מאז תחילת המלחמה לפני ארבעה חודשים הרמטכ"ל הרצי הלוי הופיע פעם אחת בלבד בישיבת הממשלה. בלי שאמר את הדברים מפורשות, ברור שלא מדובר בפורום שהלוי שש להשתתף בו. אבל השרים לחצו, וראש הממשלה ביקש, וביום ראשון הקרוב יגיע הרמטכ"ל ויעניק לשרים סקירה ביטחונית. יהיה זה גם האות לתחילתה של המתקפה הידועה על שרי הימין, כשאלו יעזו להפנות לרמטכ"ל שאלות קשות.
אין גבול שלא חצה קמפיין "המתקפה על צה"ל", שעליו מנצח בני גנץ ביד רמ, כשגדי איזנקוט, חילי טרופר ושר הביטחון יואב גלנט מחרים־מחזיקים אחריו. זה מתחיל בהדלפות בלי פוסקות מהקבינט ומהממשלה, בדרך כלל נגד שרי הליכוד אבל לעיתים גם נגד שרי מפלגות הימין האחרות, כמו אורית סטרוק או איתמר בן גביר - כשלשרים רבים בליכוד ברור מי המדליף, לפי מגמתיות ההדלפות. זה נמשך בביקורת פומבית בראיונות ובהצהרות לתקשורת, והגיע לשיא השבוע כשגנץ היישיר מבט למצלמה והאשים את ראש הממשלה שהוא פוגע בצה"ל.
בכלל, מסיבת העיתונאים שגנץ קיים השבוע נשמעה מבולבלת ולא קוהרנטית. למשל, הוא קבע שהמלחמה בחמאס תימשך עוד זמן רב, אבל האשים את נתניהו שהוא מונע דיון על היום שאחרי כבר עכשיו. כמו כן, הוא הודיע שאסור בשום אופן להביא למחלוקות מול האמריקנים, אבל תקף את נתניהו שהוא מסרב לצמצם את הסיוע ההומניטרי - מהלך שיוביל לעימות ישיר מול האמריקנים, שדורשים את הגדלת הסיוע.
גנץ נשמע מבולבל, כי הוא אכן מבולבל. הוא נשמע לחוץ, כי הוא אכן לחוץ. תקוע בפנים ולא יכול לצאת. אם הוא חשב שזה רק עניין של זמן עד שימצא את התירוץ הנכון ויפרוש לאקזיט של החיים כל הדרך אל הקלפי - התברר שהזמן רק משחק לרעתו. בינתיים החיים ברוב חלקי הארץ, למעט כמובן בצפון ובדרום, די חזרו לשגרה. חיילי המילואים ברובם השתחררו, תוכניות הבידור חזרו למרקעים, ואפילו התקציב, שיכול היה להיות תירוץ בפני עצמו לפרישה, לא הפך בינתיים לאירוע מכונן, והוא עדיין בפנים.
ברור שמבחינת גנץ פרישה שלו מהממשלה אמורה להוביל להקדמת הבחירות. אין תסריט אחר. אף אחד לא פורש כדי לשבת עוד שנתיים באופוזיציה. אחרי גנץ, האופוזיציה כולה אמורה להתאחד במשימה להפלת הממשלה, כולל חזרת ההמונים לרחובות, הפגנות, שלטי חוצות וכל ההפקה הידועה מימי קפלן, בלפור והמחאה החברתית. אלא שבכל יום שעובר גנץ מגלה עד כמה נתניהו נטוע יותר ויותר בכיסאו.
יאיר לפיד, שאין ספק שהדבר האחרון שבו הוא מעוניין הוא בחירות שבהן הוא צפוי להתרסק, מתחיל להשמיע קולות של כניסה שמדירים שינה מעיניו של גנץ. שלא לדבר על גדעון סער, שכבר הבהיר כי פרישה של גנץ לא מחייבת אותו. וכל זה - עוד לפני שהוא יודע בוודאות מה קורה עם גדי איזנקוט: אם חבר הוא, או שמא הפך ליריב.
לפיד לא ייכנס לממשלה במתכונתה הנוכחית, ונתניהו לא ישנה את הרכב הקואליציה המקורית כדי להכניס אותו. אבל למציאות דינמיקה משלה. גם אם ההערכה הרווחת היא שהסיכוי שעסקת חטופים מטלטלת תגרום לבן גביר לפרוש וללפיד להיכנס אינו גבוה - הרי בינתיים לאמירות של לפיד יש אפקט מיידי: כל עוד לא ברורות כוונותיו של לפיד, גנץ לא יכול לפרוש. בכך, למעשה, לפיד משיג כבר עכשיו את מבוקשו.
