עשרה דברים שלמדתי מהמשכן

כמעט חצי מספר שמות מקדישה התורה לתיאור בניית המשכן, כלי הקודש ובגדי הכוהנים. לרגל פרשת "פקודי" וחתימת ספר שמות, עשר תובנות לחיים שלמדתי מפרקי בניית המשכן.

1.

שהדבר הכי נעלה הוא מבט פנים אל פנים – המשכן היה בנוי במדרג של קודש. אל החצר כולם רשאים להיכנס, אל האוהל היו נכנסים רק הכוהנים, ואל קודש הקודשים היה נכנס הכהן הגדול בלבד, ורק ביום הכיפורים. שם עמד ארון הברית ומעליו שני הכרובים – "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות לז, ט). בפסגת הקדושה היהודית עומד המבט הפשוט, ללא מסכות, פנים אל פנים.

2.

שאין מנוחה בדרך אל הקודש – את רוב כלי המשכן אפשר למצוא בכל בית: ארון, שולחן, מנורה או כיור. ולמרות זאת אין במשכן לא מיטה, לא כיסא ולא שום דבר דומה. הגמרא אפילו מפליגה וקובעת כי "אין ישיבה בעזרה" (תלמוד בבלי, יומא כה). מתברר שכדי להגיע להישגים רוחניים דרוש עמל מתמיד ומתמשך. "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (תלמוד בבלי, ברכות סד), אמרו חז"ל. מי שחי את חייו בין חופשה להפוגה, לא יזכה כנראה לבוא אל הקודש.

3.

שכולם צריכים להיות שותפים – את הכסף לקיום היומיומי של המשכן גבו ממס "מחצית השקל", שבו היה חייב כל אדם מישראל. "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (שמות ל, טו), אומרת התורה. השותפות של כלל הציבור היא תנאי בל יעבור לקיומה של עבודת הקודש.

4.

שהתנדבות חשובה אבל לא מספיקה – הציווי על בניית המשכן מתחיל בפרשת "תרומה" וממשיך בפרשת "תצווה". המוטיבציה הראשונית יכולה להיות של נדיבות לב - "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב) - אבל לאורך זמן אין מנוס מ"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כ). התנדבות, מרשימה ככל שתהיה, אינה תחליף למחויבות החוקית.

5.

שהפרטים חשובים – התורה מתארת את בניית המשכן לפרטי־פרטים. כל כלי, יריעה, וו או פרוכת מתוארים במידותיהם, בחומר שממנו הם עשויים, בצורת ההכנה ובמיקומם המדויק. יש לנו נטייה להעדיף עקרונות כלליים על פני דקדוק בפרטים, אך תיאור בניית המשכן מלמד אותנו שלפעמים אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

6.

שהפרטים צריכים להתחבר יחד – עיסוק יתר בפרטים גורם לפעמים שלא לראות את התמונה השלמה, עד שמרוב עצים לא רואים את היער. למרות ים הכללים והדקדוקים, חשוב לתורה להדגיש שבסופו של דבר "וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות לו, יג)

7.

שהמטרה לא מקדשת את האמצעים – באמצע הפסוקים המתארים את בניית המשכן עוצרת התורה לכמה פסוקים ומצווה על שמירת השבת – "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, ב). חז"ל למדו מכאן שאין בניית המשכן דוחה את השבת. יש נטייה לחשוב שעבור מטרות קדושות מותר לפעמים לכופף את הכללים ולעבור על החוק, ולכן חשוב לתורה להדגיש שאפילו עבור בניית המשכן המטרה לא מקדשת את האמצעים.

8.

שהפנים קודם לחוץ – כשמקים משה את המשכן, מתארת התורה את תהליך ההקמה מבפנים החוצה. ראשית ארון הברית שלפני ולפנים, אחריו כלי הזהב – השולחן, המנורה ומזבח הקטורת, ולבסוף חצר המשכן, עם מזבח הנחושת והכיור. הרבה פעמים אנחנו משקיעים משאבים גדולים במה שבחוץ, בנראות וביחסי הציבור, ולא תמיד נשאר זמן וקשב לצד הפנימי, העמוק והמהותי. בניית המשכן מלמדת אותנו שהסדר הנכון הוא מבפנים החוצה. לא להפך.

9.

שבמקום להגיד "מה לא" צריך להגיד "מה כן" – התורה מקדישה מאות פסוקים למשכן. בתוך הפרשות המתארכות העוסקות בהרחבה במושגים קדושה וטהרה לא מופיע אפילו פעם אחת השורש טמ"א. למען האמת, השורש הזה לא מופיע בספר שמות כלל. הרבה מערכות דתיות, אמוניות ורוחניות יודעות לומר היטב מה אסור, ממה להימנע, מה משוקץ ומה מתועב, אך מתקשות לייצר השקפה פוזיטיבית על העולם. פרקי המשכן מלמדים ההפך – צריך לעסוק בחיובי ולא בשלילי. אפשר לצוות על הטהור והקדוש בלי להזהיר כל הזמן מפני הטומאה.

10.

שאפילו אלוהים מבקש לו בית – הציווי להקים משכן הוא בעצם הציווי לבנות מעין בית לשכינה. ללמדנו עד כמה בסיסי ויסודי הוא הצורך בבית. במציאות חיינו, שבה מאות אלפי ישראלים עקורים מביתם כבר חמישה חודשים, הדרישה לבית הופכת למשימה קדושה במיוחד.