מחיקת זיכרון: כך הפקירה המדינה את המקומות שבהם שמורים אוצרות העבר שלנו

יגאל אלון, מראשי תנועת העבודה, אמר בזמנו כי "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". את המשפט הזה מזכירים לעיתים קרובות כדי שחס וחלילה לא נשכח מאיפה באנו ולקראת מה אנחנו צועדים. אבל דיבורים, כבר למדנו, הם זולים. תכלס, אנחנו כמעט 76 שנה סובלים משכחה.

בעקבות קיצוצים בתקציבי משרדי הממשלה, אתר המורשת "גבעת התחמושת" - הסמל למאבק על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים - היה צריך להילחם בציפורניו על המשך קיומו, והוא לא לבד. אתרי זיכרון וארכיונים רבים במדינה, שמחזיקים אוצרות היסטוריים, חיים מהיד לפה, וחלקם יודע שאם לא השנה, יכול להיות שסופם יגיע בשנה הבאה.

"אנחנו המרכז היחיד למורשת מלחמת ששת הימים", אומר מנחם לנדאו, יו"ר עמותת גבעת התחמושת. "יש לנו ארכיון, אנחנו צריכים להקים מרכז מחקר, לתעד לוחמים, לאסוף מסמכים, פקודות מבצע. כעת אמרו שכל אחד צריך לתת את חלקו בקיצוץ הרוחבי בעקבות המלחמה. חנקו אותנו. תחשוב שיש תלוש שכר, ומדי פעם אתה מקבל בונוסים. כעת אומרים שהחל ממחר אתה צריך להסתדר עם חצי מהסכום. אז אחרי שנלחמתי ויצאתי למאבק אמרו, 'יודע מה? ניתן לך השלמות לתקציב'. נכון לעכשיו הסתדרנו, אבל בשנה הבאה אצטרך שוב להילחם, כי הם לא יוותרו על הקיצוץ".

אתה מבין שיש צורך בגלל המלחמה.
"שתבוא המדינה ותגיד 'בגלל המצב אני לא מתקצבת אף אחד, שייחנקו', אבל הכי משגע שאתה שומע שמעבירים מאות מיליונים ליהודה ושומרון ולחרדים, ואתה שואל - על חמישה מיליונים נלחמים איתי? במדינת ישראל הכל מגזרי ואם אין לך ספונסר, אתה בבעיה".

לנדאו היה בשירות סדיר במלחמת ששת הימים ושירת בכלל בגזרת עזה. רק במילואים הוא הצטרף לחטיבת הצנחנים ששחררה את ירושלים, וב־2012, כשהבין שאתר המורשת בגבעת התחמושת מוזנח ובסכנת קיום, נכנס למאבק לשימור הזיכרון.

"המקום היה עלוב", הוא מספר, "אתר הקרב התפרק, המוזיאון היה במצב ענתיקה. קצת תמונות, כלי נשק, מבלי לספר כלל את הסיפור. אמרנו שמוכרחים לקחת את המקום קדימה ולדאוג שעם ישראל יגיע לבקר, ומי שהרים את הכפפה ב־2017 היה שר ירושלים והמורשת זאב אלקין, שהעביר חוק ודאג שיהיה תקציב קבוע. צורפנו לפרויקט מורשת לאומי וקיבלנו יותר מ־30 מיליון שקל. שימרנו את אתר הקרב, הקמנו מוזיאון מדהים והיכל הנצחה לזכר הנופלים. כשהחוק עבר, בסיס התקציב היה 4 מיליון שקל. שנה אחרי הגענו ל־8.5 מיליון שקל. ב־2023 הממשלה הורידה את הסכום ל־6 מיליון, בתחילת השנה הנוכחית הגענו ל־5 מיליון ועם הקיצוץ האחרון נשארנו עם 2.5 מיליון. תאר לך את גודל הנפילה. נלחמתי על גבעת התחמושת כמעט לבד בלי יח"צ ובלי סיוע. ככה צריך להתנהל אתר בעל חשיבות לאומית?"

