"שיענו אותי, שירעיבו אותי, אבל שאהיה שם בשבילו": אביבה סיגל מחכה לבעלה קית'

לאביבה סיגל, 62, קל יותר לדבר על סבלם של אחרים. בדיון בוועדה בכנסת נתנה קול לצעירות החטופות שעוברות בשבי פגיעה מינית. בראיונות שונים דיברה על בעלה, קית', בן 64, שעדיין מוחזק בשבי. על סבלה שלה בשבי כמעט לא סיפרה. גם מולי בשטף דיבורה, ייסוריה שלה נדחקים לקרן זווית. רק כשאני שואלת אותה ישירות, משהו נסדק בשריון שהתעטפה בו, והיא מדברת לראשונה גם על עצמה.

"העבירו אותנו 13 מקומות מעל ומתחת לאדמה ב־51 יום שהייתי שם. באחת הפעמים לפני שהועברנו המחבל רצה שאלך לשירותים, אבל אני לא רציתי. הוא התעקש, וכשסירבתי הוא פשוט העיף אותי לשירותים".

המחשבה על יד אדם המסוגלת למשוך בשערות ששיבה זרקה בהן, מעוררת חלחלה. אביבה מספרת את זה כמעט בדרך אגב, ואני נרעדת מולה. זו לא היתה הפעם הראשונה. גם רגעי החטיפה מהממ"ד בביתם בכפר עזה היו אלימים להחריד.

"הוציאו אותנו דרך החלון בצורה מאוד אגרסיבית. משכו ודחפו. קרעו לקית' את החולצה, שברו לו את הצלעות וירו עלינו. קית' נפצע ביד מהירי. היינו עם פיג'מות, אז הם זרקו לנו מכנסיים ונתנו לנו גם את הסנדלים. זה היה מזל גדול, כי אחרים הלכו יחפים ונתקעו להם זכוכיות ברגליים. דחפו אותי ומשכו לי חזק בשערות. למזלי לא נפלתי, כי אחזתי בקית'. הם הכניסו אותנו לרכב שלנו וביקשו מבעלי את הקוד. הוא לא רצה לתת להם ואמר לי: 'בואי נברח'. אמרתי לו: 'הם יהרגו אותנו, אתה לא רואה שהם עם רובים?'

"גם כשכבר נסענו בתוך הרכב לכיוון עזה, הוא רצה שנברח. היה מחבל אחד עם אולר מול הפרצוף שלי, מחבל שני עם רובה והשלישי נוהג. איך אפשר לברוח כך? אני מצטערת שקית' לא ברח, ממש מצטערת, כי הוא עדיין שם. הוא בכלל לא רצה להגיע לכפר עזה באותו הלילה. היינו בפסטיבל בחיפה והוא רצה שנישן עוד לילה בחיפה, אבל אני התעקשתי לחזור הביתה. זה יושב עלי. בגלל השברים בצלעות קית' סבל מאוד במשך חמישה שבועות. לא היה אפשר לגעת בו. הוא בקושי הצליח לנשום ולשבת, וכל הזמן הכריחו אותו לקום".

היא נולדה בדרום אפריקה, ובגיל 9 עלו הוריה ארצה ממניעים ציוניים. תחילה גרו במרכז קליטה בכרמיאל, ואז השתקעו בקיבוץ צרעה שבו גדלה. קית' עלה ארצה בגיל 21 מארה"ב. אחיו התחתן עם בת צרעה, שהכירה ביניהם, וכך התחיל סיפור האהבה שלו עם אביבה, שנזכרת: "קית' היה אמור לחזור לארה"ב כדי ללמוד באוניברסיטה, הוא כבר היה רשום, אבל ויתר בשבילי. התחתנו ועברנו לכפר עזה".

ב־43 שנות נישואיהם גידלו יחד ארבעה ילדים: שי (40), גל (37), אילן (32) ושיר (28) וחמישה נכדים. קית' עובד כתעמולן של חברת תרופות, ויש לו שני אחים בחו"ל ואחד בארץ. אמו בת ה־96 חיה בארה"ב, והמשפחה מסתירה ממנה את דבר חטיפת בנה.

