם לעצמו את המילים מיידיש לגרמנית, וזה לוקח זמן". ברונו, אחד ממבקרי ישראל הגדולים ביותר בהיסטוריה של אוסטריה שלאחר המלחמה, היה יהודי.

כן, לעיתים שונאי היהודים הכי אפקטיביים הם יהודים בעצמם. ועם מחשבה נוגה זו אני עוזב את בניין הקהילה, כשהעבר וההווה משמשים בערבוביה במוחי וקולות הצועדים מלינץ מרעישים את אוזניי.

ליל הסדר כבר סגור, ובעוד יומיים אני טס לישראל. לאחר החג, אינשאללה, אשוב למסע השטרודלים שלי. פסח שמח!