אין לכם כתובת?
"היינו תחת המשרד לירושלים ומורשת, ובממשלה האחרונה המשרד התפרק לירושלים לחוד ולמורשת לחוד, ושני השרים רבו על האתר עד שראש הממשלה קבע שעד שיחליטו נהיה תחת המשרד שלו. אבל זה לא גוף תפעולי ואין לו אגפים מקצועיים שאני יכול לעבוד מולם. נתקענו".
לנדאו משוכנע כי מקומות שקרובים לשלטון לא נפגעו מהקיצוץ האחרון, אבל במרכז תל אביב, בקומה הראשונה של מצודת זאב, מבצרה של תנועת הליכוד, שוכן מכון ז'בוטינסקי שעוסק בשימור מורשתה והפצתה של תנועת ז'בוטינסקי. במקום ארכיון מדהים עם חומרים מימי האצ"ל, תולדות מפלגת השלטון, פרוטוקולים נדירים. אם תמדדו לפי מטר רץ את כמות התיקים, מדובר בשני קילומטרים של מדפים, אבל הקיצוצים, מתברר, הגיעו גם לשם.

"אתה רואה בעצמך כמה מפלגת השלטון לא פועלת למען עצמה", אומרת ניבה פון וייזל, יו"ר המכון, "זו דוגמה לאיך בעלי הכוח נזהרים ולא מכניסים את ידם לכיס. תסתכל על המקום - הוא נראה כמו חצר אחורית. יותר מ־30 שנה לא היה כאן שיפוץ מינימלי. אומנם יש תוכנית מפוארת לבנות מרכז מורשת, אבל לא בטוח שהתקציב יספיק. המכון חי על אדים כבר כמה שנים. הגענו לתחתית, ואנחנו במינוס אחרי שהשתמשנו בכל המקורות הכספיים".

גוגל הוא לא הפתרון

ניבה, שנכנסה לתפקיד רק בחודש שעבר, באה ממשפחת אצולה רוויזיוניסטית. היא נכדתו של ד"ר זאב וולפגנג פון וייזל, שהיה פעיל ציוני ומראשוני התנועה. ועדיין, גם במעמדה, היא במלחמת הישרדות. "אני לא משרד האוצר ואין לי תמונה מלאה של כל הצרכים, אבל מדינת ישראל נמצאת כל הזמן 'על הקצה' מבחינה ביטחונית, וכשתיאטרון הבימה היה בקריסה כלכלית של יותר מ־100 מיליון שקל, בגלל ניהול, הזרימו לקופתו כסף כדי להצילו. תבין, בגלל שיש לנו כל כך מעט כוח אדם ואנחנו סובלים ממצוקה כלכלית, יש עבודה ארכיונית שאנחנו לא מספיקים לעשות. לפני שנה וחצי נאלצנו לסגור את המוזיאון. אני בקושי חודש בתפקיד, ואני כן אנסה להחיות ולקיים פעילויות שיחזירו את המכון לתפקוד מלא".

המכון אמור היה ליהנות ממה שנקרא חוק ז'בוטינסקי, שחוקק בשנת 2005 ואשר במסגרתו מועצה ציבורית היתה צריכה לסייע בשמירה על מוצגים ועל מסמכים הקשורים לחייו ולפועלו של אבי התנועה, או אם תרצו - פעילות המכון. רק שלפי החוק, המועצה הציבורית אמורה למנות 25 חברים מגופים שונים, ובהם שלושה נציגים ממכון ז'בוטינסקי, שבעה עובדי מדינה, נציגי הממשלה, ויחד איתם חייבים לשבת גם נציג עמותת "שלטון בית"ר", נציג העמותה "ברית חיילי האצ"ל" ונציג המדרשה הלאומית ללימודי המחתרות. אלא שבגלל ריבוי משתתפים ובעיות פנימיות כבר כמה שנים המועצה לא מתכנסת, והתקציב לא מגיע למכון. לכן התמיכה העיקרית, כ־2 מיליון שקלים, מגיעה ממשרד התרבות, וכשהיא מתכווצת החמצן לא מופנה לפעילות השוטפת.

"קיבלנו תקציב יחד עם מרכז בגין להוצאה מחודשת של כתבי ז'בוטינסקי", מספרת פון וייזל, "פרופ' אריה נאור, שהוא בעל ידע אינסופי בכתבים, הוא האחראי מבחינה אקדמית. הספקנו להוציא מספר כרכים, אבל התקציב נעצר. אני מבינה שיש כעת סדרי עדיפויות והכי חשוב זה לטפל בחיילים, בפצועים ובמפונים, ומצד שני יש גם הרבה כסף שהולך לכיוונים אחרים, ולנו אין זמן. נאור בן 84, ואני מאחלת לו עד 120, אבל אם נעשה הפסקה אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן הוא יהיה איתנו, ואין מי שיוכל להחליפו. לא מדובר בהרבה כסף, 200 אלף שקל לכרך".

פון וייזל לוקחת אותי למנהל הארכיון, ד"ר גיל וייסבלאי, שבדיוק שולף קרטונים עם חומר היסטורי של "דלק", שירות המודיעין והידיעות של האצ"ל. מדובר במסמכים שבמדינה מתוקנת היו צריכים להיות מטופלים בכפפות של משי. ד"ר וייסבלאי נאנח: "היום אומרים שמה שלא מופיע בגוגל, לא קיים. אבל כדי שתמצא את הדברים בחיפוש צריכים קטלוג אונליין, וכדי להכין אחד כזה מישהו צריך לשבת עם התיק, לקרוא מה כתוב בו ולתמצת במשפט או שניים, והחומרים כאן באמת מדהימים. יש כאן ארכיון של כל ראשי התנועה הרוויזיוניסטית לדורותיה, זאב ז'בוטינסקי ובני משפחתו, קופת חולים לאומית מהיום שנפתחה, סניפי בית"ר בכל העולם מסין ועד מרוקו, קבוצות הספורט של בית"ר. אם זה לא מונגש, לא תדע שזה קיים, וזו לא עבודה שמכונה יכולה לעשות וגם לא כל אחד. אתה צריך להתמצא בחומר ולהיות בעל השכלה מתאימה".

פעם כל חומרי הארכיון היו מאוחסנים במרתפי מצודת זאב, אבל בגלל בעיות רטיבות וחוסר מקום העבירו את חלקם לקומות גבוהות יותר ושליש מהחומר נדד למקום מרוחק, שוב בגלל בעיות תקציביות שלא מאפשרות להם לשכור מחסן קרוב יותר למרכז תל אביב.

"אין נגישות לכל החומר, כמו הספרייה הלאומית בירושלים או הארכיון הציוני שלהם שטחי אחסון גדולים. שם אתה מזמין תיק ומקבל אותו", אומרת פון וייזל. "כאן אם אתה מזמין ספר אנחנו לא יודעים אם נוכל להביא לך, ויש כאן ספרייה מאוד מיוחדת, חלקה עם ספרים יחידניים שאין להם עותק נוסף, כולל הספרייה האישית של זאב ז'בוטינסקי שלצערנו נמצאת במקום מרוחק. יש לנו מוצגים שלא רואים אור יום".

מה זה אומר עלינו?
"אנחנו מצווים 'שמור וזכור', אבל מה שקורה הופך את הקיום העכשווי שלנו לשטוח ופלקטי. אין עומק חשיבה או עומק היסטורי. אין לנו אופק".

פער של מיליוני תיקים

למרבה הפלא, דווקא מצבו של השמאל בשמירת חומריו ההיסטוריים קצת יותר יציב. במרכז גבעת חביבה, שסמוך לוואדי ערה, נמצא "יד יערי", מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר, שמחזיק חומרים על תולדות תנועת הנוער, הקיבוץ הארצי, מפ"ם, שלום עכשיו, מרצ, מנהיגי הקיבוץ הארצי לדורותיו כמו יעקב חזן, מאיר יערי, אבא קובנר, חייקה גרוסמן ולא מעט אישים. האחרון שבהם שחומריו אופסנו הוא פעיל השלום אייבי נתן, ועדיין לא הזכרנו את ארכיון האמנות הקיבוצי. מקום שמור ומאורגן.

"אם תסתכל על שדה הארכיונים בארץ, בטח מהסוג שלנו, אנחנו בין הגדולים והיציבים, אבל גם אנחנו בפיגור עצום של כוח אדם ולא מתקרבים למכסות שהיינו רוצים", אומר ד"ר עומר עינב, מנהל יד יערי. "כעת היתה הודעה גורפת מטעם מינהל התרבות שיהיה קיצוץ, ולצערי אנחנו מתנהלים כל הזמן עם חגורה מהודקת כי הביזנס הזה קשוח. תמיד חסר כסף, ובעיקר כוח אדם, לקליטת חומר חדש ולקטלוגו. יש לקונה חריפה לגבי איך שהמדינה תופסת את המוסדות האלה. יש לנו דברים היסטוריים כמו מפות משורטטות מהמאה ה־19 של ארץ ישראל, שהם לא רק מגזריים, אבל גם אם היו דברים שהם אך ורק מתולדות השומר הצעיר מדובר בחלק גדול מהתפתחות הציונות במדינת ישראל".