אביבה עבדה במשך שנים כגננת לגילים 3-0 וגידלה על ברכיה שני דורות בכפר עזה. בין הנרצחים רבים שבהם טיפלה. בתוך השבי חלמה על היום שבו תשוב לעבודה. "המחשבה העיקרית שלי בשבי היתה שאין מצב שנצא מזה בחיים, שאנחנו הולכים למות שם. היינו כל הזמן תחת אימת מוות. סבלנו ממחסור מוחלט באוויר במנהרות, עד כדי כך שלא הינו מסוגלים לדבר או לקום. מחוץ למנהרות התמודדנו עם הפחד מההפגזות, ובכל הזמן הזה היו האיומים של המחבלים שהתעללו בנו. אבל בין לבין, בתוך כל אימת המוות הזו, היו שברירי שנייה שבהם אמרתי לעצמי שאם אני כן אחזור, אז למחרת אני הולכת לעבודה. שדבר ראשון אני חוזרת לגן. שאף אחד לא יוכל לקחת ממני את זה. כי לפי התוכנית שלי אני רוצה לעבוד עד היום האחרון בחיי. האמנתי שאני מסוגלת לעשות את זה".

אז איך זה בשבילך כעת, כשהגן בכפר עזה סגור, ואת לא יכולה לחזור לעבודה?
"אני בעבודה אחרת - להחזיר את קית'. זו עבודה קשה מאוד. אני אמשיך לעשות אותה בשבילו ובשביל כל החטופים. אני רוצה להאמין שמתקרבים להפסקת אש ולשחרור חטופים, אבל אני לא מאמינה. איבדתי את התמימות".

מה זה אומר לאבד את התמימות?
"במלחמות קודמות חשבתי כל הזמן על הסבל של העזתים וריחמתי עליהם. הייתי לוקחת את כל הבגדים שלי בארון, את כל השמיכות בבית, ופשוט מעבירה לעזתים. כשאמא שלי היתה מאושפזת בהדסה, פגשנו בבית החולים משפחה מעזה. התחבקנו הרבה וקניתי להם המון שוקולדים. המחבל ששמר עלינו בעזה סיפר לנו בגאווה שהבת שלו היתה מאושפזת בהדסה. מדינת ישראל הצילה את החיים של הבת שלו, וזה לא מנע ממנו להתנהג אלינו בצורה אכזרית.

"רוב הזמן שמרו עלינו ארבעה אנשים, שהיו רעולי פנים וראו להם רק את העיניים. היה מפחיד לראות את השנאה והכעס והתוקפנות שיש להם בעיניים. אחרי זה מאבדים את התמימות. היום אני כבר לא במקום של לחשוב על העזתים, אני עדיין בתוך הטראומה שלי. רוצה רק שקית' יחזור. אני רוצה שהמנהיגים של העולם יתעוררו. שלא יהיה יותר מצב שכל טרוריסט יוכל לקחת בן אדם באמצע השינה שלו לעזה ולעשות איתו מה שהוא רוצה, לגעת בו מתי שהוא רוצה, לא לתת לו לשתות ולאכול".

אבא, אתה הולך למות

אנחנו נפגשות ביישוב בצפון, המוקף בעונה זו של השנה מרבדים מוריקים בוהקים ביופיים, המנוקדים בסגול־כחול מהפנט של תורמוס ההרים. בקיבוץ השלו גרה בתה השלישית של אביבה, אילן, בבית קטן ממדים ומרוהט בפשטות ובנעימות. החוץ והפנים משרים שלווה, שלא מתיישבת בשום צורה עם תוכן הדברים הבלתי ניתנים לעיכול של אביבה. גם המילים של בתה, אילן, שנקרעת בין השמחה על שובה של האם לבין הדאגה לאב, שוברות את הלב לרסיסים.

"החיים שלי הם כבר לא החיים שלי מאז השבת ההיא", אומרת אילן. "הכל נפסק. כל העשייה מרוכזת רק בתמיכה באמא ובפעילות, בראיונות ובפגישות שמטרתם לשחרר את החטופים. כל השאר מוזנח. הילדים שלי מוזנחים, הזוגיות שלי מוזנחת ואני גם לא מסוגלת לעבוד. לפני 7 באוקטובר עבדתי במכינה קדם־צבאית".

