כל עוד בלבב דוז פואה

טוב שיש לישראל נשיא, כי אחרת - אולי לא היינו משתתפים באירוויזיון השנה. כן, כן, דרושה היתה השתדלות נשיאותית אצל הוועדה המפקחת על האירוויזיון, שלא לדבר על כתיבת מילים חדשות, כדי להגשים את חלום הדורות: דוז פואה. לשיר יקראו "הוריקן" - תופעה אקלימית מוכרת בארצנו, ואולי אף מוזכרת בתנ"ך (או שמא שם זה "רוח קדים", לא משנה).

לא קלה היתה דרכה של ישראל לאירוויזיון השנה. מילות השיר המקורי, "גשם אוקטובר", נפסלו על ידי הגויים בטענה שהן פוליטיות מדי. בהחלט ייתכן שהיה בהן משהו שרימז על משהו לא נעים שהתרחש בישראל בחודש אוקטובר. תאגיד השידור הישראלי לא אמר נואש, והשיב מלחמה שערה: הוא שינה את המילים, שלח שיר אחר - שגם הוא נפסל - ועכשיו ברוך השם הצלחנו לעבור את מבחן הא־פוליטיות של ועדת האירוויזיון. ובעוד כמה חודשים שוב נציגה ישראלית תעלה על הבמה ומול כל העולם תשיר שיר באנגלית, עם שניים-שלושה משפטים בעברית, ובנוהל נעמיד פנים שישראל היא עוד מדינת־פופ בין מדינות־פופ אחרות, ללא שום אפיון ייחודי משלה. שוב נציגה ישראלית בתחרות - הפעם הזמרת עדן גולן - תשיר באנגלית.

נדמה שהתלונה "למה אנחנו לא שולחים לאירוויזיון שירים בעברית?" היא כל כך מיושנת, ופרובינציאלית, שלא לומר זקנה, שלהשמיע אותה שוב זו בעיקר עדות למחסור במגניבות אצל המתלוננת. זה כמובן נכון, אבל הנה דוגמה למשהו מגניב אפילו פחות. לכתוב - באנגלית - את המילים האלה: "מי אמר שבנים לא בוכים, שעה אחר שעה ופרחים, החיים הם לא משחק של פחדנים", ואז לכתוב מילים חדשות כי החבר'ה בוועדת האירוויזיון האירופית חשבו שהן פוליטיות מדי. ואז לשלוח מילים חדשות, שגם הן נפסלות, ואז לבקש מהנשיא להתערב, ואז לכתוב משהו אחר לגמרי. על הוריקן.

לא נתחיל אפילו לגייס טענות מהתחום: "בישראל בוצע אחד מפשעי המלחמה החמורים בתולדותיה, ואתם משתפים פעולה עם מי שחושב שאסור אפילו לרמוז על זה בשיר לאירוויזיון". זה לא העניין. אין צורך לגרור את התחרות החביבה למים העמוקים של כבוד לאומי, מה גם שישראל כמדינה ויתרה מזמן על עיסוק בזוטות כמו כבוד לאומי. אנחנו רוצים להיות במועדון, ולא משנה באילו תנאים. ורוצים למצוא חן, גם היכן שהתוצאה לא שווה את המאמץ. כמו במקרה של האירוויזיון.

ישראל ויתרה מזמן על עיסוק בזוטות כמו כבוד לאומי. אנחנו רוצים להיות במועדון, ולא משנה באילו תנאים. ורוצים למצוא חן, גם היכן שהתוצאה לא שווה את המאמץ. כמו באירוויזיון

לא נשאל אם גם האירוויזיון ייכנס לדיון הציבורי, שהחל להתנהל בימים אלה בעניין מרחב השמחה הראוי בתקופת המלחמה. כבר עכשיו נשמעים קולות שתוהים אם לשמוח בפורים, מה דינו של טקס הדלקת המשואות ואם להעניק את פרסי ישראל כרגיל, בדגש על איל וולדמן. כאות של רצון טוב נחריג את האירוויזיון מימים לאומיים אחרים בגלל הילת הבינלאומיות שנלווית אליו - כשם שאנחנו מעדיפים את הדין הבינלאומי על פני המוסר היהודי והחוק הישראלי. כמו כן, נעמיד פנים שהשתתפות באירוויזיון היא שליחות לאומית והסברתית מהמעלה הראשונה, ושנציגות ישראלית בתחרות משדרגת את מעמדה של ישראל בעולם וממשיכה את שליחותנו ההיסטורית להיות אור לגויים. תראו אותנו! אנחנו נורמליים! יש לנו מוזיקת פופ בדיוק כמו שלכם! ורקדני ליווי! אחר כך נמשיך את משחק ההדחקה, ונדמיין שמדינות שמצביעות לטובתנו באירוויזיון גם מצביעות לטובתנו באו"ם ובאיחוד האירופי - ולכן יש חשיבות עליונה להשתתפות בתחרות.

אבל נחזור לעניין הכבוד לאומי. לא ככלי פוליטי אלא כסתם מאפיין אישיותי. זה יכול להתבטא בהתעקשות לשיר בשפה הלאומית, גם אם היא לא מתגלגלת יפה באוזן כמו איטלקית, או מובנת כמו אנגלית. למה לא לשיר בעברית דווקא משום שאנחנו היחידים שדוברים אותה? זה עשור ישראל שולחת לאירוויזיון שירים באנגלית, ואי אפשר לומר שהוויתור על העברית הביא להישגים טובים יותר בתחרות - אם מישהו ממש מתרגש מהישגים מהסוג הזה. ארבע פעמים זכינו במקום הראשון, שלוש מתוכן עם שירים בעברית. 12 פעמים נכנסנו לחמישייה הראשונה - מתוכן ב־10 שרנו בעברית.

המעבר לאנגלית מלאה לא הזניק את ישראל להישגים שטרם נראו כמותם באירוויזיון - שוב, למי שהעניין הזה חשוב בעיניו. נטע ברזילי לא פיתחה קריירה בינלאומית משגשגת אחרי הזכייה עם "TOY" ב־2018, אבל זה בסדר. היחידים שהצליחו באמת לפרוץ אחרי הזכייה באירוויזיון היו חברי להקת אבבא.

ולכן כל מה שאנחנו יכולים לעשות בתחרות הזו, הוא לעלות על הבמה כמו מי שאנחנו: ישראלים דוברי עברית. כבר עשינו את זה: רקדנו "הורה" בשנת 1982, ושרנו "עם ישראל חי" ב־1983, לקחנו מקום ראשון עם שפת הבי"ת והללויה, ומקום שלישי עם "אחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי" ב־1991.

לא שהמסרים הציוניים השפיעו על המיקום בתחרות, אבל מה רע בקצת נחת יהודית? למי היא מפריעה בדיוק? אפילו המצביעים האירופאים שרדו את העברית, ואם אהבו את השיר - נתנו לו ניקוד גבוה. ואם לא - למי אכפת? רק לתאגיד השידור הציבורי שלנו, שהוא כל כך ישראלי וכל כך ציבורי, עד שעבר לאנגלית כדי לשפר את סיכויי הזכייה.

מה יוצא לישראל מהאירוויזיון? כלום. וגם זה בסדר. מדובר בתחרות בינלאומית חביבה ושמחה, קצת ריאליטי מקומי לפני, קצת נחת לרייטינג של תאגיד השידור הציבורי, רגעי התרגשות ואולי תהילה לזמרים אלמונים שישובו לאלמוניות אחרי האירוע - זה הכל ולא צריך יותר.

אין צורך להטיל על האירוויזיון יותר ממה שהוא מסוגל לשאת. תחרויות בינלאומיות לא משכינות שלום, לא משנות אסטרטגיה דיפלומטית, ובמקרה שלנו גם לא מורידות את מפלס האנטישמיות בערי אירופה. לא נעים להגיד, אבל ברגעי מבחן אנחנו תמיד, לפני ואחרי הכל, יהודים. המינימום שאפשר לעשות הוא לשיר בעברית. לא בשביל להראות לגויים, לא בשביל להעביר מסר על טבח 7 באוקטובר, אלא כי אין לנו שפה אחרת. ומי שרוצה מסר - במצב שבו אנחנו נמצאים היום עצם השירה בעברית היא מסר, גם אם שרים על הוריקן.