ושוב חוזר הוויכוח על העסקת פלשתינים המגיעים מעבר לתחומי הקו הירוק. הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מלאים בטיעונים לכאן ולכאן, שוב דנים בשאלה ממה לחשוש יותר - מ"טרור היחידים" או מהתפוצצות חבית חומר הנפץ.
ישראל חששה מהפיכת התלות בפלשתינים לעובדה, אך לא עשתה מעולם מאמץ רציני לסייע לצד הפלשתיני ליצור חלופה לעבודה בישראל. בוועידת עובדי הבניין שהתקיימה כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, ושאותה סיקרתי עבור עיתון "דבר", הכריז מזכ"ל ההסתדרות כי חזונו הוא שכל מי שעומד על פיגום יהיה בעל תעודה אקדמית בכיס. אבל הניסיון הפתטי להשיב את חזון העבודה העברית ולהימנע מן הצורך להעסיק עובדים פלשתינים היה חסר כל סיכוי.
היו כלכלנים ישראלים שחששו כי בשטחים לא תקום תעשייה עצמאית, בגלל הפיתוי לעבוד בישראל ולקבל שכר גבוה יחסית. אבל הדרך לשנות את המצב לא היתה למנוע מפועלים מן השטחים לעבוד בישראל, אלא לסייע בהקמת תעסוקה חלופית עבורם בגדה המערבית ובעזה. מי שסבר כי הסיוע לפלשתינים ייעשה על ידי סגירת השערים, טעה בגדול.
בשטחים לא התפתחה תעשייה מפוארת (העיר החדשה ראוואבי, בין רמאללה לשכם, אינה מעידה על הכלל). גרם לכך שילוב בין גורמים ישראליים אינטרסנטיים, שמנעו הקמת מפעלים משמעותיים בשטחים (למשל, בענף חומרי הבנייה), ואוזלת יד בצד הפלשתיני. מכיוון שכך, נותרה בשטחים תעשייה מסורתית, בשכר זעום.
המשקיעים הפוטנציאליים מעוניינים לדעת כי הם משקיעים בסביבה בטוחה יחסית, במערכת שיש בה מסגרת משפטית הולמת, בשעה שהרשות הפלשתינית אינה מספקת זאת. העתיד הקרוב של הגדה המערבית ימשיך להיות תלוי בתעסוקה בישראל, בין שזה מלהיב את שני הצדדים ובין שלא. במצב זה מניעת עבודה מפלשתינים בישראל היא מניעת פרנסה מרבבות אנשים, שרובם ככולם אינם אוהבים אותנו. על התלות שלנו בידיים עובדות מן השטחים נהיה מסוגלים להתגבר. מבחינתם - מדובר בחנק.
אנשים נורמטיביים, שאינם יכולים לפרנס את משפחותיהם, עלולים למצוא את עצמם בסיטואציות שלא העלו על דעתם (זוכרים את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, ואת ז'אן ולז'אן ההגון שנאלץ, בלית ברירה, לגנוב כדי להתקיים?) אם ייפתחו בפניהם שערי התעסוקה, יהיה רף האלימות שבפניהם גבוה הרבה יותר.
הייאוש של הצעירים הפלשתינים נובע לא רק מקשיי הפרנסה אלא גם, ואולי עוד יותר, מאי־נכונותה של ישראל להציע להם אופק מדיני. אם האופק הזה ייראה להם בר־השגה, סביר להניח כי רף המעבר לאלימות יעלה עוד יותר. הסתפקות באחד המרכיבים הללו - פרנסה או פתרון מדיני - אין די בה, וגם השילוב ביניהם אינו מתכון הרמטי לאי־אלימות: תמיד יהיו, בשני הצדדים, היחיא עיאשים והברוך גולדשטיינים, שיראו בכל פשרה מדינית בגידה, ויהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי שלא לחלק את הארץ - אלא שגם אם יצליחו חלילה, מעת לעת לבצע את זממם, הם יהיו מיעוט קטן, אשר הרוב יוקיע אותו וייאבק בו.
מי שמכריז כי אין פתרון מדיני, מי שכורך את כל הפלשתינים באגודה אחת ומונע פרנסה משכנו, דומה למי משתמש בחוסם עורקים בעת חירום, אך מסתכן, לטווח ארוך יותר, בהצפת גופו בחומרים רעילים העלולים לסכן את חייו.
הסיכון בכניסתם של עובדים פלשתינים לישראל קטן בהרבה מן הסיכון שבדחייתם, והסיכון שבאי־שרטוט אופק מדיני הוא הגדול ביותר לעתידנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו