קטאר או קהיר: מה הנתיב שצריכה לבחור ישראל?

לפי איך שנשיא מכון ממרי יגאל כרמון מציג את זה, בנושא שחרור החטופים הברירה היא בין קטאר למצרים. לדעתו של כרמון, שהוא איש מודיעין בכיר בעברו, לחץ אמיתי שיוצר איום סף־קיומי על נסיכות הנפט והגז, נותנת החסות של חמאס, אמור להניב את שחרור החטופים. יש זהות בין קטאר לחמאס, את זה כבר כולם יודעים.

הלחץ על קטאר יכול להיות ברוח הפעילויות של אופנוענים אלמונים בטהרן במשך 15 השנים האחרונות, פעילויות לחיסול מדעני גרעין. והוא יכול לכלול גם איומים דיגיטליים על שני הבנקים המרכזיים בקטאר. ישראל לא עושה את הדברים האלה, כנראה משום שהנסיכות המושחתת והמשחיתה, שהפכה את ראשי חמאס למיליארדרים, היא נכס אמריקני. האמריקנים מושקעים שם, יש להם בסיס צבאי גדול, וישראל בוודאי תהסס לפגוע בנסיכות ששיחדה כבר את כל מי שאפשר לשחד בוושינגטון ובאקדמיה האמריקנית.

מנגד, מכיוון ששחרור החטופים הוא אינטרס ישראלי עליון, ומבחינת קטאר זה רק מטרד, ישראל יכולה להחליט שהיא לוקחת סיכונים בנושא הזה. אם הממשל האמריקני רציני בעניין הפעילות לשחרור החטופים, הכתובת שלו צריכה להיות קטאר.

גם אם החטופים לא ישוחררו בעקבות לחצים כאלה, לפי יגאל כרמון - מצרים עדיפה כמתווכת על פני קטאר.

מאז טבח 7 באוקטובר מתנהלת מערכה בוושינגטון, וקטאר על הכוונת. מי שפעילים במערכה הזאת הם כמה סנאטורים וצירים מבית הנבחרים. הם תוקפים בעיקר את תנועת האחים המוסלמים, שלמרבה התדהמה נאחזה חזק בארה"ב.

לפי תחקיר של "פוקס ניוז", קטאר העסיקה איזו חברת ביון פרטית כדי שתביא לחיסולם הציבורי של סנאטורים כמו טד קרוז וטום קוטון. קרוז ניסה להעביר חוק האוסר את פעילות האחים המוסלמים בארה"ב.

למצרים יש אינטרס מאוד מוחשי להביא לשחרור החטופים, ובהמשך - להביא לקיצור משך המלחמה בעזה. זה לא רק שהאחים המוסלמים הם אויבי המשטר של הגנרל א־סיסי, ושחמאס הוא שלוחה של התנועה הזאת, אלא שהחות'ים חוסמים את נתיבי התחבורה הימית המובילים לתעלת סואץ - ולא רק לישראל. למצרים נגרם נזק כלכלי כבד.

הבעיה היא שאם ייראה כאילו מצרים פועלת יותר מדי נגד חמאס, יכולה להידלק במצרים תבערה אסלאמיסטית. האליטות שמייצגות בצורה יחסית אותנטית את הציבור במצרים הן מאוד אנטי־ישראליות קו נטוי אנטישמיות. אלה האליטה הפוליטית, ובעיקר האליטה הדתית, בראשותו של שייח' אל־אזהר. יחסיה של ישראל עם מצרים מצטמצמים לשכבה דקה של אליטה צבאית שמעוניינת לשמור את הקשר הזה. לישראל אין עניין להעמיד במבחן את הסכם השלום. השתלטות על ציר פילדלפי אולי תאתגר את יחסי ישראל־מצרים, אבל זה יהיה קלף נוסף במיקוח האכזרי שישראל מנהלת לשחרור החטופים.

