נתניהו והמציאות: סוער אך יציב

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשמע מבולבל ולא קוהרנטי במסיבת העיתונאים שקיים השבוע, רגע לפני שנכנס לניתוח בקע בהרדמה מלאה בהדסה. אם זה היה קורה לפוליטיקאים אחרים, סביר להניח שאיש לא היה מבחין בכך. אבל ההופעות הפומביות של נתניהו לרוב מהודקות ומהוקצעות. המילים מדודות ומדויקות. נתניהו, שתמיד קורא מן הטקסט המוכן מראש את דבריו, מחליק את המילים בלשונו בקלות וכמעט אינו שוגה. לא כך היה הפעם.

במשך שנים נמנע נתניהו מלהשתמש בטלפרומפטר, משום שאינו שולט בו בקצב העברת הטקסט, והעדיף את הניירות המסורתיים, שבהם המילים כתובות ב"וורד" בטקסט בגודל מפלצתי. באופן הזה הוא אמנם לא יכול להיישיר מבט למצלמה ונאלץ להביט בדפיו, ולהעביר אותם במהירות בשל מיעוט המילים הכתובות בכל דף, אבל כך חש הכי בנוח. גם כאשר הכניס ברק אובמה לפק"ל הפוליטי העולמי את הפרומפטרים השקופים, אלה המאפשרים לנואם להטות את ראשו ימינה ושמאלה ולא לקבע את המבט ישר קדימה - חזר נתניהו אחרי ניסיון אחד כושל במהלך קמפיין בחירות 2009 לדפיו הרגילים והטובים.

עד לאחרונה. כבר לפני שנה ניסה נתניהו שוב להתרגל לפרומפטרים בלחץ יועציו, אולם את טבילת האש האמיתית עבר במסיבות העיתונאים התכופות שבחר לקיים מאז פרוץ המלחמה, לבדו או במשותף עם יואב גלנט ובני גנץ. הפרומפטר הפך לחלק בלתי נפרד מהצהרותיו לתקשורת, אלא שבניגוד לדפים הכתובים, אילץ החידוש הטכנולוגי את נתניהו לערוך חזרות ארוכות בכל הופעה. ערב כניסתו לניתוח לא היה לו זמן לחזור על הטקסט את מספר הפעמים הדרוש. ההצהרה לתקשורת נקבעה בהתראה קצרה, והדבר ניכר בהופעתו.

במהלך אשפוזו היה לנתניהו די פנאי לחשוב על המהלכים הבאים, הביטחוניים אבל גם הפוליטיים, העומדים לקראתו. בעיקר לנוכח חידוש המחאות. וזה כשעדיין חוק הגיוס לא עבר, גדעון סער פרש מהממשלה והותיר אותה עם 64 חברי מפלגות הימין ועם בני גנץ שכבר מזמן עושה קולות של פרישה, ועם לחץ בינלאומי הולך וגובר לעצור את המלחמה בטרם הושגה ההכרעה בה.

נתניהו אדם קר ומחושב. אין לו בעיה להכיר באמת העומדת לנחות עליו, גם אם היא כואבת. כולל בחירות מתקרבות. גם כשהוקמה הממשלה הקודמת, הוא ראה את התהליך הולך ונרקם מול עיניו, עוד כשרבים בליכוד, כולל פרשנים פוליטיים ותיקים, העריכו שהעסק בסופו של דבר לא יתרומם. הוא התריע והזהיר כלפי חוץ על גניבת הבחירות, בעוד בתוכו כבר ידע שמדובר במעשה עשוי. הוא גם ידע שהממשלה ההיא לא תחזיק זמן רב, ורקם קשרים מאחורי הקלעים שזירזו את הפלתה, וגם בזה צדק.