מרכז "יד יערי" שייך לחטיבה ההיסטורית של "קבוצת חבצלת", האחראית למוסדות התרבות והחינוך של השומר הצעיר. ד"ר עינב, שהגיע למקום בשבוע השני של המלחמה, עשה את לימודיו בהיסטוריה והתמחה בין היתר בחקר הציונות. "חלק מהמשימה שלי, אני לא רוצה להישמע בומבסטי, זה לשמור את המקום חי ולהגיע לקהלים חדשים. אנחנו עובדים על להיות רלוונטיים. זה לא פשוט, אבל ברור לי שזה סם החיים של התחום".

חומרים חדשים כל הזמן מוזרמים לארכיונים ברחבי הארץ. הבעיה היא שבגלל מחסור בתקציב ובכוח אדם הם לא עומדים בקצב. כבר לפני שמונה שנים, בחודש ספטמבר 2016, כתב גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על הררי החומר שהציבור אמור להכיר, אבל ספק אם אי־פעם ייתקל בהם.

"יש בארכיון המדינה סדר גודל של 3 מיליון תיקים", כתב לזוביק. "מהם כ־125 אלף (4 אחוזים) מתקופת המנדט, שכמעט כולם נוצרו לפני 70 שנה ומעלה, ואין להם גוף מפקיד ישראלי. כ־450 אלף מהתיקים הם מסווגים (כ־15 אחוז). יותר משליש מאלה נחשפו (170 אלף תיקים), ורבים נמצאים עדיין בתקופת ההגבלה וטרם נדרשו לחשיפה. שאר 2.4 מיליון התיקים, יותר מ־80 אחוז מאוספי ארכיון המדינה, הם תיקים בלמ"סיים (בלתי מסווגים, א"ל), כמעט כולם בני למעלה מ־15 שנה שתקופת המגבלה שלהם הסתיימה. אלפים בודדים מהם נחשפו. בארכיון צה"ל סדר גודל האוסף דומה לארכיון המדינה, אולם שיעור התיקים המסווגים גדול הרבה יותר. כ־100 אלף תיקים נחשפו.

"סיכום הנתונים: קיים פער של מיליוני תיקים בין מה שאמור היה להיות פתוח לבין מה שפתוח. בהנחה שקצב החשיפה השנתי של עובד במשרה מלאה הוא כ־1,000 תיקים (חמישה תיקים ביום), הרי הפיגור הוא בגודל של אלפי שנות אדם".

אל דאגה, המצב לא השתפר, ואם זה לא מספיק מי שנכנס בחודשים האחרונים לאתר האינטרנט של ארכיון המדינה נתקל בהודעה שהאתר פועל במתכונת מצומצמת משום שעבר מתקפת סייבר, ואין עדיין תאריך יעד מתי הפעילות תחזור.

"מספר המתעניינים בארכיון המדינה הולך ועולה עם השנים", מספר ד"ר חגי צורף, שעבד תקופה ארוכה במקום. "אם לספר יש עותק בספרייה אחרת, פה יש דברים שאין להם תחליף, כמו מכתב של ראשת הממשלה גולדה מאיר לנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון. הבעיה היא שכוח האדם לארכיון בסדר גודל כזה הוא מגוחך. יש בעיה של מקום לשמירת החומר ובעיה בטיפול בחומר הדיגיטלי. יש 45 קילומטרים של מדפים, אבל קושי בהנגשת החומרים. בארץ ארכיאולוגיה ועתיקות הן תחומים מסודרים, אבל ההיסטוריה הקרובה לא תמיד מקבלת את תשומת הלב הנדרשת, וארכיון המדינה הוא דוגמה טובה. הוא נמצא בבניין משרדים יחד עם חברות הייטק והמחסנים קטנים ולא מספיקים, שלא לדבר על החומר העתידי שעוד אמור להגיע".

דור הולך ונעלם

ד"ר צורף ניהל בארכיון המדינה את המחלקה שהוציאה, בין היתר, ספרי הנצחה לנשיאי המדינה ולראשי ממשלה, ונתקל לא פעם בבעיית חוסר בחומרים שנפלו אי־שם בין הכיסאות ונעלמו. אם בארה"ב יש לכל נשיא ספרייה שבה מאוחסנים חומריו, בישראל המצב ממש לא דומה.