צברים עם אמונה

אסונות צור והנגמ"שים העניקו רוח גבית לשוחרי הנסיגות. האסון השבוע יגביר דווקא את הנחישות לסיים את המלאכה, כדי להעניק לנגב תוחלת חיים

דברי האימהות והאבות על הבנים שנפלו, וההלוויות ההמוניות, משדרים הזדהות עמוקה ומתן משמעות לקורבן היקר של המלחמה. הגאווה הסמויה המהולה בכאב השכול גורמת לעיתים לתחושה של "הניחו להולכים". הם גיבורים, אבל בואו לא נשכח שהם לא נולדו כדי ליפול בקרב. זאת לא היתה פסגת ההתגשמות שלהם.

אבל הם שונים מאוד, לטובה, אם לוחמי עזה יקבלו זהות של דור. בייחוד בהשוואה לדור של מלחמת יום כיפור, שספיחיו עסוקים בעצמם ובמלחמתם כבר 50 שנה, ובשנה האחרונה היוו את אחד מהמרכיבים שהעכירו את החיים בארץ. חנה יבלונקה קראה להם "ילדים בסדר גמור". לוחמי 73' היו דור של צברים שהיה בתפארתו, והתרסק במלחמה.

לאחר קרבות "ליל העכביש", של ההבקעה אל תעלת סואץ כדי לבצע את הצליחה, משה דיין אמר לסובבים אותו במִפקדת פיקוד דרום: "בשביל מה אנחנו נהרגים?". דיין ביטא את ספקותיו ואת ספקות הלוחמים. "יש לקבוע קו אדום בשחיקה", הוא כיוון את בכירי הפיקוד של צה"ל. בליל קרבות, חטיבה 14 איבדה כ־120 לוחמים. ה־21 שנפלו בתקלה המבצעית בסמוך לגבול הרצועה השבוע שייכים לקבוצת לוחמי עזה, שלא מתכוונים להרפות עד שיסירו את האיום של חמאס מעזה. הם לא בשר תותחים בשיגיונותיו של איזה פילדמרשל צמא ניצחונות ומדליות - הם באו למגר אויב ולהגן על בית.

ההבדל ביניהם לבין הצברים המוכרים מהעבר, משתקף בסרטון של הקרב שבו הדפו בני הקיבוץ הדתי סעד את מתקפת המחבלים בשער המשק. רואים את החברים הצעירים - הם נראים כאילו אותו הדבר, אבל הם חובשי כיפות. ואף שחיתוך הדיבור הוא זהה, כאילו כולנו מאותו הכפר - בכל זאת משהו בשפה שונה ומשהו בהבעות הפנים אחר. מאיר יותר, שמח יותר. למשל, הם דיברו על "נס הטנק". הופיע טנק בודד מאי־שם וחיסל עשרות מחבלים, ושחרר סופית את האיום על הקיבוץ ב־7 באוקטובר. אלה צברים עם אמונה.

הדור הקודם לא היה כל כך "בסדר גמור" - אלא נרקיסיסטי, חדור תחושת עליונות ובטוח שרימו אותו. הדור הנוכחי צנוע, נחוש וערכי יותר. הוא סוחף את הציבור, ולכן מספר ההרוגים בתחילת השבוע לא ייצור את האפקט של אסונות צור במלחמת לבנון הראשונה ואחריה, וגם לא של אסונות הנגמ"שים בתחילת 2004 בעזה, שבהם נהרגו 13 לוחמים. האירועים ההם העניקו רוח גבית לשוחרי הנסיגות וההתנתקות. הפעם זה רק יגביר את הנחישות לסיים את המלאכה, כדי להעניק לנגב תוחלת חיים.

הקיבוץ כבר לא

הרוב מבינים שמעבר לגבול עזה שוכן אויב שמגלם את הרוע, ומוכנים להקריב כדי לגדוע אותו. ואילו אנשי האליטות הישנות כבר מדברים על "לצאת מהבוץ של עזה"

הפער בתמונת המציאות בין - איך נקרא לזה - השמאל לבין כלל הציבור הישראלי, מעולם לא היה גדול יותר. זה לא סתם "אני אומר סכין את אומרת מזלג", אלא משהו חריף וחד: הרוב מבינים שמעבר לגבול עזה שוכן אויב שמגלם את הרוע, ומוכנים להקריב הרבה כדי לגדוע אותו. ואילו אנשי האליטות הישנות, השמאל, כבר מדברים על "לצאת מהבוץ של עזה". ככה זה נראה, לפחות, בעיתון "חדשות רעות על ישראל" בעריכת ענת קם, תחת הסיסמה החקוקה בצידו השמאלי של עמוד השער: "הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמה היא להפסיד בה" (ג'ורג' אורוול). והמשך הציטוט: "ומי שחושש ממלחמה ארוכה שהיא בלתי נסבלת מבחינתו - גם לא מאמין באפשרות של ניצחון".

בעבר, הפער בין ימין לשמאל התבטא בעיקר בהבנת הדרך המדינית שתוביל באמצעות הסדרי שלום לביטחון לאומי טוב יותר. אך גם לשמאל היתה ראייה מרחבית לאומית. מי כמו תושבי הקיבוצים הפרוסים בגבולות הבין את משמעות ההתיישבות החלוצית הביטחונית בסְפָר?

המספרים הכואבים מלמדים על כך: במלחמת ששת הימים, שבה מספר החללים היה 780 - כרבע מהנופלים בקרבות היו בני קיבוצים, 190 במספר. בהתחשב בכך שמדובר באוכלוסייה שמנתה אז כ־80 אלף איש בלבד - מעט יותר מ־3 אחוזים מכלל האוכלוסייה - אלה נתונים משמעותיים מאוד. הם ללא ספק מבטאים את מעמדה המוביל של החברה הקיבוצית במדינה, ואת התפיסה העצמית של בני הקיבוצים כעילית שגם יוצגה בממשלה בשיעורים ניכרים. לפי נתוני הקיבוצים, לנופלים ב־67' מצטרפים עוד כ־250 בשנות אחר־המלחמה, כולל מלחמת ההתשה, ומספר הנופלים בין מלחמת יום כיפור לבין 1982, לא כולל מלחמת של"ג, הוא 617.כעת, בני הפריפריה וההתיישבות ביו"ש ממלאים

את טורי השמות בשיעורים ניכרים. ברור שהתנועה הקיבוצית לא גרה במקומות האלה יותר. המלחמה הנוכחית חושפת בצורה כואבת את השתנות העיתים, ואת המהפכים החברתיים שעברה החברה הישראלית.

נציגי האליטות הישנות נוכחים בהפגנות בקיסריה. ברחוב קפלן. תוך ליקוי בתפיסת המציאות, ולמרות ריחוקם, בני הקיבוצים הפרווריים רואים את עצמם חלק מהמעמד השליט. תודעת השליחות מהעבר הפכה מעוותת. האויב, מבחינתם, מאיים מבפנים. הבעיה של אותן האליטות, המנסות לכוון את החיים בישראל בהחלטות שמחוץ להליך הדמוקרטי, היא שהעיתוי המלחמתי הופך את השכבות העממיות והחלוציות המאיישות את שורות הלוחמים להרבה יותר חזקות ורלוונטיות. הפער בין מדיניות ההפסד והפייסנות שמציע המעמד השליט, לבין המציאות בשטח והמציאות התודעתית - הוא פשוט גדול מדי. לכן ההנהגה יכולה לעמוד בלחץ.

הסנה בוער

הביוגרפיה החדשה של משה סנה חושפת מה הביא לקרע בינו לבין בן־גוריון, ואיך גם אז היו מי שחשו בעלי הבית מול הזרים שמעולם לא החזיקו טורייה בידם

אפשר לדמיין את החבר סיומה כותב ביומנו: "ובכן, שוב הגיע ספר על משה סנה". בהתחשב בכך שהיתה קנוניה מבית מדרשם של בן־גוריון ושאול אביגור לנסות להעלים את קיומו של משה סנה מההיסטוריה של תקומת ישראל - נכתבו בסך הכל די הרבה ספרים על סנה.

ניר מן הוא מחבר הביוגרפיה החדשה של סנה, שיצאה ממש בימים אלה. ואחת מהתרומות שלו היא בדיוק זו: ההתחקות אחרי השכתוב הבולשביקי של ההיסטוריה הישראלית כך שזכר משה יימחק. הספר של מן ממקד את הנרטיב הביוגרפי בשנותיו של סנה כראש ההגנה, והפיכתו את מִפקדת ההגנה לפיקוד עליון עם קווים דומים למה שמוכר במדינת ישראל כקבינט הביטחוני. איך הפך מבעל ברית מקורב לבן־גוריון - "מנהיג המרי העברי", כשם הספר - למורחק ומנודה.

"משנפרדו דרכיהם, בן־גוריון יצא במסע להכפשת סנה, שהלך והתלהם במרוצת השנים תוך בידוי השמצות והפצתן", כותב מן. בן־גוריון עשה שימוש ציני בחסידים שוטים ובבני פלוגתא משוטים. בהמשך אמר על סנה בפומבי כי הוא "בוגד", וכפי שתיארו חוקרים עוד לפני מן - הכותבים מטעם עשו לסנה רצח אופי.שמעתי בעבר שניים שהכירו את סנה או שחקרו עליו. שבתי טבת, הביוגרף של

היחיד בדורו, הביע במחקר נקודתי לגלוג וזלזול במשה סנה; הוא טען, למעשה, שכל מעשה בריחתו של סנה לפריז ב־1946 היה הצגה. הבריטים ידעו על כך. גם אורי אבנרי, שלכאורה היה קרוב לסנה בהשקפותיו השמאליות, הביע תיעוב מלווה בלגלוג על סנה. ראיון שסנה העניק התנהל בסגנון בולשביקי־סובייטי: הוא גם הציג את השאלות וגם ענה עליהן, ובקושי אפשר לעיתונאי להתערב. העדויות הרבות שמסר סנה במשך השנים מפריכות את ההשמצה של אבנרי. אבנרי טען גם שסנה חזה שארץ ישראל תישלט בידי בריה"מ, ושבסופו של דבר הוא יהיה מושל המדינה. משהו בנוסח הדמוקרטיות העממיות שקמו בגוש הסובייטי.

מן חושף את הנוהג המסתורי־משהו של אביגור להשיג כתב יד של "חשוד" ולמסור אותו לניתוח גרפולוגי. כך עשה עם סנה, וברשימה הגרפולוגית המכובדת התגלו גם יצחק שדה וירחמיאל לוקאצ'ר, איש השומר והקיבוץ החשאי. המסקנה - מדובר באישים שנחשדו כקומוניסטים, או אפילו כחברי הארגון הקומוניסטי הבינלאומי.

בנקודה זאת, מן מתאר בפירוט רב את השלבים של מה שהוא מכנה "שינוי האוריינטציה" של סנה לפרו־סובייטית. סנה הסיק נכונה שבריטניה, שהחלה במודל כורש (1917), רוצה לסיים כטיטוס. לעומת זאת, האינטרס של רוסיה הוא אנטי־אימפריאליסטי, וסטלין וסגניו יתמכו בנו. שתי נקודות המפנה היו ביקור מאיסקי בארץ ישראל ב־1943, כשסטלין התחיל לעבוד על "היום שאחרי". מאיסקי ניהל שיחות ארוכות עם בן־גוריון. כעבור שלוש שנים הגיח במוסקבה אחיו של סנה, יצחק קליינבוים, והביא עדויות על כוונותיהם הפרו־ציוניות של הסובייטים, ואלה דווחו לסנה בפריז ולמשה שרת במעצר בלטרון.

נראה שהחשדתו של סנה וייחוס "חוסר אמינות" לאישיותו הם אופייניים ליחסם של חלוצי היישוב העברי ומייסדיו מהעלייה השנייה והשלישית, וביניהם הצברים, כלפי דמויות זרות. במובנים מסוימים, סנה היה איש העולם הגדול, אינטלקטואל, בעל ידע רחב, והגיע בנסיקה מהירה לעמדה חשובה ביותר בראש ההגנה. הוא לא החזיק טורייה, לא השתין על המדורה ולא ירה בערבי. אם כך, אין לתת בו אמון. או לחלופין - יש להשיג באופן דחוף כתב יד שלו ולמסור לגרפולוג.