לג'ונתן גלייזר אין כוח ליהודים שמוכנים להגן על עצמם

עיניים רבות התלחלחו מדמעות למשמע נאום הזכייה באוסקר של הבמאי ג'ונתן גלייזר, שלא לדבר על עיניו של הזוכה. הוא ריגש את עצמו. גלייזר חבק את הפסלון ונשא את הדברים הבאים מן הכתב: "כל הבחירות שלנו נועדו לשקף ולעמת אותנו עם ההווה. לא לומר תראו מה שעשינו בעבר, אלא תראו מה אנחנו עושים עכשיו. הסרט שלנו מראה לאן דה־הומניזציה מובילה אותנו במירעה. היא עיצבה את כל עברנו ואת ההווה שלנו. כרגע אנחנו עומדים כאן כאנשים אשר מתכחשים ליהדות שלנו ולשואה אשר נחטפה בידי הכיבוש אשר הוביל לקונפליקט שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע. בין אם קורבנות 7 באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה. כולם קורבנות של דה־הומניזציה".

גלייזר זכה באוסקר על הסרט "אזור העניין" שאותו כתב וביים. הסרט עוסק בחיי משפחתו של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. בזמן שיהודים הושמדו שם בהמוניהם נהנתה משפחת הס מחיי כפר שלווים בווילה קרובה לזוועות אך מנותקת מהן לחלוטין. הניתוק הוא כמובן עניין של בחירה, כמו בחירתו של הס להירתם מדי יום ביומו לרצח העם המאורגן והיעיל ביותר בהיסטוריה האנושית.

נאה דרש גלייזר בהטפת המוסר שלו, ויפה שהתייחס לבחירות המוסריות שאנשים עושים. לרוע המזל, לו עצמו לא היו הזדמנויות רבות לחוות על בשרו דילמות מוסריות, שכן הוא נולד וגדל בלונדון שבה הוא מתגורר עד עצם היום הזה במסגרת בורגנית שלווה של עיתות שלום. מן הסתם התלבט האם כדאי ללמוד קולנוע, עם מי להתחתן, ואיזה שכר לדרוש על עבודתו. כל אלה בחירות שאופייניות לאנשים שהתמזל מזלם לחיות בתקופות ובמקומות שבהם לא צריך לשבור את הראש על האופן שבו ראוי ומוסרי לשרוד.

הורי סביו של גלייזר נאלצו להתמודד עם טווח אפשרויות מצומצם בהרבה: הם הבינו שעתידם באוקראינה לא מבשר טובות, וברחו משם אחרי הפרעות בקישינב ב־1903. 49 יהודים נרצחו בפרעות, מאות נפצעו, ו־700 בתים נבזזו או נהרסו. ליהודי קישינב לא היה צבא, וכך למזלם נחסכו מהם התחבטויות מוסריות אינספור. הם יכלו לבחור להישאר באוקראינה ולחכות לפוגרום הבא, או לארוז מזוודה ולנוס על נפשם. משפחת גלייזר בחרה באפשרות השנייה.

האופנה בהוליווד כרגע היא שמלות שקופות וחיבה לחמאס, ואי אפשר לצפות מאדם שמחזיק מעצמו מוסרי להתייצב לצד היהודים שקמו עליהם - שוב - לכלותם

ברור שטווח הבחירות המוסריות שעמדו בפני משפחת הס היה רחב בהרבה מזה שהוצע ליהודים שהובלו לאושוויץ. ממש כשם שלהבדיל, מעורבותו של גלייזר במלחמה בעזה היא עניין שיכול להסתכם בבחירת המילים לנאום הזכייה שלו. בקיאותו של טור זה בפילוסופיה אמנם מוגבלת, אבל היא מספיקה כדי לקבוע שקל יותר לאדם להתייבש מול מקלדת מאשר להחליט האם לירות בבית בבארי שבו מוחזקים אזרחים ישראלים בידי עשרות מחבלים. גלייזר היה יכול לבחור בין להודות בנימוס על הפרס או לצאת יהודי אנטישמי נטול ידע או חוש מוסרי. אין מה לדבר על האפשרות להתייצב לצד ישראל, שבה בילה בצעירותו חמישה חודשים. האופנה בהוליווד כרגע היא שמלות שקופות וחיבה לחמאס, ואי אפשר לצפות מאדם שמחזיק מעצמו מוסרי לעשות משהו לא אחראי כמו התייצבות לצד היהודים שקמו עליהם – שוב – לכלותם.