"חומרים של אישי ציבור מחולקים לשניים", מספר ד"ר צורף. "החומר הרשמי של שר או ראש ממשלה, שהוא תוצאה של עבודת המשרד, נשמר, אבל לאנשים האלה יש גם חומרים אישיים ופעם כתבו המון מכתבים שהם מטמון של ממש, מידע על מה שהתרחש. זהו חומר שלא תמיד הופיע ברכיב הרשמי של הפעילות, ואצלנו יש אפליה עצומה בין אישים. יש מי שהמידע לגביהם מסודר כי חוקקו עבורם חוק, כמו דוד בן־גוריון או מנחם בגין, ויש מי שמצבם שונה לחלוטין כמו גולדה מאיר ויצחק שמיר והם ניזונים מפירורים, הבדלים של מאות אחוזים בתקצוב. כאן מיליונים וכאן כמה מאות אלפים, ואין לזה הצדקה חוץ מהעובדה שהיה מישהו שהיה אכפת לו".

כך קרה שבחודש יולי 2005 עבר בכנסת החוק להנצחת מורשתו של רחבעם זאבי ז"ל, שאמנם היה אלוף מהולל בצה"ל, אבל מעולם לא התקרב לדרגת ראש מדינה. היה זה ח"כ אריה אלדד ממפלגת האיחוד הלאומי שהעלה את הצעת החוק, שעברה ברוב של 43 ח"כים שהצביעו בעד מול 15 שהתנגדו. בשנה שעברה, לפני פרוץ המלחמה, הוחלט שהמדינה תעביר בשנתיים הקרובות 19 מיליון שקלים להנצחת מי שאישיותו היתה ונשארה שנויה במחלוקת.

כבר בחודש מאי 2013 פרסם מבקר המדינה את ממצאיו, אחרי שבדק את הפעולות שנעשו להנצחת נשיאים וראשי ממשלה, ומסקנותיו היו ברורות: "כמה מראשי המדינה המנוחים זכו למרכזי הנצחה גדולים, ואילו אחרים מונצחים על ידי עמותות דלות אמצעים. הפער בין התאגידים לעמותות ניכר בכמה היבטים: ראשית, בשנים 2011-2007 היה תקצוב התאגידים למעלה מפי 20 מתקציב התמיכה בעמותות; שנית, לרשות תאגידי ההנצחה העמידה המדינה מבנים קיימים או מקרקעין להקמת מבנים חדשים, ואילו רוב העמותות הפעילות שוכרות משרדים בתשלום; לבסוף, תאגידי ההנצחה פטורים על פי חוק מכל תשלום לרשות המקומית, אך עמותות ההנצחה אינן פטורות ממיסים אלו".

בסיכומי המבקר ובהמלצותיו נכתב: "מדינת ישראל מחויבת לפעול להנצחת ראשיה שתרמו לכינונה ולבניינה, וכך לשמר את עברה ולהנחיל את מורשת העם והמדינה לדורות הבאים. חוק ההנצחה אמור להניח את הבסיס לפעולות בתחום זה.

"ממצאיו של דוח זה מלמדים שרק מקצת ראשי המדינה המנוחים זכו להנצחה של ממש, ואילו הנצחתם של אחרים מועטה, מוגבלת או אף אינה קיימת. לדעת משרד מבקר המדינה, אין זה ראוי שהנצחתם של ראשי מדינה תהיה מותנית ביכולתם של מוקירי זכרם להביא לחקיקת חוק ייעודי ולזכות במשאבים. לפיכך על הממשלה לקבוע מדיניות שתבטיח הנצחה ראויה וממשית לכל ראשיה שהלכו לעולמם".

אבל הכלבים נובחים והשיירה עוברת. ביישוב הקהילתי הר חלוץ שבגליל העליון מתגורר חיים שרת, שכבר חצה את גיל 90. חיים הוא בנו של משה שרת, ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל, שר החוץ הראשון ומי שחתום על מגילת העצמאות.

לשרת האב לא עשו לובי או הקדישו זמן כדי להזכיר מי היה, לכן בגילו המתקדם מפעיל בנו את העמותה למורשת אביו, ואילו אחיינו יורם מתחזק את אתר האינטרנט. גם את המעט שהם מקבלים מהמדינה, מקצצים להם.

