לפני כחודש שלחתי הודעת טקסט לצ'רלי ביטון. רציתי לראיין אותו, לא דווקא על העבר ועל הפנתרים השחורים. עניין אותי מה הוא חושב על המצב שהגענו אליו, החל מההפגנות, דרך הקורונה וכלה (בינתיים) בטבח 7 באוקטובר. הביקורת החברתית שלו היתה נחוצה בזמן כל כך כאוטי. הוא לא ענה. בשנים האחרונות התמודד עם כאבים איומים בעקבות ניתוח לא מוצלח בצוואר. כעבור שבוע כתב לי בנו אלי: "אני חושב שהוא ישמח". אבל לא הספקנו. בשבוע שעבר צ'רלי נפטר.
ביטון לא ראה את עצמו כמהפכן, אלא כאדם ששואף לשנות, והענווה הזאת ניכרת גם במשפחתו. ובכל זאת, בשביל רבים מאיתנו הוא היה גיבור תרבות. אולי זה מנחם במידת מה. הרי הפנתרים השחורים אף פעם לא היו קונצנזוס. לא בקרב מזרחים, שרבים מהם נרתעו אז מהתיוג של קיפוח או מהחיבור של הפנתרים אל השמאל הרדיקלי. אבל גם לא בקרב תושבי השכונות העניות שעבורם יצאו למחאה. "הפניתי עורף לחברי ילדות והלכתי עם שמאלנים וערבים, אבל גיליתי שהם לא באמת מחבקים אותנו", אמר ב־2007 לעיתון "הארץ". אבל צ'רלי אף פעם לא באמת עזב את מוסררה. יום־יום, גם בחודשים האחרונים לחייו, היה קם בשעה מוקדמת, נוסע לשוק מחנה יהודה, ושם נפגש עם אותם חברים במשך שנים. בתשע הוא כבר היה בבית.
צ'רלי, שהיה חבר כנסת מטעם חד"ש במשך 15 שנה, ואף נפגש עם ערפאת בראשית שנות ה־80, שינה את עמדותיו המדיניות עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. ב־2002 אמר בסרט התיעודי "שמעת על הפנתרים?" כי המאבק הפלשתיני הפך לאומני מדי, ולכן התנער ממנו. "זה לא אני השתניתי, כל המצב בכללותו השתנה, ואני חלק מהעניין, מה אני יכול לעשות?" הוא אומר שם למצלמה. "אז שמעתי ממנו (מערפאת) שהם מוכנים להגיע להסדר עם ישראל על בסיס של שתי מדינות, אבל אז התברר שכל זה שקר".
מאז רק הלך והתרחק ממחנה השמאל בישראל. בראיון מ־2011 חזר על אותם דברים והוסיף: "גם כל הנחמדים האלה מהשמאל שלנו, שמקבלים טונות של כסף ממקורות בלתי מזוהים... קמים עלינו כדי לרמוס אותנו ולהרוס את מדינת ישראל". את ארגוני זכויות האדם הפועלים בישראל (יותר מ־160) כינה קיקיוניים. "בנושאים המדיניים הוא שינה את דעתו מקצה לקצה", אומר אחיו הצעיר דוד. "כמה פעמים הושטנו את היד? ואין שלום. כמה ויתרו? אולמרט כמה נתן? ברק כמה נתן? וכלום".
הפנייה הזאת של צ'רלי אל הימין המדיני אולי הפתיעה את השמאל, אבל לא את משפחת ביטון. מרביתם אכן לא מעורבים בפוליטיקה, מספרות האחיות. אף אחד לא ידע שהן האחיות של צ'רלי ביטון. אבל אביהם אליהו דווקא היה ידוע בדעותיו הפוליטיות. "אנחנו גדלנו בבית שבו אבא היה חרותניק שרוף, ליכודניק, בגין", אומרת אחת האחיות. "הוא היה בין אלה שיזמו את ההעלאה של העצמות של ז'בוטינסקי לארץ", מוסיף האח דוד, "ואפילו עמד במשמר כבוד מול הארון של ז'בוטינסקי. אבל הוא גם שילם על זה. בגלל שאבא היה רוויזיוניסט, הוא בקושי מצא עבודה. לא היה לו פנקס אדום, זאת היתה בעיה. אמא עליזה היתה מורה במרוקו, ובשלב מסוים הציעו לה לעבוד בניקיון כמה ימים לפני פסח במפעל של תנובה. היא רצתה להישאר אבל אמרו לה, יש בעיה, בעלך חרותניק. היא מגיעה הביתה בוכה ומספרת לאבא שלי. הוא אומר לה, תגידי להם: 'נכון, בעלי חרות, אבל אני לא חרות, אני מפא"י'. היא מדקלמת את מה שאבא אומר לה ונשארת בתנובה 35 שנה. עבודה קשה מאוד, אבל לפחות עבודה".
אז איך הם קיבלו את זה שצ'רלי היה בשמאל?
"בהתחלה זה בכלל לא התקבל. אבא שלי לא קיבל את ההצטרפות שלו לרק"ח. בקלפי איפה שהמשפחה שלי הצביעה היו להם רק שישה קולות. אני הלכתי עם צ'רלי ועם כוכבי שמש לפגוש את המובילים של רק"ח וישבנו למשא ומתן בתל אביב. אמרנו להם שחייבים לשנות את שם המפלגה ואז הם קראו לה חד"שׁ - החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. נחתם הסכם שצ'רלי יקבל את המקום השלישי. בבחירות 77' חד"ש נכנסה עם חמישה מנדטים. צ'רלי חבר כנסת. אמא מאושרת, ואצל אבא - עין בוכה ולב שמח.
"אבא שלי זיכרונו לברכה, אני זוכר, שאל את צ'רלי, 'צ'רלי מה אתה עושה שם? מה לך ולהם?' הוא אמר לו, 'הם נותנים לי במה, ואת הבמה הזאת אני רוצה לנצל'. והוא אכן ניצל, לטובת המוחלשים ביותר. בתקופת כהונתו כחבר כנסת הוא היה ידוע בסגנונו הפרובוקטיבי, ובאחת הפעמים אף אזק את ידיו למיקרופון בדוכן הנואמים במחאה על פגיעה בחופש הביטוי. אני זוכר שבחודשים הראשונים צ'רלי פוצץ את המדינה וגילה שיש מכירה של בחינות בגרות. הרי מי יכול לקנות? ומי אלה שמוכרים? היה רעש ציבורי מאוד רציני".
צ'רלי המשיך להיות פעיל לאורך כל זמן כהונתו. הוא חוקק את חוק הזנת ילדים במוסדות חינוך וחוק זכויות הקלות ופטורים, הגיש שאילתות והצעות לסדר היום על ליקויים בתנאים של בתי ספר בחברה הערבית, וגם בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, על מצבם של יהודי אתיופיה, על ניתוק מים ליושבי קרוואנים ביפו ועל איסור עישון בעת ביקורים בבתי הכלא. הוא הגיש הצעות אי־אמון רבות בממשלה בהקשרים של כלכלה ועוני, נאם בנוגע למצוקתן של ערי הפיתוח והאבטלה הגואה, התעסק במערכת שירותי המבחן לנוער במצוקה, בשירותי רווחה לילדים, בתעסוקה פוגענית, ובכל שנה דיבר על מצוקת מחוסרי הדיור והעולים החדשים לקראת החורף. הוא התבטא רבות בנושאים מדיניים ופוליטיים, ולא חסך ביקורת גם מהמחנה שלו, שהובילה לבסוף גם להיפרדותו ממנו. כך, למשל, ב־17 ביולי 91' הגיש הצעה לסדר היום: "גישה אנטי־מזרחית בקרב גופים בשמאל בארץ". גם את התקשורת בישראל הרבה לבקר על חדגוניותה ועל תת־הייצוג של הציבור המזרחי.
"היום חברי הכנסת זה לא מה שהיה לפני 30 שנה", אומרת אחותו. "צ'רלי לא היה הדמות הזאת. צ'רלי דאג לזולת, לאחרים".
פנתרים שחורים
צ'רלי נולד בקזבלנקה והגיע עם הוריו למעברת פרדס חנה כשהיה בן שנתיים. "כמובן שהיו גשמים ומזגי אוויר שלא התאימו למחיה", מספר דוד. "אבא הלך לחפש מה לעשות. הוא רצה להגיע לירושלים ובאמת הגיע לשם, לשכונת מוסררה. היו שם בתים ריקים, עזובים". כשחזר למעברה, בישר לאשתו שמצא להם בית. "בבית לא היו חלונות ולא כלום, איפה שהוא מצא קרטון הוא סגר חלון. אבל זה היה עדיף מהמעברה. הוא הלך ואמר לאחרים, 'יש לי מקום בשבילכם', וככה התחילו להגיע אנשים למוסררה. כל אחד לקח בית והתחילו לגור. לאט־לאט התחילו לשפץ ולסדר. אחרי שנה אמא היתה בהיריון, וכשאברהם נולד קראו לו אברהם־ציון על שם ירושלים".
אז אבא שלכם בעצם הקים את מוסררה?
אני מצליחה לשעשע אותם קצת. מוסררה היתה שכונה קשה מאוד. היא ישבה על הגבול עם ירדן והיתה מאוימת בידי צלפים כמעט מדי יום עד מלחמת ששת הימים. התושבים חיו בה בצפיפות רבה והאבטלה גאתה. בבתי הספר היו יותר מדי ילדים בכיתה אחת, מורים לא מתאימים והסללה ברורה. הרבה ילדים לא למדו כי נאלצו לעבוד.
"היינו הולכים לבית ספר, יוצאים להפסקה ולא חוזרים", מספר אלי דהן, המכונה "בגין", שגדל במוסררה באותה תקופה. "ההורים שלנו לא ידעו כלום, אפילו עברית בקושי דיברו. אף אחד לא השקיע בהם. בשכונה שלנו מגיל קטן, איפה שהייתי הולך הייתי מוצא אצבעות חשיש. מוסררה היתה מקום מאוד מסוכן מבחינת פשע. אנחנו גדלנו בעוני־עוני. אחרי שקנינו טלוויזיה, כל מוסררה באה לראות. אבל היה משהו אחר בתקופה ההיא, כולם היו כמו משפחה".
בגין מראה לנו תמונות ממוסררה של פעם. הוא מעביר את הסלולרי בין כולם. באחת התמונות אפשר לראות את צ'רלי וסעדיה מרציאנו, באחרת את הבית הישן שהם גרו בו. "את רואה איך היינו חיים פעם? זאת הקופת חולים שהיתה לנו פעם. את מבינה מה זה קופת חולים?"
"מוסררה. איזה חיים, איזה חיים", אומר אחד מחברי המשפחה. אלי, בנו הבכור של צ'רלי מאשתו הראשונה, מחפש משהו במגירה של המזנון בסלון. הוא מוציא ערימה של מדבקות של הפנתרים השחורים ונותן אותם לבן דודו. גם אני לוקחת שתיים.
"כל הדברים היו נעשים בחדר שאני ישנתי בו", מספר דוד על תחילתה של תנועת הפנתרים. "זה התחיל כמחאה חברתית פר אקסלנס, לא פוליטית. אחרי שדיכאו דור שלם, זה היה הזמן להילחם, להפעיל לחץ. אני זוכר שהיתה כתבה בעיתון ושמו תמונה של הארבעה המובילים, אבל עם פס שחור על העיניים. המטרה היתה לצייר אותם כעבריינים. זאת היתה כתבה ראשונה, ואז התחיל הבלגן".
כשדוד מדבר על בלגן הוא מדבר על ההפגנות ההמוניות של הפנתרים בתחילת שנות ה־70 ועל האלימות המשטרתית חסרת התקדים כלפיהם. אבל המחאה שהולידה את התנועה בערה בשכונה כבר משנות ה־60. "כל הזמן היתה תסיסה במוסררה", מספר בגין, "העלו את החלב? גנבנו חלב וחילקנו לעניים. הלחם? אותו הדבר. היינו באים, עושים מחאה, מפגינים, עושים רעש, סוגרים כבישים".
