דברים שסיפר לי בני על חמשת חבריו שנפלו בקרב בסג'עייה

רס"ן משה אברהם בר־און, שעלה לארץ בגיל 7 מפריז, היה מ"פ טירונים בגדוד 51 בחטיבת גולני. זה היה תפקיד חייו, ואותו ביצע במסירות מוחלטת. הוא היה כריזמטי, עם אחריות לחייליו, עד לפרט הקטן ביותר. בכל רגע נתון, בפלוגה של 160 חיילים, הוא ידע מי צריך עזרה כלכלית ומי עולה חדש, מי רב עם המפקד שלו ומי צריך דחיפה בבוחן כושר נוסף. הוא היה האיש שיודע לגרום לדברים בלתי אפשריים לקרות. בתקופת הקורונה, כשאחותו וארוסה נתקעו ללא מקום להתחתן יומיים בלבד לפני התאריך המתוכנן - הוא הצליח בתוך 24 שעות לארגן חתונה, מא' ועד ת'.

גם בצבא הוא ידע לגרום לדברים הבלתי אפשריים לקרות, אם זה מסע חולות מאתגר במיוחד כבר בטירונות, אם זה לקחת כמ"מ את המחלקות הקשות ביותר בגדוד ולהפוך אותן למכונות מלחמה אימתניות, ואם זה להיכנס למלחמה בעזה עם הפלוגה שלו ועם מקסימום לוחמים סביבו, גם כשכולם אמרו לו שזה לא יקרה. הוא האמין בכל ליבו שאנחנו מתקרבים למלחמה, ודאג בכל מעשיו להכין אותם בצורה הטובה ביותר שאפשר. בר־און ראה את האנשים שתחתיו, תמיד ידע לפרגן ולתת בהם כוח, ועשרות תעודות ההצטיינות שבהן זכה נמצאו עמוק בארון אחרי מותו. הוא אהב את בת זוגו, לואיזה, והיה מוכן לעשות הכל עבורה. הוא נפל בלחימה בעודו מוביל את הפלוגה שלו.

סרן ליאל חיו היה מפקד מחלקה באותו הגדוד. הוא התחיל את שירותו בסיירת גולני, וכבר שם בלט במקצועיותו, בירידתו לפרטים - ובעיקר בחיוכו, שאף פעם לא ירד מהפנים. הוא דרש מחייליו הרבה, והם ביצעו את זה, בעיקר כי הוא דרש מעצמו אפילו יותר. עם המחלקה שלו הוא ניצח את שאר המחלקות בבא"ח גולני באליפות ההכשרה, אבל זה הרבה מעבר.

סיפור אחד עליו מלמד הכל: באחת מהשבתות שסגרו, פלוגה אחרת היתה אחראית לסגור את המטבח ולשטוף את הכלים. הם קיבלו הרבה משימות, וכל החיילים ברחו מלבד שניים. חיו הגיע למטבח לקחת אוכל, כשהוא בכלל על מדי א', ראה ששני החיילים נשארו לבד - ובלי להגיד כלום פשוט התחיל לשטוף איתם את כל הגסטרונומים ולסגור את המטבח. עד 2:00 בלילה הוא נשאר איתם, עד שסיימו את כלל המשימות. הוא נפל בקרב כשהוביל בראש מחלקתו.

רס"ן רועי מלדסי היה מפקד פלוגה בגדוד 13 בחטיבת גולני. הוא היה אדם של מעשים. ב־7 באוקטובר, כבר לקראת 7:00 בבוקר, הוא הבין שקו הגדר נפרץ ושלוחמי גדוד 13 נלחמים על חייהם במוצבים. בלי לחשוב פעמיים, ולפני שקיבל פקודה, הוא הקפיץ את פלוגת הטירונים שלו. הפלוגה שלו היתה מוכנה לפני כל פלוגה אחרת במחזור. הוא היה מפקד שעבד קשה יותר מכולם, והשקיע בכל פרט ופרט עד שיעמוד ברמה הגבוהה ביותר. הוא אהב את בת זוגו, עדן, אבל היה לו קשה לאפשר לעצמו לצאת לאפטרים ולהשאיר את הפלוגה שלו בלעדיו.