השבוע, כאשר ניתח ממיטת התאוששותו את המצב - ההפגנות שבוודאי עוד יחריפו, חוק הגיוס, יואב גלנט, ניר ברקת, הסיעות החרדיות ותקציבי הישיבות, בג"ץ, היועמ"שית, רפיח, עסקת חטופים, הכרעת חמאס, גבול הצפון ועוד ועוד - הגיע למסקנה ששום דבר מאלה לא יפיל אותו או יביא לבחירות קרובות. אפילו סער, שכנראה עושה פחות או יותר אותם ניתוחים שעושה ראש הממשלה, הציע שהבחירות יתקיימו רק בינואר 2025. לנתניהו אפילו זה מוקדם מדי. מאמצע 25' בואכה 26' יש על מה לדבר. לא קודם.

נשארים עם השותף הטבעי

אבל לפני בחירות וחוק גיוס, יש גם כמה ענייני מלחמה על הפרק, ובתוכם גם המשבר מול הממשל האמריקני. ראש הממשלה דוחה את ההאשמות על יצירת קרע מול ממשל ביידן וסבור כי עמידתו על שלו בנושאים שבמחלוקת דווקא מעניקה לו קרדיט בבייס. הוא רואה בתפקידו מי שאמור לשמור על האינטרסים של ישראל תוך התעלמות מלחצים, מה גם שרובם, לדעתו, מגיעים משיקולי בחירות פנימיים שם. בעיקר אמורים הדברים לגבי הלחץ הגובר מצד ארה"ב להכיר בתוכנית שתי המדינות, שנתניהו אוהב לראות את עצמו כגורם היחיד במערכת המדינית והביטחונית שבולם אותה בגופו.

ראש הממשלה שולל גם את גישתו של יואב גלנט, כפי שהציג השבוע בוועדת החוץ והביטחון, כי יש לחפש בדחיפות גורמים ערביים זרים שינהלו את רצועת עזה, וסבור שלא יהיה מנוס משליטה ישראלית זמנית לכמה חודשים או שנים, עד שימצא מי שינהל את הרצועה - לא בלחץ הנסיגה אלא מתוך שיקול דעת. דברים אלה לא מבטא נתניהו בקול, אפילו לא בקבינט המלחמה, כדי לא לספק לאמריקנים סיבה נוספת לרתוח. אם היו לו שותפי סוד בקבינט המלחמה אולי היה מדבר על כך בגלוי, אבל מבחינתו כל מה שנאמר בפורום הסגור מועבר ישירות אל הבית הלבן, ולכן הוא שותק.

אירוע חוק הגיוס עדיין לא ממש מאחורי נתניהו, אבל הנפיצות שהיה חשש שיביא איתו די נמוגה. ההחלטה הנחרצת של בג"ץ, שקבע שיש להחיל את הפחתת התקצוב לישיבות כבר מעכשיו, הבהירה לראשי הסיעות החרדיות כי שום איומים או פרישה לא יועילו. זה לא אירוע ממשלתי אלא משפטי.

אם מנתחים את כל הפרישות הקואליציוניות של הסיעות החרדיות מקום המדינה ועד היום, מגלים כי הן נסבו על שתי סיבות בלבד. הראשונה - פעולה ממשלתית מכוונת ומקוממת נגד הציבור החרדי או נגד ערכיו. השנייה - אופציה פוליטית טובה יותר המחכה מעבר לפינה. במקרה הנוכחי, אין לא זה ולא זה. הממשלה לא עשתה כלום בנושא גיוס חרדים, אלא בג"ץ. ואין אופציה טובה יותר מעבר לפינה. והם בדקו.

השבוע נפגשו נציגי המפלגות החרדיות עם גורמים מטעם גנץ וסער כדי לבדוק אם יש להם איזושהי הצעה שתיתן אופק לשיתוף פעולה במקרה שילכו איתם. משתי המפלגות התשובה היתה שלילית. אגב, כנראה לא מטעמים אידיאולוגיים - גנץ הרי כבר הודיע שייתן לחרדים כל שברצונם, העיקר שיעניקו לו את ראשות הממשלה - אלא מחוסר אמון וחשש מהדלפות. החרדים הלכו כל כך הרבה זמן עם נתניהו, כולל למערכות בחירות לא נגמרות ואפילו לאופוזיציה, כך שכל גישוש או הצעה לנטוש אותו ולעבור צד לא נתפסים רציניים מספיק כדי להיתפס במילה או להתפרסם כמי שגם בימים אלה נכנע להם.

בהנחה ששני התנאים לפרישה לא מתקיימים - המסקנה, גם של נתניהו וגם של הסיעות החרדיות, היא שהם נשארים. גם אם בחודש מאי ינחית עליהם בג"ץ מכה נוספת בדמות חובת גיוס ושליחת צווי גיוס לעשרות אלפי תלמידי ישיבה.

הפתרון היחיד שנמצא על השולחן כעת הוא חוק גיוס חדש. גלנט מתנגד כי גנץ לא מוכן, אז מדובר בחקיקה פרטית שתחזיר את הגלגל לאחור, הן מבחינת הפטור לחרדים והן מבחינת תקציבי הישיבות. לפחות עד החלטת בג"ץ הבאה. כדי להתגבר על מורדים אפשריים מהליכוד, יכלול החוק החדש יעדי גיוס גבוהים בהרבה מהחוק האחרון שנפסל. ויש דבר נוסף שעשוי להדק את הקואליציה ומרכיביה זה לזה: ההפגנות.

במשטר דמוקרטי כל הפגנה היא לגיטימית, אבל לדעת רבים, המחאה הנוכחית מחלישה את ישראל מול אויביה בזמן מלחמה. בחירות בזמן מלחמה שלא הסתיימה הן הפרס הכי גדול שסינוואר יכול היה לבקש. שישה חודשים כתשו היהודים את עזה, חיסלו את אנשיו, ביתרו את הרצועה ובעוד רגע יפלשו גם למפלט האחרון, לרפיח, ופתאום הכל ייעצר. לא בגלל עסקת חטופים, אלא בגלל ברוטליות המפגינים. אין הזיה גדולה מזו. שנאתם מעבירה אותם על דעתם. את משפחות החטופים שלא חושבות כמוהם הם מחרימים, על ההורים השכולים שמתחננים לעצור את הטירוף הם בכלל מצפצפים. שלא לדבר על המילואימניקים, שמשפשפים עיניים בתדהמה לנוכח המתרחש בתל אביב ובירושלים.

בוגי יעלון, פוליטיקאי שנפלט מהמערכת הפוליטית אחרי שלא נמצאו די אנשים שיתמכו בדעותיו השנויות במחלוקת, היה הנואם המרכזי באחת ההפגנות השבוע. נתניהו, כך אמר, לא עוצר את המלחמה כי היא משרתת אותו פוליטית, ולצידו שני משיחיים מסוכנים (הכוונה לסמוטריץ' ולבן גביר), הסבורים שיש במלחמה הנוכחית הזדמנות "להוביל למלחמת גוג ומגוג שתביא לבניית בית המקדש". האם אי־פעם אמרו סמוטריץ' ובן גביר, בפומבי או בשיחות סגורות, כי הם מאמינים שהמלחמה בחמאס תוביל למלחמת גוג ומגוג? או אולי רק הרהרו בכך, ויעלון ניחן בקריאת מחשבות שגרמה לו לחשוף את צפונות נפשם ברבים? האם יעלון יודע בכלל מהי מלחמת גוג ומגוג? כנראה המענה לכל אלה שלילי.