והמשטרה הגיבה בהרבה כוח.
"המשטרה היתה אלימה מאוד. הפחד היה שהמחאה תתפשט לכל המזרחים במדינה", אומר דוד. "בגיל 12-11 היו עוצרים אותנו", מוסיף בגין. "מחלק הנוער היו באים עלינו כל הזמן. נכנסים לבתים. מכניסים אותנו לבתי סוהר לנוער. סתם כי היינו מופרעים, עניים וחסרי מעש".
המשטרה פעלה בדרכים נוספות כדי לסכל את פעולת הפנתרים. היא הכניסה שוטרים סמויים לתוך ההתארגנויות, גייסה סייענים מהשכונה, הרסה מבנים של התנועה וביצעה מעצרי מנע. "המשטרה ניסתה למצוא אצלם מלשינים, והיא הצליחה להתלבש על מישהו. ומאז הכוח נחלש", אומר בגין. "התחילו להיות סכסוכים בין החברים עצמם. כל אחד הלך לכיוון אחר, אחד נכנס לבית סוהר, השני נפטר, שלישי בסמים. לא היה עמוד תווך שיתפוס את זה כמו שצריך. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים".
בבחירות 73' ניסו הפנתרים השחורים לרוץ לכנסת כתנועה עצמאית. "נגסו בהם אז מכל הכיוונים", מספר דוד. "מצפן הצטרפו, ואז ח"כ שלום כהן ואז אדי מלכה רץ במפא"י תחת השם 'הפנתרים השחורים כחול לבן'. התנועה של הפנתרים לא עברה את אחוז החסימה. בסוף היו חסרים להם 200 קולות". אחרי הבחירות, מספר דוד, ניסו "לקנות" אנשים: "הציעו לצ'רלי תחנת דלק, קרקעות. מי שהסכים הלך, מי שלא הסכים נשאר. ואז באו רק"ח והציעו לצ'רלי שותפות פוליטית".
בשנת 92' צ׳רלי מחליט לפרוש מחד"ש ומקים את "התקווה" עם לאה שקדיאל וד"ר שלמה אלבז. באותה תקופה פורסם שצ'רלי קיבל הכשר מהרב עובדיה יוסף. "אוהב התורה ולומדיה", כינה אותו הרב עובדיה במכתב שכתב לו, ואף אישר לו להשתמש בשמו במערכת הבחירות. אבל "התקווה" לא עברה את אחוז החסימה.
הרב עובדיה יוסף העריך את האומץ להיאבק עבור הציבור המזרחי. כבר ב־74', כשצ'רלי נעצר בהפגנה ונידון למאסר של שבעה חודשים בכלא מעשיהו, היה הרב עובדיה, שהיה אז הרב הספרדי הראשי, בין שובתי הרעב למענו ברחבת הכותל המערבי.
צ'רלי קיבל חנינה ושוחרר כעבור שלושה שבועות. בהמשך, ביוני 91', כחבר כנסת, הציע ביטון הצעה לסדר היום על "סגירת תיקי החקירה נגד השר דרעי בגלל שפיטתו בתקשורת ובדעת הקהל", ובינואר 92' הגיש הצעה על "חקירת השר דרעי והפרסומים הנלווים אליה". על אף הביקורת שהיתה לו על המפלגה, ב־2015 הצהיר שהוא מצביע לש"ס.
הוא התאכזב מהשמאל?
"השמאל אף פעם לא חיבק אותנו. השמאל ראה אותנו כעבדים. אתה יכול להיות עבד, להביא אותי עד לכנסת וזהו. חברתית הוא היה בשמאל, אבל השמאל לא קידם את המטרות החברתיות. מדינית הוא זז ימינה. זה דרך שהוא עשה".