גלייזר הוא לא הראשון שניסה להסביר את השואה בכל דרך עוקפת אנטישמיות. הוא בחר בדה־הומניזציה. היו אחרים שזרמו עם השלכות הסכמי ורסאי, עם שנאת האחר, עם פחד מהשלטון הנאצי. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר אסתר חיות אף הגדילה עשות ובנאום בנירנברג ב־2019 ציינה את החלשת מערכת המשפט וביטול חוקת ויימאר כאחד הגורמים המסייעים להשמדת העם היהודי.

מערך שיעור בחיל החינוך של צה"ל מנסה גם הוא את כוחו בהנחלת לקחי השואה: על רקע התמונה המפורסמת של חייל נאצי יורה באם יהודייה ובתינוקה מצטווים החיילים היהודים להקפיד על "כבוד האדם כערך יסוד בצה"ל, שמירה על מוסר לחימה וגבולות הכוח, לחימה בשטחי אוכלוסייה אזרחית וגבול הציות לפקודות". כמו כן מדגיש השיעור את "השתלטות המפלגה הנאצית על גרמניה והתחלת ההפליה וההדרה של היהודים שהביאה בסופו של דבר אל הפתרון הסופי והתאפשרה תוך הידרדרות של שלטון החוק ושחיקת הדמוקרטיה. במהותה מבקשת הדמוקרטיה להגן על כל אדם באשר הוא אדם ולשמור על זכויותיו וכבודו. סיפור הידרדרותה של הדמוקרטיה הגרמנית ועלייתו של היטלר לשלטון מעיד על חשיבותם הרבה של המוסדות הדמוקרטיים ועל מערכת האיזונים והבלמים המגינה על השיטה הדמוקרטית".

כל כך הרבה הבלים נגררו ממחוזות הפילוסופיה העיונית הקרירה כדי לנקות את העולם מחטא האנטישמיות, חלקם אף נקלטו בהצלחה במדינת היהודים עצמה, שאין להתפלא על כך כי צאצא של פליטי קישינב מרגיש את עצמו נעלה מוסרית על אזרחי מדינת היהודים שנלחמים על קיומם – שוב – מול ממשיכי דרכם של הנאצים. עד כדי כך שהוא מטיף לנו מוסר ומאשים אותנו בטבח 7 באוקטובר. נו, הכיבוש.

גלייזר עשה סרט על הווילה של משפחת הס ועל היכולת של מפקדי המחנה לנהל חיים נורמליים בעודם משמידים את בני עמו. אלה אינם נראים בסרט. הם יהודים מופשטים, שסבלם לא נראה לעין. אצל גלייזר גם "קורבנות 7 באוקטובר" (קורבנות של מה? הוא עוקף את הסוגיה המביכה הזו, כיוון שאז יצטרך אולי להודות בקיומם של הרוצחים) וגם "המתקפה המתמשכת על עזה" (ולמה הותקפה עזה? אין צורך להיכנס לדקויות) הם אובייקטים שכל תפקידם להדגיש את רגישותו המופלגת

לדברים שקורים, מעין תופעות טבע מצערות. מצערות כמו יהודים שיודעים שהעבר שלהם כקורבנות שואה עדיין קיים בהווה, שהושמדו לא בגלל דה־הומניזציה במירעה אלא בגלל היותם יהודים. גלייזר מתכחש ליהדות שלו כמחאה על חטיפת השואה בידי יהודים שמסרבים למות או לברוח לעוד גולה. אשרינו שזכינו לקיום שבו אנחנו יכולים לבחור באיזה נשק לחסל את אויבינו. מסכן גלייזר. לו יש רק את האוסקר.