אירוע נוסף שמתגלגל לפתחו של גנץ כבר כמה שבועות הוא ששותפו ואף מחליפו כרמטכ"ל, גדי איזנקוט, הפך לגיבור בעל כורחו כששכל את בנו, רס"ר גל, בפעילות מבצעית בג'בליה לפני כחודשיים.
גורמים רבים במערכת הפוליטית, ובהם כנראה גם גנץ, מעריכים שבעקבות הפופולריות שצבר, כחבר בקבינט המלחמה וכמי שעמדותיו ברורות יותר מאלו המעומעמות של גנץ - המסגרת של כחול לבן או של המחנה הממלכתי כמספר 2 או 3 של גנץ כבר קטנה עליו. שהגיע זמנו לפרוץ קדימה, לעמוד בראשות מפלגת שמאל מובהקת ולהיות מועמדה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה סומנה כיעד אסטרטגי לכיבוש, ולא יהיו רבים שיופתעו אם איזנקוט יחליט להתמודד בפריימריז המתוכננים בה בעוד שלושה חודשים.
לדידו של גנץ, פרישת איזנקוט מהמחנה הממלכתי היא אירוע. ואם יאיר גולן יעמוד בראשות מרצ, גנץ עשוי להידחק אפילו יותר. מפלגות המרכז־שמאל יהיו זרועות בגנרלים בדימוס, והחשש הוא שזה ייגמר עם יותר חרבות ופלאפלים על הכתפיים מאשר מנדטים בקלפי. כמו שהיה בבחירות האחרונות.
שרים בכאילו
בישיבת הממשלה האחרונה, למעט שמו של בני גנץ שני שרי המחנה הממלכתי הנוספים איזנקוט וטרופר כבר לא הציבו בסמוך לכיסאותיהם את שמם. היעדרותם מישיבות הממשלה הפכה דבר קבוע. הכיסא המיותם הקבוע של גנץ לא קיבל אפילו אזכור באף אחד מאתרי החדשות. על שגרה לא מדווחים, רק על החריג. התירוץ הקבוע שלהם, ששרי המפלגה מגיעים רק לישיבות שעוסקות במלחמה, לא מחזיק מים. בישיבה היו סקירה ביטחונית ושלל הצעות והחלטות בנוגע למלחמה, לעורף, למפונים, לחיילי המילואים, ועוד.
המחשבה ששר בממשלה יכול להיעדר מישיבותיה, ובאופן הזה לחמוק מאחריות מיניסטריאלית לכלל החלטותיה, היא חלק מהתרבות הפוליטית הקלוקלת שהביא איתו גנץ למערכת הפוליטית הישראלית, עוד מימי הממשלה הפריטטית. לא רק הזכות שהוא סבור שיש לו מלחמוק מישיבות הממשלה - אלא החירות שנטל לעצמו לתקוף את העומד בראשה, משל היה חבר בכיר באופוזיציה.
כך תקף השבוע את נתניהו על כך שאינו מצמצם את הסיוע ההומניטרי לעזה, ואמר כי הוא "פוגע בהשגת מטרות המלחמה". כאילו הוא לא חבר בפורום המצומצם והבכיר ביותר שמנהל את המערכה כולה. לא בכדי החלו במערכת הפוליטית לכנות את הקבינט המצומצם "הקבינט המצ'וקמק".
גם ההגנה המוחלטת על בכירי צה"ל והניסיון לסתום פיות של שרים מלשאול שאלות ולבקש הבהרות, תוך הצגת דבריהם באופן קבוע כמתקפה על הרמטכ"ל או על צה"ל, לא רק שהיא חלק מאותה תרבות פוליטית קלוקלת - אלא במקרה הזה היא אפילו מסוכנת. הצבא הוא לא ריבון לעצמו, הוא ת"פ הממשלה. אם השרים האחראים עליו לא יכולים לשאול את בכיריו שאלות, אז מי כן? אחרי 7 באוקטובר, שבמהלכו התברר כי גם ראשי הצבא עלולים לשגות מעת לעת, בלשון המעטה, ראוי וצריך לשאול את הרמטכ"ל שאלות ולדרוש הבהרות.אגב, גם בימים אלה שוגה הפיקוד הבכיר
בצה"ל בשגיאות קשות וחמורות, כמו במקרה של הדמיית מלחמה נגד מתיישבי השומרון שחטפו ערבי, אירוע שעליו התנצל דובר צה"ל. אבל גנץ עוד סבור שבקשת ההבהרה של נתניהו מהרמטכ"ל לגבי זה "פוגעת בצה"ל".
את הטלטלה הגדולה ביותר שהקואליציה היתה אמורה לספוג נתניהו צלח לא מעט בזכות תשובתו המוטרפת של חמאס לעסקת החטופים. המענה שהותיר בידי המתווכים לא הותיר בידי ההנהגה הישראלית שום דילמה, שום התלבטות ושום פערים בתפיסות. אחרי תשובה כזאת - ברור לכולם שמדובר בניתוק מוחלט של הנהגת חמאס מהשטח, וכי כדי שיקרא את המציאות טוב יותר יש להמשיך לכתוש אותו ואת מעוזיו עד דק. אבל המהמורה הזאת לא עברה לגמרי מהעולם. חמאס יכול לרכך את עמדתו, ובתוך שבועות בודדים שוב תעמוד הממשלה בנקודת מבחן שיכולה להכריע את גורלה.
חזית מאוחדת
ערב יציאתו לארה"ב לביקור רשמי בבתי הנבחרים, ואחרי שקיבל את התדרוכים הנדרשים להסברה הישראלית מהגורמים הרשמיים, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הבין שמכל המסרים, האמונה בצדקת הדרך והשחרת פני האויב - הדבר היעיל והכן ביותר יהיה לשדר אחדות. המסר יעבוד פחות טוב אם הוא יוצג בידי צד אחד של המפה הפוליטית. הוא ביקש מיולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון ממפלגתו, להצטרף, ומהצד השני - מאפרת רייטן ממפלגת העבודה ומעידן רול מיש עתיד. שניים ושניים.
לתדהמתו, מארגני הנסיעה מטעם הכנסת הופתעו. מתברר שמעולם לא היתה נסיעה לוושינגטון שכוללת ביקור רשמי בקונגרס ופגישות עם ראשי הממשל, הקונגרס ושתי המפלגות, שבה יו"ר הכנסת לקח עימו נציגים מהאופוזיציה. יו"ר הכנסת הקודם, מיקי לוי, למשל, נסע אף הוא לוושינגטון ולקח עימו שני ח"כים - שניהם מהקואליציה.
גם משפחות החטופים שלקח איתו היו מגוונות. איתן גונן, אביה של רומי - יהודי, וכך גם צביקה ואפרת מור, הוריו של איתן, שהקימו את מטה החטופים "תקווה", שאינו חלק ממטה החטופים הרגיל. עלי אלזיאדנה, אחיו של יוסף ודודו של חמזה החטופים - מוסלמי. ותומאס הנד, אביה של אמילי ששוחררה מהשבי - נוצרי קתולי.
בפגישותיו אמר אוחנה כי הציבור הישראלי מאוחד בצורך להחזיר את החטופים מייד, וכי על ארה"ב ועל הקהילה הבינלאומית לעשות כל שביכולתן לשם כך. כמו כן, הציבור בישראל מאוחד בצורך למוטט את חמאס ולהכריעו. אוחנה עשה כל שביכולתו כדי לא להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי במדינה שנמצאת בעיצומה של מערכת בחירות, אף שלא מעט גורמים שעימם נפגש היו שמחים לרתום אותו לקמפיין הבחירות שלהם. אוחנה ניסה להביא לקידום הסיוע האמריקני בסך 14 מיליארד דולר כבר בימים או בשבועות הקרובים, ולנתק את הקשר בינו לבין סוגיות אחרות שנכרכו בכספים אלה, כמו סיוע לאוקראינה ובניית גדר דרומית בגבול עם מקסיקו. לאחר ביקוריו אוחנה התרשם כי בעוד שני הנושאים האחרים שנויים במחלוקת בחברה האמריקנית - לגבי הסיוע לישראל יש קונצנזוס מלא.
בפגישתו עם ג'ייק סאליבן, האחרון ניסה לרתום את אוחנה ללחוץ על נתניהו לדון על "היום שאחרי", דיון שנתניהו מתחמק מלקיים. הכיוון האמריקני ברור: נסיגה ישראלית והותרת השטח בידי גורמים ערביים שינהלו את הרצועה. אבל לא מאוחנה באה לסאליבן הישועה. יו"ר הכנסת הסביר ליועץ לביטחון לאומי האמריקני במילים דיפלומטיות כי לא משנה מה תהיה התוכנית ביום שאחרי - דבר אחד ברור: אין שום סיכוי שיהיה טוב בעזה אם חמאס יישאר בה. לכן, אמר, יש קודם כל לחסל את חמאס - ואחר כך לעבור ליום שאחרי.
אוחנה אמר לסאליבן כי הדרישה האמריקנית לסיוע הומניטרי יומי לרצועה היא עניין שמעורר תחושות קשות מאוד בציבור הישראלי. ישראל היא חלק ממשפחת העמים, אמר לו, ולכן היא מכניסה סיוע של מאות משאיות ביום, אבל זה לא עניין של מה בכך. יש הפגנות. יש שרים שרוצים לעצור את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