"קבעו מתכונת מסוימת של עוגה שמתחלקת בין העמותות", מסביר חיים. "בעוגה נמצאים, בין היתר, גולדה ולוי אשכול והיא לא מספיקה לנו כמו לאחרים, והתקציב רק הולך ויורד. אתן דוגמה. היינו מקבלים בשביל כתיבת ספר 250 אלף שקל בשנה, אבל עם הזמן זה הפך ל־40-25 אלף שקל בשנה. כעת רצינו להוציא ספר שעלותו 100 אלף שקל ואנחנו נקבל אולי 30 אלף שקל. אם לא היינו מתעקשים, הזיכרון של אבי היה נמחק. בעיניי זה לא רק עצוב. זה מקומם, מרגיז ובוודאי מאכזב".

יעקב, אחיו הגדול של חיים, הקים את "העמותה למורשת משה שרת" בתחילת שנות ה־90 וניהל אותה עד 2022, אז הלך לעולמו בגיל 94. פעם היה לעמותה משרד, אבל הוא נסגר בכדי לחסוך עלויות, גם כך קשה להתנהל.

"אני לא גובה בשביל תחזוקת המקום כסף וגם לא מקבל משכורת", הוא צוחק. "כמעט כל הזקנים שהתעניינו במורשתו של אבי כבר מתו. הדור הזה הולך ונעלם, וכיום הרבה פחות מתעניינים, ואני שם לב לזה לפי השאלות שמגיעות אלינו. מדובר באנשים ספורים".

בשבוע?
"בשנה".

יש הרבה אוצרות היסטוריים שהולכים ונעלמים, כי יש מקומות אחרים שצריכים את הכסף, ולאו דווקא כדי לשרוד. לא ברור כמה שנים יוכל חיים שרת להמשיך להחזיק את המפעל המשפחתי, וכשהוא יפסיק מי יחליפו כדי להאיר פינה היסטורית חשובה בעברנו.

"דברים הולכים לאיבוד גם בגלל חולשת ארכיון המדינה ובגלל חוסר מודעות", אומר דודו (דוד) אמיתי, שמשמש יו"ר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע. "הרבה אנשים, אם הם לא מעבירים בזמן את החומרים שלהם לדור הבא, זה מסתיים במדורה קטנה בחצר או בפח אשפה גדול. אתה יודע שאין שום ארכיון מרכזי לחקלאות, שהיא מאבני הבניין של הציונות? יש מגזרים שלמים בחברה הישראלית שלא מתועדים, כמו החרדים, הערבים, הרשויות המקומיות. המגזר הכי מפותח ומסודר הוא דווקא הקיבוצי וחלק קטן מהמושבים, שם היתה חברה ששמה דגש על תרבות ומורשת ועל תפקידם ההיסטורי והחלוצי".

למה אין מודעות?
"עם סגירת בית הספר הגבוה באוניברסיטה העברית, בתחילת שנות האלפיים, המדינה חיסלה את התשתית האקדמית שהיתה בתחום הארכיונאות והספרנות. אנחנו מפגרים בהרבה אחרי המדינות המובילות את הקהילה הבינלאומית בגלל היעדר הכשרה. הצלחנו לפתוח עכשיו מחזור שני באוניברסיטת ת"א ללימודי תעודה. זו התקדמות וחזרה לאקדמיה, אבל במדינות מתוקנות לומדים לתואר ראשון ושני ושלישי, ויש תשתית מחקר והוראה ויש חוקים שמכבדים את תקופות החיסיון וארכיון המדינה".

ההיסטוריה של מדינת ישראל נדחקת לאחור, ותהיו בטוחים שאם יזדקקו לקיצוץ נוסף, המקומות האלה שוב יסבלו וחלק אולי גם ייסגר. "אני עוסקת במחקר ובכתיבת הביוגרפיה של סבא שלי, ד"ר פון וייזל, הרבה שנים", אומרת ניבה פון וייזל, יו"ר מכון ז'בוטינסקי. "מצאתי חומרים ומכתבים ואני לקראת סוף הכתיבה, ואז מתחילה המחשבה 'מה אני אעשה עם זה?' אני לא רוצה שזה ייזרק לרחוב כמו שהרבה משפחות עושות עם המורשת של אבא וסבא שלהן. ברור לי שזה חייב לעבור ולהישמר בארכיון".