קפלניזם
"הוא היה אבא עם רגש אימהי", מספר אלי, בנו הבכור. אלי הוא אחד מארבעת ילדיו הביולוגיים, שלושה מאשתו הראשונה ואחת מאשתו השנייה, רלי פרוינד, שנפטרה לפני כשנתיים, אשר לה היה בן נוסף. "הוא היה זה שטיפל בנו. כל הזמן דואג, כל הזמן מתעניין. גם כשהוא היה עסוק וקרייריסט. תמיד קיבלנו את הדברים הכי טובים, הכי חדשים, אבל גם אהבה.
"ממש לא הבנתי שהוא סמל. בתור ילד הייתי בורח מהמצלמות. הרגשתי את זה כשהייתי הולך איתו למקומות, כשהייתי הולך איתו לשוק. תמיד שאלו מה הוא חושב על זה, מה על זה, צ'רלי בוא לכאן. גם אחרי שהוא עזב, אמרו לו: אין אנשים כמוך, אתה חייב לחזור".
ומה קרה? אתה חושב שהוא התייאש?
"זה תמיד היה בדמו, הוא לא התייאש. החדשות תמיד היו דלוקות. הוא תמיד לקח ללב. את מחאת האוהלים הוא אהב. הוא עזר וסייע והאמין במאבק הזה. אבא גם המשיך לעזור לאנשים במתן בסתר", מוסיף אלי.
"אתה זוכר את התקופה שהוא היה מקלל את הטלוויזיה בקולי קולות: 'זה סמרטוט בן סחבה'?" אומרת אחת המבקרות לאלי. "הוא היה מתעצבן, המדינה היתה חשובה לו. היו דברים שהיו בוערים בו", אומר אלי.
בשנים האחרונות מה שבער בישראל היה המחאות בקפלן. מה צ'רלי חשב על זה?
"דיברנו הרבה על ההפגנות בקפלן", אומר דוד. "זה התחיל כרפורמה משפטית, אחר כך כמחאה אנטי־דתית ועכשיו אני לא יודע מה. צ'רלי האמין בדמוקרטיה. הוא הבין שיש פה דבר מפחיד. אתם רוצים להוריד בן אדם לא בצורה דמוקרטית, ובשביל זה אתם מפעילים כוחות חיצוניים בהרבה כסף".
הוא התנגד לביבי? מה הוא חשב על העמדות כלפי הביביסטים?
"ביבי אף פעם לא דיבר על הנושאים החברתיים, אז הוא התנגד לביבי אבל הגן על הביביסטים. הוא אמר: כשהיום אומרים ביביסט, לא אומרים ביבי, אומרים אתה ביטון, אתה כהן, אתה מויאל. אתם לא מתקיפים את האיש, אלא את הציבור, והציבור כבר מבין את זה. ההפגנות האלה שוב מעלות אל פני השטח את הפערים, אבל המזרחים לא רוצים להתעורר".
מה צ'רלי חשב לגבי המצב של מזרחים היום?
"הרבה לא השתנה, ואם השתנה משהו זה בזכות עצמם", עונה דוד, "אנשים אולי לא רוצים לשמוע, וגם עד היום לא רוצים לדבר על זה. מעדיפים לשכוח". צ'רלי לא הפסיק לדבר על זה. באותו ראיון ב"הארץ", טען שבנושא המזרחי יש רגרסיה ושאפשר לראות את זה בתקשורת. "בשני הערוצים גייסו עשרה מגישי חדשות, ואין ביניהם פרענק אחד, ואם יש אז הוא משוכנז", אמר אז. "השיח התקשורתי הוא חדגוני... אלה גדלו על הגזענות, והם יודעים בדיוק מה הם רוצים לשדר".
הדבר המרכזי שצ'רלי היה גאה בו היה הפעילות החברתית שלו. בראיון טלוויזיוני לפני כשנתיים, אחד החברים בשוק מחנה יהודה שואל את צ'רלי: "איפה הדברים שאתה דרשת? איך אחרי כל מה שעשית, היית בכנסת, ועדיין התדמית היא אותה תדמית". צ'רלי עונה לו: "אנחנו הבאנו דבר אחד, התודעה. כל מזרחי היום יודע שהוא מזרחי. גם ילד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו