כן, לחקור: לציבור הישראלי מגיע לדעת מה קרה בליל הסימים

המגמה החדשה היא שאין את מי למנות לוועדת חקירה, משום שאין לציבור אמון בשום הרכב של ועדת חקירה. יתרה מזו: נכתב כבר שאין צורך להקים ועדת חקירה. זה נושא להיסטוריונים בעתיד.
הדבר הנכון הוא שבפורמטים הרגילים שמוכרים בחוק הישראלי, אין מסגרת מתאימה לגוף אמין שיחקור את 7 באוקטובר. ועדת חקירה ממלכתית לא תתקבל באמון, משום שהממשלה מחליטה ואז מגלגלת את הכדור לביהמ"ש העליון, עם נשיא שהוא ממלא מקום ושלא מעורר אמון אחרי שנת המלחמה של מערכת המשפט ברפורמה המשפטית. ועדה ממלכתית היא גם גוף מסורבל שלא יגיע לחקר האמת, אלא יפרנס עורכי דין. ועדת בדיקה מטעם הממשלה, כמו וינוגרד אחרי לבנון 2, היא פחות או יותר אותו הדבר.

מה שחשוב זה בכל זאת להכיר בכך שיש אישים בציבוריות הישראלית שיכולים לנהל את החקירה הדרושה, ושהציבור ייתן בהם אמון. זה קשה - אבל זה אפשרי, הם ישנם. השאלה המרכזית היא מה לחקור, ובאיזו צורה חוקית להסמיך את הוועדה.

הדרך להשיג תוצאה מספקת מבחינת הציבור והמערכת הפוליטית והביטחונית, היא לפשט את מרחב החקירה. יש נטייה להתפשט למרחבים הקוסמיים האסטרטגיים של ניהול מדיניות. כן קטאר, לא קטאר. חמאס מורתע, כן או לא. להתרכז במידע המודיעיני הרלוונטי מליל הברווזים, ליל כרטיסי הסים וכל השאר. משם ללכת אחורה למידע מודיעיני שהצטבר על יכולות חמאס, כוונותיו ותוכניותיו, וכמובן הפעולות המבצעיות שננקטו מול גבול עזה.

יש אפשרות מסורבלת, לפי הדוגמה האמריקנית בוועדת 11 בספטמבר. האמריקנים חוקקו חוק מיוחד להקמת הוועדה, שהיו חברים בה עשרה אנשים, רובם אנשי ציבור לשעבר, והם עשו עבודה טובה. זה מצריך שת"פ בין פרלמנטרים מנוסים מהקואליציה ומהאופוזיציה, ולמצוא טכניקה לבחירת חברי הוועדה - לדעתי, לא יותר משלושה. הדליפות השונות של המידע מגזרת גופי המודיעין מלמדות שצריך לבצע את החקירה בדחיפות. יכול להיות שהממשלה עצמה צריכה למנות שניים או שלושה אישים שיגישו את הדוח במהירות האפשרית.

רק כדי להמחיש שיש הרכבים מעוררי אמון, אפשר לחשוב על האלוף ניצן אלון, אדם שבקי לעומק בכל הצד המודיעיני והמבצעי; השר לשעבר יובל שטייניץ, שהוא בעל ניסיון רב בתחום הביטחוני ויש לו יכולת חשיבה ביקורתית מעל ומעבר; והשר לשעבר יזהר שי, ששכל את בנו בקרב בכרם שלום.
במדינה דמוקרטית, הציבור רוצה לקבל תיאור עובדתי מלא ככל האפשר של אירועי 6 עד 8 או 9 באוקטובר. הוועדה תחקור כל מה שרלוונטי להבנת מתקפת 7 באוקטובר והתנהלות גופי הביטחון מולה.

מה שעשינו ב־73'

שוב הימנעות מהזזת כוחות לגבול, שוב המחשבה שזה רק תרגיל, שוב החשש משריפת מקורות - כאילו לא למדנו דבר מהכשלים של מלחמת יום כיפור

בכירי מודיעין ומפקדים לדורותיהם אומרים שמלחמת יום כיפור על כשליה השונים נלמדה, ושהם יודעים איך לא לחזור על שגיאות העבר. אבל מהמעט שנחשף בעקבות כל גילוי חדש, פשוט מדהים כמה מה שקרה בין 6 ל־7 באוקטובר זהה אחד לאחד למחדל 73'. אני מפקפק אם הבכירים בצה"ל, ובוודאי בתקשורת, יודעים על מה הם מדברים.