כשהחלו לדבר על עסקה לשחרור הנשים והילדים, בני משפחת סיגל נלחצו. "חששנו מאוד שיפרידו בין אבא לאמא, כי האמנו שהם מחזיקים אחד את השני. אמא שוחררה בפעימה השלישית. בימים הראשונים רק שמחנו, חשבנו שהעסקה תימשך. אמא סיפרה שהמחבלים אמרו לאבא שהוא יחזור בעוד כמה ימים. גל אחותי אמרה שזה דווקא יצא סבבה שהם לא חזרו יחד, שככה אנחנו יכולים להיות כולנו עם אמא, ואז כשאבא יחזור נהיה כולנו איתו.

"אבל ככל שהימים עברו, כך זה נעשה יותר ויותר קשה. גם התחלנו לשמוע את הסיפורים של מה שהיה שם. עד אז חשבתי כל הזמן בצורה ורודה. דמיינתי שהם אצל משפחה, ובטח אמא שלי מתחברת אליהם ומבשלת איתם. אבא שלי יודע ערבית והוא אדם שאנשים מתחברים אליו מהר, אדם כזה שכולם אוהבים, אז האמנתי שהוא מסתדר. כשהבנו שהיחס הוא נורא בלי קשר לשאלה אם אתה נחמד או לא, התחלנו לדאוג מאוד. הפעם האחרונה ששמענו על המצב שלו היה לפני שלושה חודשים. עבר המון זמן מאז".

איך נודע לכם שההורים נחטפו?
"בשבת בבוקר ההורים הודיעו לנו שנגמרת להם הסוללה, אז כשהם לא ענו לא דאגנו. החילוצים מכפר עזה התחילו רק בשבת בערב. את שי, אחי, חילצו ביום ראשון בבוקר. השגנו טלפון של אחד המחלצים, בחור בשם בר. התקשרתי אליו ואמרתי לו שההורים לא עונים משבת בבוקר, ושמאוד נשמח שמישהו ילך לשם ורק יאמר לנו שהם בסדר. כשהחלו לחלץ בשכונה שלהם, מאוד שמחנו. התרגשנו שתכף נדבר איתם ונשמע מהם איזה סיוט היה ואיזה מזל שזה נגמר. מבחינתנו, כבר נשמנו לרווחה".

אבל אז בר לא ענה ולא הגיב להודעות. רק כשאילן כתבה לו שיודיע לה אם הם מתים, ענה שלא הצליחו לאתר אותם. מאוחר יותר מישהי מהקיבוץ התקשרה לספר להם שהשכן ראה איך חוטפים את ההורים מהבית. "אחרי יומיים חמאס הוציאו סרטון עם ה'הצלחות' שלהם. ראו שם את ההורים בתוך הרכב שלהם נוסעים לעזה. מאז אנחנו בסרט".

את סרט האימה הזה קשה לתאר במילים, ודווקא בתוך השיח המשפחתי לפעמים קשה יותר לנסח את הפחדים. אילן: "אנחנו מנסים לשמור אחד על השני, אז דווקא במשפחה לא לגמרי מדברים על מה שחושבים. בחוץ אנשים שואלים מה נשמע ואני עונה 'בסדר'. הרי לא אענה לכולם שנורא. אנשים חוזרים לחיים שלהם כשהדבר הזה נמשך, ואנשים מדברים על המחירים של שחרור החטופים בזמן שאין להם דרך לשחרר את עצמם, ואנשים תוהים מה יותר חשוב ודחוף בזמן שאנשים שם מתים בכל יום".

לפני שבוע כתבה אילן פוסט בלי פילטרים כדי להסביר לאנשים מבחוץ איך החיים נראים כשאבא בעזה, וכמה מטריפות המחשבות עם התסריט שזה לא ייגמר טוב. "אבא, מצטערת שאני כותבת לך את זה, אבל נראה לי שאתה הולך למות", כתבה אילן בפוסט שהפך ויראלי. "נראה לי שאתה הולך למות שם בעזה. במנהרה הקרה, עם בגדים קצרים לגופך, עם בטן ריקה שכבר כואבת כולה, עם לב שבור לחתיכות על מדינה ששינתה את פניה. אבא, סליחה שאני כותבת לך את זה, אבל ככה אני מרגישה. אני מרגישה שלמי שבאמת יש את הכוח - לא אכפת ממך. לא אכפת לו ממך כי המחיר כבד... ומה יקרה אם... והוא רוצה לנצח.

"אתה קולט, אבא? הוא מדבר על לנצח. אתה הולך למות שם בעוד רגע, והוא - מעניין אותו מי ינצח. מעניין אותו מה יחשבו ומה יגידו, לא מעניין אותו שנשבר לך הלב עם כל בוקר שעולה, עם כל ערב שהשמש שוקעת עליך. אבא, רציתי שתדע, גם אנחנו מתים כאן. כל יום עוד קצת. משפחות שלמות, מעגלים שלמים, נחנקים כאן, מפחדים, מבועתים, עם הלב הכי שבור בעולם. אבא, תקשיב. אני רוצה באמת להגיד לך משהו מהלב שלי ללב שלך. אתה אדם מיוחד כל כך. כל מה שקורה כאן עכשיו - אין לו סיבה. אין לזה היגיון, ואין לך או לנו יכולת להבין למה זה קרה, ואיך לעזאזל זה ממשיך להתרחש. אבא, אני איתך. כל הזמן".

ובכל זאת, למרות הקושי לדבר, בכל שבוע מתאפסת כל המשפחה יחד. זה קורה בשישי בערב. "מהרגע הראשון היה חשוב לנו לשמור על ימי שישי, אז בכל שבת אנחנו יחד ובקידוש יש לנו תפילה מיוחדת שאנחנו אומרים יחד. שיר שאחותי כתבה. בהתחלה זה היה גם על אמא, ועכשיו אמא מתפללת איתנו על אבא".

אביבה: "אלה רגעים שאני מתפרקת בהם. גם לנכדים מאוד קשה. אני מחבקת אותם גם במקום קית', אבל הם מאוד מתגעגעים, ולא פעם התפילה המשפחתית הזו מלווה בבכי זלעפות שלהם ושלי".

"כאב לי כשהרביצו לבנות"

לצד הדאגות והתפילות, התעוררו אצל אילן גם שאלות קיומיות יותר, כאלה שקוראת תיגר על כל מה שהאמינה בו. "יש גם המון שאלות. למשל, אם אני רוצה לחיות כאן, אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן. התחושה היא שנדפקנו לנצח. שגם אם יסיימו עם עזה, אז נשארו מדינות ערב. חשבתי שצה"ל יצליח לבלום כל דבר שיקרה. התעוררנו, הבנו שהכל יכול לקרות. חייתי פעם באמונה שיגיעו המנהיגים הנכונים בשני הצדדים שיצליחו למצוא פתרון כולל, אבל עכשיו אני בתחושה פסימית שמה שעברנו זה רק ההתחלה. היה לי מאוד קשה לעזוב את כפר עזה. הרגשתי שאני מאכזבת את אמא כשאני עוברת למקום אחר. עזבנו בעיקר בגלל הקטע הביטחוני, אבל עכשיו התחושה היא שאין מקום בטוח".

אביבה, מה את חושבת על התחושות של אילן?
"אני הכי מבינה אותה בעולם. אני מבינה את מי שירצה להישאר בארץ ולא לעזוב ולחיות עם כל מה שזה אומר, ואני מבינה את מי שחושש, בייחוד הורים לילדים קטנים".

יש סיכוי שתחזרו לכפר עזה?
"אני עוד לא חושבת על העתיד, כרגע אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על לדרוך שם. לא הייתי שם, וגם לא הסכמתי שאף אחד ייסע לשם. זה מפחיד אותי. לא רוצה שחלילה מישהו ייפגע מקסאם בדרך".

מה יותר קשה - להיות שבויה שם או לדאוג פה לקית'?
"הרבה יותר קשה לדאוג פה לקית'. הוא כבר 147 יום בשבי. אני מעדיפה שיענו אותי, ושירעיבו אותי, ושלא יהיו לי מים לשתות ואוויר לנשום, אבל שאהיה שם בשבילו. מצד שני, אני גם מאוד־מאוד שמחה שאני פה בשביל הילדים והנכדים. אבל אני מבחינתי הייתי רוצה רק לעדכן את הילדים שאני חיה ובסדר, ואז לחזור להיות עם קית'. הייתי מאוד רוצה להיות שם בשבילו. זה אכזרי בשבילי לדעת מה הוא עובר שם.

"פה הילדים שלי בסדר, יש להם אחד את השני. אחותי הפכה להיות האמא שלהם. אבל לקית' אין אף אחד. השארנו אותו לבד. זה מזעזע. כואב לי כל גרגיר בגוף מרוב שזה מזעזע. אני דואגת לו מאוד, וגם לכל האחרים ששם, שאת רבים מהם אני מכירה. אין דאגה כבדה מזו. ירדתי 10 קילו בתוך 51 יום, אז קית' עכשיו כבר בטח שלד מהלך. חייבים להחזיר אותם. זה כבר יותר מדי זמן".

אביבה מספרת שקיבלו מזון דל מאוד, רוב הזמן רק פיתה וגבינה. מים לא קיבלו ימים שלמים, למרות אינספור תחנונים. "היו ימים שקיבלנו רק חצי פיתה או אפילו רק חתיכה קטנה של פיתה. לפעמים זו היתה פיתה מלפני ארבעה ימים, יבשה לגמרי שלא יורדת בגרון. לפעמים היו מכינים אורז אבל אף פעם לא מספיק, אלא ממש מעט. החוטפים התאכזרו אלינו ואכלו מולנו בכוונה, וכשהתחננו שבקבוק המים ריק, הם כאילו לא הבינו. כשהגענו לעזה היינו כמה שעות במנהרה לבד. אחר כך הפרידו בינינו והצטרפו אלינו עוד כמה בנות. הרגשתי כמו האמא של הבנות, ולכן כשהרביצו להם ופגעו בהן הרגשתי שפוגעים בי".

מה נתן לך כוח ותקווה בתוך החושך הזה?
"קית' יזם בשבי משהו שמאוד חיזק אותנו. כל ערב לפני שהלכנו לישון עשינו סבב, שבו כל אחד אמר משהו טוב שהיה היום. אני תמיד הייתי אומרת אותו דבר: 'איזה מזל שיש לי אתכם ושאתם פה בשבילי. איזה מזל שיש לי אותך, קית', ואני מודה לך על כל מה שאתה עושה כדי לעזור לי וגם לבנות'. היה יום אחד בלבד שהביאו שני חצילים, והם הכינו ממרח ושמו על הפיתה וזה היה מאוד טעים, אז באותו ערב אחת הבנות אמרה שהיה מאוד טעים, החצילים.

"קית' תמיד מצא משהו טוב שעבר עלינו במשך היום. למשל, ביום שלא העבירו אותנו מקום, הוא אמר איזה יופי שנשארנו באותו המקום. בכל פעם אחרי הסבב הזה היינו מחזיקים את הידיים יחד ואומרים: 'העיקר שנקום לבוקר חדש'. את המשפט הזה אני השרשתי לכולם, כי הלילות היו קשים וארוכים. חששתי שנמות בהפצצה, הייתי פשוט רועדת כולי בכל הגוף. הכי קשה היה הרגעים שבין רעש היציאה לבין הפיצוץ. את בפחד אימה שזה בדרך אלייך. כשראיתי שאחרים לא משקשקים, שאלתי למה רק אני מפחדת פה, ואז קית' אמר לי שבכל פעם שיש פיצוץ אגיד 'זה רחוק, אני לא מטרה'. היו ימים שהייתי אומרת לעצמי את זה 1,000 פעמים, וזה מאוד עזר לי".

קית' תמך באביבה גם ברגעים הקשים שבהם שמעה מאחת הבנות על הפגיעה המינית שחוותה. אביבה: "היא חזרה מהמקלחת, ובהתחלה לא יכלה לדבר מרוב שהיתה חנוקה. רק אחרי כמה שעות אזרה אומץ וסיפרה שנגעו בה. היה לי קשה מאוד לשמוע את זה. אמרתי לה שזה מאוד עצוב ופשוט בכינו יחד. קית' הרגיע אותי. הוא הציע שנחשוב יחד על דברים חיוביים. היה גם יום אחד שבו הרביצו לאחת הבנות מכות קשות עם מקל, והיה לכולנו מאוד קשה, אז לא דיברנו כמה ימים, רק חיכינו שהזמן יעבור. היו עוד פגיעות בבנות. בימים הראשונים מחבלים הכריחו אותן להתקלח עם דלת פתוחה, והן ניסו ככה להסתיר את הגוף שלהן. אני לא הסכמתי להתקלח באותו היום. התקלחתי בפעם הראשונה רק אחרי 20 יום. הביאו לנו בגדים מגוחכים. לבנות הצעירות הביאו בגדים לא הולמים בכלל, צמודים וחשופים, והם היו יושבים ובוהים בהן. זה היה נורא מפחיד. לא הייתי רוצה שיסתכלו על הבנות שלי ככה".

בין כאב להקלה

אביבה לא רק נתמכה בקית', אלא גם תמכה בו פיזית ונפשית. "בהתחלה נתתי לו הרבה מהאוכל שלי. בכל פעם הגנבתי לצלחת שלו חתיכת פיתה. אבל אחרי כמה ימים, כשהוא ראה שאני בקושי אוכלת, הוא סירב וביקש שאוכל. היתה סיטואציה שממש השפילו את קית'. לקחו אותו למקלחת וגילחו לו את כל הגוף. דרשו ממנו לגלח גם למטה, והוא סירב. הוא חזר משם ואמר שהוא מרגיש מושפל מאוד. היה גם קטע שאיימו עליו וממש נופפו עם אזיקים מול הפנים שלו, איימו שיאזקו אותו לשולחן.

"בעקבות האירוע הזה קית' נכנס לכמה ימים של דיכאון, עד שאחת הבנות אמרה לו: 'קית', אני דואגת לך מאוד, אתה כבר ממש בדיכאון ולא מדבר איתנו בכלל'. אז אמרתי לו שהוא לא יכול להרשות לעצמו לא להיות איתנו, כי אם הוא נופל אז גם אנחנו נופלות, שהוא חייב להתאפס על עצמו. דיברנו על זה שלא ניתן לאף אחד ליפול ונהיה כאן אחד בשביל השני. היה אסור להתחבק, אבל אפשר היה לתת יד. בתוך המנהרות אפשר היה לדבר אבל בחוץ רק ללחוש מעט, ורוב הזמן להיות בדממה מוחלטת. אז היו הרבה מבטים בעיניים של להרגיע אחד את השני".

ב־24 השעות האחרונות של אביבה בשבי היא הופרדה מקית'. "בהתחלה התעקשתי מאוד שאני לא הולכת לשום מקום בלעדיו, התווכחתי איתם. דיברתי באנגלית ובשפת ידיים. הם אמרו שקית' ישוחרר בתוך כמה ימים, לא הסכימו שאפרד ממנו, אבל לא הקשבתי, הלכתי אליו. הוא שכב על המזרן. חיבקתי אותו, בכינו, התנצלתי שאני צריכה ללכת ונפרדנו. באותו היום הם לפחות הביאו לקית' מכנסיים ארוכים. עד אז הוא היה עם חולצה קצרה ומכנסיים קצרים. כבר היה קר והוא היה קפוא.

"הבנתי שאני חוזרת לארץ רק כשפגשתי חיילים. אחד החוטפים אמר שמחר אנחנו הולכים לישראל, אבל לא האמנתי. במרכז של חמאס, שלשם העבירו אותנו לפני המסירה לצלב האדום, אמרו לנו שלוקחים אותנו לאירופה, כי אין יותר ישראל. כל הזמן גם אמרו לנו שאין כפר עזה, שכבשו את הקיבוץ. אחת החטופות ראתה לרגע טלוויזיה והיה כתוב על המסך - אסון בכפר עזה, 700 הרוגים. לכן הייתי בטוחה ששי הבן הגדול שלנו נרצח. התאבלתי עליו 51 יום".

כשהוכנסה אביבה לרכב של הצלב האדום, היא שמה לב שחטופה אחרת, במצב רפואי קשה, נכנסת לרכב ליד. היתה זו אלמה אברהם. אביבה ביקשה לעבור לרכב השני. היא הבינה שמצבה של אלמה קשה, שגופה קר ושהיא על סף מוות. היא החלה לעסות את כפות רגילה ואת כל גופה ואז, ממש כמו היתה פעוטה בגן שלה, חפנה אותה בזרועותיה וכך נסעה איתה עד לחבירה לכוחות צה"ל. אלמה הגיעה לסורוקה כשהיא מפרפרת בין חיים למוות. ניצחון החיים היה, כך על פי הרופאים, לא מעט הודות לאביבה.