הפעם, יש גם צד שני

הבעיה האמיתית בהפגנות שהחלו במוצאי השבת, ושנמשכו במהלך השבוע, היא הנרמול שהן מקבלות מכלי תקשורת מרכזיים, שמסקרים אותן בשקיקה, ממש כפי שהיה בקפלן, ולפני כן בבלפור, ולפני כן ברוטשילד. המזל הוא שהפעם יש מי שיעמוד מולן. לא מדובר על ערוץ 14 או על רדיו גלי ישראל. וגם לא על הביביסטים ו"מכונות הרעל".

מאז 7 באוקטובר הוקמו ארבעה גופים, ישראליים, יהודיים, עם אופי מסורתי בואכה ימני, אף שלא כל השותפים בהם שייכים לימין הפוליטי. למרות הניסיון להתעלם מקיומם - הם שעשויים להביא את השינוי בשיח. הכוונה לפורום "התקווה" של משפחות החטופים, פורום "הגבורה" של המשפחות השכולות, אימהות הלוחמים שדורשות לשים את חיי חיילי צה"ל לפני סיוע הומניטרי לאויב (הן שחסמו בגופן את שיירות האספקה לעזה והביאו לשיח ער, ברמה העולמית, סביב הסוגיה הטעונה), ותנועת המילואימניקים - שחבריה שירתו בעזה בחודשים האחרונים ותובעים שיח אחר, לא אלים ולא מפלג.

צו אחדות בכל בית

מאות אלפי מילואימניקים השתחררו רק לאחרונה. אלה לא מספרים זניחים, מדובר במאסה קריטית בחברה. אם יש דבר אחד שעובר כחוט השני בסיפוריהם לאחר שחזרו מהקרבות, זה היכולת ללחום יחד כתף אל כתף ולקבל דעה אחרת מבלי למרוט זה לזה את הנוצות - לא רק כשהם על מדים, אלא גם אחרי כן באזרחות. ההתפכחות שלהם מאירועי המחאה ושיח השנאה של שני הצדדים היתה מהירה ועוצמתית. כמו להתעורר מחלום בלהות. אין שום סיכוי שהם יאפשרו לשיח הזה לשוב לרחובות, בלי תגובה הולמת מבחינתם.

את הספתח הם נתנו השבוע, עוד לפני שראו בעיניים כלות את ההפגנות שזעזעו אותם עד עמקי נשמתם. היה זה כאשר כ־4,000 מילואימניקים משוחררים טריים התכנסו להאנגר 11 בתל אביב בתביעה לאחדות. מי שיזם את האירוע הוא ארגון "נפגשים", המאחד קצוות רחוקים כמו "אחריי", "ישראליז", "בני עקיבא", אגודת הסטודנטים, מועצת המכינות הקדם־צבאיות, "השומר החדש" ו"ידידים בדרכים".

באירוע חולקו אלפי "צווי 8 לאחדות", ולדברי מייסד קהילת המילואימניקים דוד סלומון, "ב־7 באוקטובר מאות אלפי מילואימניקים יצאו להילחם על הבית. הם פגשו שם את כל עם ישראל, על שלל גווניו ואנשיו. את הרוח הגדולה הזו אנחנו נעביר הלאה לכל חלקי עם ישראל. צו האחדות שגילינו בסג'עייה, בחאן יונס ובגבול הצפון חייב להיכנס לכל בית בישראל".

בעקבות ההפגנות מול הכנסת שוקלים המילואימניקים לצאת מנישת האירועים הסגורים ולעבור לרחובות.

אף אחת מהתנועות האלה לא קיבלה סיוע או הכוונה של אחד השחקנים הפוליטיים. אין להן הרבה כסף כמו זה שבו שוחים אנשי המחאה, אבל יש להן מסר אחד חזק. מספיק היה לקרוא את השלט שהחזיק חגי לובר, שבנו אלישע יהונתן נפל בעזה, כשהפגין לבדו נגד ההפגנה הסוערת והאגרסיבית נוטפת השנאה שהשתוללה מולו. על השלט תמונה של בנו שנפל ובה הכיתוב: "די להפגנות ולשיח האלים".