לפני המתקפה בבוקר שמחת תורה, היתה דרישה לקרב את המסק"רים לזירה ("למה לא קירבתם את הכלים?!" זעק מנחם בגין בכנסת אחרי המלחמה). כך לגבי כוחות נוספים וכלי שיט. הוחלט לא לתגבר ולא לקרב, כי מדובר בתרגיל(!) של חמאס והמערכת לא רוצה לחשוף מקורות מודיעין (למה לא פתחתם את האמצעים המיוחדים? שאלה שמנקרת 50 שנה. כי חששו שהמקור הרגיש יישרף).

עכשיו כבר ברור ששאלות מבצעיות חמורות עמדו על הפרק ונשקלו. שאלות של תגבור והזזה של כוחות, כפי שהתפרסמו השבוע, הן בסדר גודל שחייב את מפקדי צה"ל ושב"כ לשתף את ראש הממשלה, ובייחוד את שר הביטחון. הרמטכ"ל וראש שב"כ מעלו בתפקידם, ובזה יש שוני רב לעומת 73'. גולדה, דיין ואף שרים כמו גלילי היו מיושרים לחלוטין על אותו המידע שהיה בידי צמרת צה"ל, וניתנה להם האפשרות להחליט. חרף האקרובטיקה של בכירי תקשורת, לנתניהו ולגלנט לא ניתנה הזדמנות להתיישר על המידע ולקבל החלטות.

ב־73' האמינו קברניטי צה"ל שאסור לקדם את הטנקים לעמדות לאורך התעלה, אלא שיש לחכות כשעה לפני שפורצת המלחמה (לפי התסריט שצה"ל כתב לעצמו). גם אז צריך לבצע את התנועה קדימה ככל האפשר בהסתר, כדי לא לעורר פרובוקציה בצד המצרי. במלחמה הנוכחית לא נתנו אפילו התרעה לכל הכוחות בגזרה להיכנס לכוננות מלאה. אולי גם כניסה לכוננות נחשבה פרובוקציה שתסגיר מקורות מודיעין. עצם העובדה שהעריכו כי עומד להיערך תרגיל של מחבלי הנוחבה, מראה שהיתה התרעה ברמה לא רעה. אז אם מישהו למד מ־73', ובכלל מהדוקטרינה הרוסית, הוא אמור לדעת שתרגילים הופכים לעיתים למבצעי אמת. בימים שלאחר שחרורו של הנגב המערבי, תא"ל ברק חירם אמר כי אפילו התרעה של שעה היה בה כדי לשנות את התמונה כולה.

כאן כדי להישאר

מי שחשב אחרי 7 באוקטובר שנתניהו ילך הביתה - צפוי להתאכזב. הוא השתלט על האירוע, תפס את עמדת המצביא ומוביל את ישראל להכרעה היסטורית

רה"מ בנימין נתניהו לא הולך לשום מקום. כמו שהדברים נראים מכאן ומשם, הוא לא ילך הביתה "כשהמלחמה תיגמר", אלא ימשיך בראשות הממשלה, בכפוף ליכולתו לנצח בבחירות הבאות. הסיבה היא פשוטה: מבט לאחור על חמשת החודשים האחרונים מלמד שהאיש השתלט על המלחמה שנכפתה על ישראל, תפס את עמדת המצביא בהצלחה והוביל את ישראל למרחק נגיעה מהכרעה שכוללת את החזרת החטופים.

הסיבה לכך שהוא כנראה ימשיך להוביל, היא שאין לו מתחרה אמיתי. אפילו גדעון סער מכיר בכך. הדרישות לתפקיד: שראש הממשלה יבין איזו מלחמה מנוהלת נגד ישראל ומהי תורת הלוחמה של האויב - בין שזה אש"ף לנגזרותיו ובין שזה חמאס. ככל שקולטים מראשי המודיעין ומהמבצעים בזרועות הביטחון השונות, וככל שהדברים נשמעים במערכת הפוליטית, אנשים מבינים רק שהאויב הוא נורא, אך לא מודעים לתורת המלחמה העממית שמדריכה את הפלשתינים מאז שנות ה־60.

עכשיו מגיע פרק ב' של המו"מ לשחרור החטופים. מו"מ לשחרור חטופים או לנסיגה או לשלום הוא אותו הדבר בהקשר הזה, ואני מצטט ממאמר של ד"ר יואל פישמן מלפני כמעט 20 שנה: "אם מנהלים מלחמה חתרנית/מהפכנית, כפי שערפאת והרשות הפלשתינית מנהלים, וכמות האבידות הופכת גדולה מדי - קיימת אפשרות להיכנס למו"מ במטרה להתארגן מחדש, להרוויח זמן וליצור בלבול בצד השני (כלומר ישראל; א"ל)".

רוברט תומסון, המומחה הבריטי שנלחם בהצלחה נגד המלחמה המהפכנית במלאיה, ושעמד בראש משלחת היועצים הבריטית לווייטנאם, כתב ב־1970 כי הטקטיקה של "להילחם ולנהל מו"מ נועדה כדי לשבור את הרצון של הצד השני: עצם הפתיחה במו"מ, המרמזת על אופק של שלום, מורידה אוטומטית את הרצון של המגינים להמשיך בלחימה... המנהיגים (שנלחמים נגד האויב המהפכני) לא יכולים לפנות ללוחמיהם ולהציג מטרה נשגבת כמו מנהיגי (הגרילה), מבלי להסתכן בכך שיאשימו אותם בהכשלת המו"מ". בתקופה שבה נכתבו הדברים, היה ניסיון להציג שוב את ערפאת כפרטנר לשלום ולטהר אותו באמצעות יוזמת ז'נבה, שנועדה להכשיל את מדיניות ממשלת שרון ושהיה בה יסוד חתרני.

בתקופה הנוכחית, הכניסה למו"מ עם חמאס משמעותה קודם כל שהנהגת חמאס מרגישה שהאבידות של הארגון כבדות מדי. הם חייבים לאלץ את ישראל להפסיק את הלחימה. בכל מקרה, המו"מ הוא חלק מתורת הלחימה של האויב. אלא שעכשיו הם די דחוקים לפינה, והצרחות ברחובות לונדון ודבלין לא ממש עוזרות לחמאס.

האיום של ישראל להשמיד את הכוח הנותר של חמאס ברפיח הוא אמין. הם יכולים לקוות לגרום לסכסוך בין ישראל לארה"ב; זה כנראה לא יקרה, כי האמריקנים לכודים בהבטחה למימוש המטרה של חיסול היכולות של חמאס, השלטוניות והצבאיות. כפי שכתב לאחרונה ההיסטוריון ניאל פרגוסון על ביבי: "גם אני חשבתי ב־7 באוקטובר שנתניהו גמור מבחינה פוליטית. עכשיו אני לא יכול לא להביט בהערצה על המיומנות והערמומיות שלו... הוא טיפח עד כדי שלמות את האמנות להתריס נגד ארה"ב, ובאותו הזמן להסתמך עליה".

אם חמאס לא ילך לוויתורים הנדרשים כדי לשחרר את החטופים, הוא מסתכן בקרב התאבדות ברפיח. אם ילך לעסקה, הוא פותח לעצמו אפשרות להישרדות חלקית, לפחות מבחינת הפופולריות, בעקבות שחרור כמות נכבדה של אסירים ביטחוניים (מחבלים). לישראל יש עכשיו מאגר גדול של לוחמי חמאס שנשבו בעזה, ואלה שלא השתתפו בטבח 7 באוקטובר יכולים לקבל יחס כמו לשבויי מלחמה, למרות השתייכותם לארגון טרור.

השנאה אותה השנאה

מקורה של האנטישמיות שהפכה לאנטי־ציונות הוא בבריה"מ של אחרי המלחמה. הציר הסובייטי־ערבי כפה על האו"ם את שנאת ישראל, ששולטת בו עד היום

בעולם הנתון בסחרחורת אובססיבית סביב ענייני גזע וגזענות, אפשר לתהות איך השנאה האתנו־דתית העמוקה והקיצונית ביותר, האנטישמיות, יכולה להתפרץ בצורה כל כך בוטה וגלויה. בלי להיכנס להיסטוריוסופיה של תולדות האנטישמיות ולשימושיה בשדה המדיני, אפשר לקבוע שזאת המורשת המובהקת של בריה"מ. בכלל, חלק לא מבוטל מהרעות החולות שמאפשרות שגשוג של תנועות ג'נוסיידיות כמו חמאס - מקורן באו"ם.