אחרי שסיימה לטפל באחרים, חשבה אביבה על מה שמצפה לה בבית. "דמיינתי שאני מתחבקת עם שלוש הבנות, ושאנחנו בוכות על שי שנרצח ועל קית' ששבוי. בדרך לחצרים אמרתי ללאה, העובדת הסוציאלית המקסימה, שלא אוכל לעמוד בזה, שאתעלף. לאה הלכה לעשות כמה טלפונים ואז חזרה אלי ואמרה לי: 'אביבה, מחכים לך ארבעה ילדים'. שאלתי אותה אם שי פצוע קשה, כי לא האמנתי שהוא בסדר".

בחצרים שוחחה בטלפון עם הבנות ועם שי. "זו היתה שיחה כאוטית", משחזרת אילן, "הרגשנו שאמא 'לא מאה'. היא בכתה וצרחה משמחה". ארבעת האחים המתינו יחד עם שתי אחיותיה של אביבה בביה"ח וולפסון מהשעה חמש אחר הצהריים ועד אחת עשרה בלילה. "ככל שמועד הפגישה התקרב, כך גברו החששות. זה היה היום שבכיתי בו הכי הרבה. חשבתי שאמא תיראה כמו בשואה, כמו שלד, ושהיא לא תחזור לעצמה".

כשאביבה נכנסה לחדר שבו חיכתה לה משפחתה, היא לא הצליחה ללכת בכוחות עצמה ונתמכה בשני אנשים. במפגש עצמו התפרקה לגמרי. "ראו שהיא לא היתה באינטראקציה נורמלית עם אנשים. היא חיבקה אותנו מאוד חזק, עד כדי כאב. ואז ישבנו איתה עד ארבע בבוקר, והיא לא הפסיקה לדבר ולספר את כל מה שעברה. עד שאמרנו לה שהיא צריכה לנוח".

"אין ניצחון במלחמה"

מאז שחרורה הספיקה אביבה לנסוע לארה"ב, לגרמניה, והשבוע טסה לז'נבה. "ביידן הוא פשוט איש מקסים ומיוחד, הוא נתן לי הרגשה שאני לא לבד. שהוא עושה כל מה שהוא יכול לעשות בשביל קית', שהוא אזרח ארה"ב, ובשביל יתר החטופים. פגשתי עוד בכירים, וכולם נתנו לי את אותה הרגשה. גם בארץ פגשתי את חברי הקבינט וחברי כנסת, וכולם מנסים לעשות כל מה שהם יכולים. אני מרגישה את זה. אני לא פוליטיקאית, ולא יודעת מה לעשות. את האיך אני משאירה לממשלה. אני רק יודעת שזה לא הגיוני שאנשים יעברו את מה שקית' עובר. זה כבר יותר מדי זמן. משהו אחר צריך לקרות.

"פוליטיקאים מדברים על ניצחון, אבל לפי דעתי אין דבר כזה ניצחון במלחמה. תמיד מלחמה זה הפסד. מדינת ישראל מדהימה, ואני חייבת לה ולכל האזרחים המון תודה על כל מה שהם עושים בשביל החטופים והמשפחות שלהם. בכל מקום שאני הולכת אנשים מחבקים ותומכים. קיבלנו גם תרומות של בגדים ונעליים מחברות שונות, ואני מאוד מודה על זה. זה מחמם את הלב. יצא לי גם לדבר בפני קבוצת חיילים בשביל לחבק ולהגיד תודה. הם שם בשליחות מכל הלב, בשביל להציל את החטופים".

אני מספרת לאביבה שבזמן שאנחנו מדברות, בני הזוג שלנו כנראה מאוד קרובים זה לזה. האיש שלי עדיין בצו 8, בדיוק נכנס לכמה ימים לחאן יונס. אביבה מתרגשת. למחרת בלילה הוא שב בשלום. אני שמחה, אבל המחשבות שלי כלואות עם האיש השבוי של אביבה.

"אני עדיין בשבי. אני כלואה בפחד של מה יקרה לקית'. אם הוא בכלל חי, אם הוא בכלל יחזור. עוד לא הומצאה המילה לסיוט שאנחנו נמצאים בתוכו. אהיה הבן אדם הכי מאושר עלי אדמות כשאפגוש את קית' שוב".