הוא לא היה אדם קל, ולא ניסה להיות נחמד. הוא הכין את הלוחמים שלו למלחמה, והם הגיעו מוכנים. רועי היה חבר טוב של משה בר־און, ובין הפלוגות תמיד היתה תחרות בריאה. בקרב בסג'עייה הוא ידע שהוא מגיע לחלץ את בר־און, ובנמ"ר, בטרם נפל, הוא עוד הספיק להגיד למי שהקשיב שהוא הולך לחלץ את בר־און, ושיזכירו לו את זה לנצח.

סמל אחיה דסקל מחיפה למד בישיבת ההסדר בקריית שמונה, וויתר על גיוס עם החברים כבייניש (בן ישיבה) כדי לעשות שירות מלא. הוא שירת בגדוד 51, אך לא היה החייל ה"רגיל" בגולני. הוא לימד את עצמו גרמנית ושמע מוזיקה קלאסית להנאתו. אבל אחרי כמה ימים של אכזבה מכך שלא התקבל לאגוז - הוא פשוט בחר להצטיין, להיות הכי טוב במה שהוא עושה. אחיה לא דיבר הרבה, אבל בכל משפט שלו היו אלף תובנות שאי אפשר להכניס בפסקה.

הוא היה חד בצורה בלתי רגילה, מאמין מאוד, ודרש מעצמו המון. כשהיה מסיים בוחן ריצה, ראשון לפני כל הפלוגה, הוא היה נושם לרגע - ומייד רץ אחורה כדי לדחוף את האחרונים. מאוד מהר הבינו אילו יכולות יש לו, והוא שובץ כמפקד ב"הקצאה אפס", הפעימה הראשונה שבה יוצאים מפקדים, שמוקדשת לחבר'ה הטובים ביותר בפלוגה. בחודש הראשון ללחימה לא מעט חיילים נשארו מאחור, בגלל גודל הפלוגה ומיעוט המקומות בנמ"רים. רובם ניצלו את זה לטובת חזרה הביתה לאפטר ולהורדת מתח. לא אחיה. הוא נשאר בבסיס, כי לדעתו צריך להרוויח את היציאה הביתה. הוא התאמן והכין את עצמו למלחמה יום־יום, ובקרב, כשבר־און קרא לשני מתנדבים להיכנס לבית שבו היו מחבלים, אחיה היה הראשון שהגיע.

לסמל ערן אלוני, גם הוא מגדוד 51, היו אלף סיבות לא להיות הראשון בלחימה, שוב ושוב. הוא היה חובש קרבי, ואחיו שרד בנס את "נובה". ב־7 באוקטובר הוא היה לכוד בבית באופקים, בזמן שהמחבלים הסתובבו ברחובות. אבל הוא נכנס לעזה, וזה לא הפתיע איש, כי הוא היה החובש הטוב במחלקה שלו. הבחור הבלונדיני החייכן, שתמיד מוקף בחברים, שטייל בשביל ישראל כנער, שידע להצחיק את כולם. לא תמיד היה לו קל בעזה, עם המרחק מהמשפחה ומהחברים. אבל לא משנה מה - תמיד היה לו חיוך על הפנים. בקרב, כשהבין שהמ"מ המוערץ שלו, חיו, נפצע - הוא זינק אל קו האש כדי לנסות לטפל בו, ובמקביל ניסה להכווין את המ"פ בר־און למיקום המחבלים.

זה המעט שבמעט מסיפורם של חמישה לוחמים, חמישה גולנצ'יקים, שנפלו כולם באותו הקרב ב־12 בדצמבר, בחג החנוכה. הכרתי את חלקם (חודש לפני כן עשיתי לכל הסגל על האש אצלנו בבית), ועל האחרים שמעתי לא מעט סיפורים, ולכן אני מרשה לעצמי להגיד שבמותם הם ציוו לנו להמשיך להילחם. או כפי שרס"ן משה בר־און תמיד אהב להגיד - עד הניצחון. √