מקובל לראות את נקודת המפנה בסימונה של ישראל כיעד לדה־לגיטימציה ובבידודה בכל האמצעים, בהחלטת האו"ם מ־1975 המשווה את הציונות לגזענות. בלי להיכנס לכל תולדות האנטי־ציונות שהפכה לאנטישמיות, גיליתי לאחרונה שיש נקודת התחלה ברורה שבה האנטישמיות הופרדה, ואף הודרה מהמאבק לביעור האפליה הגזעית. ד"ר עופרה פריזל עשתה את העבודה בשבילנו, במחקר שיצא בספר "אפליה גזעית, מאזן האימה ואנטישמיות: סיפור לידתה של אמנת זכויות אדם". היא עוקבת אחר המהלכים באו"ם בתחילת שנות ה־60, שהובילו לאישור האמנה לביעור האפליה הגזעית ב־1965.

נושא האמנה היה צודק, כמובן, אך הסובייטים דחפו אותו במרץ כדי להכניס את ארה"ב בימי קנדי וג'ונסון למגננה, בגלל משבר האפליה הגזעית בחברה האמריקנית. באמנה כפי שנוסחה הוכנס סעיף שמגנה באופן ספציפי את האפרטהייד. ממשלת ישראל, עם משפטנים ברמה של יורם דינשטיין ומאיר רוזן, חשבה שכדי להשלים את האמנה, צריך לשדך אותה עם איסור רדיפות על רקע דתי.

ארה"ב נרתמה לנושא. איסור רדיפות דתיות נועד לכסות את הנושא האנטישמי, ולאזן את המתקפה נגד ארה"ב בסימונה המקביל של בריה"מ. רדיפות דת ואנטישמיות זוהו אוטומטית עם בריה"מ. אבל הסובייטים, לצד מדינות ערב ושאר המדינות "המתעוררות", יכלו למנוע את הכללת רדיפות הדת באמנה, כפי שיכלו להחליט שכדור הארץ הוא פנקייק. הוחלט להתמקד בצירוף האנטישמיות לאיסור האפליה הגזעית.

מי שהצטרפה לאמריקנים בספטמבר 65' לנושא הזה היתה ברזיל, שנשיאה העכשווי לולה דה סילבה מנסה להצית בארצו גל אנטישמי באמצעות השוואת ישראל לנאצים. ארה"ב "מאמינה שהוספת הסעיף המגנה אנטישמיות תהפוך את האמנה לחזקה וליעילה יותר", אמר הנציג האמריקני. הודגש "אופייה המיוחד של האנטישמיות כתופעה המשלבת אפליה גזעית, אתנית ודתית", כותבת ד"ר פריזל.

בריה"מ, עם גרורותיה האינסופיות, מצאה דרך לנטרל את סעיף האנטישמיות, שחשף אותה בכל מה שקשור לדיכוי יהודי בריה"מ. היא הסכימה לצרף גינוי לאנטישמיות, אבל להוסיף במקביל גינוי לציונות, לנאציזם ולניאו־נאציזם, כשהציונות מוצגת כתופעה העולה בקנה אחד עם הנאציזם. כך הצליחה מולדת האנטישמיות הפוסט־שואתית, בריה"מ, למחוק את האנטישמיות מאמנת הגזענות. ארה"ב וישראל העדיפו לחזור לנוסח המקורי, ובלבד שהגוש הממאיר הסובייטי־ערבי לא יכרוך את הציונות עם התורות הגזעניות השונות.

האו"ם הפך למוליך של הצגת הציונות כמשטר גזעני, כמו הנאציזם והאפרטהייד. זה קרה כעבור עשור, ב־1975, וקיבל חיזוק בוועידת דרבן ב־2001 עד כדי כך - שאמונת הרשע הזאת חלחלה גם לחוגי אליטה מסוימים בתוך ישראל עצמה.