"אלפים צעדו בעקבותינו וצעקו 'אללה אכבר'": המסתערב שמכיר את עזה כמו את כף ידו מדבר

תומר צבן

מסתערב לשעבר

לחם ביחידת המסתערבים שמשון בתחילת האינתיפאדה השנייה. מחבר הספר החדש "בליבה של עזה" ורב־המכר "עמוק בעזה" (הוצאת כנרת, זמורה). כיום יהלומן

תומר צבן, כמסתערב ביחידת שמשון שפעלה בעזה בשנות ה־90, בוודאי לא תשכח את פעילות ההסתערבות הראשונה שלך.

"המשימה הראשונה של הצוות שלי היתה במחנה הפליטים ג'בליה. בכל ערב נפגעו משאיות ישראליות מירי, מוקשים ומטעני צד, והחוליה המבצעת היתה חומקת למחנה הפליטים, המרוחק דקות ספורות מכביש האספקה ליישוב דוגית ולמוצב חיל הים הצמוד אליו. המטרה שלנו היתה לגרום להם לצאת ממקום המסתור. נתפרו לנו חליפות שחורות ורעלות, וניסינו להמריד את מחנה הפליטים".

איך ממרידים מחנה פליטים?

"משאית אספקה של צה"ל ביימה תקלה בכניסה למחנה, והצוות שלנו היה אמור להוביל את ההמון אל הרכב הצבאי המקולקל כדי לפגוע בחיילים, בהנחה שכך ייחשפו המבוקשים. הצוות נע במרכז ג'בליה, וההמון התקבץ סביבנו וצעק 'אללה אכבר', כשאנחנו מתקרבים לרכב המקולקל. מחנה שלם צעד בעקבותינו, אלפי פליטים. לפתע הבחנו ברעול פנים שהתקרב אלינו, וממנו הבנו שהמבוקשים שלנו קבעו פגישה בשעת ערב, באחד מבתי הספר של ג'בליה.

"בערב הגענו לאותו בית ספר, והבחנו בתשעה רעולי פנים נכנסים אל רחבת ביה"ס, חמושים בגרזינים ומצ'טות. לאחד מהם היה גם קלצ'ניקוב טעון. הוא התחיל לדבר עם המשת"פ שאיתנו, ולפתע המשת"פ נדחף, נפל, וראש החוליה הכניס את קנה הרובה אל פיו. כל זה בזמן שרעולי פנים מקיפים אותנו".

מצב קצה, בטח לפעולה ראשונה.

"חשבתי שאני בתוך סרט, ותיכף הבמאי יצעק 'קאט'. אבל זה לא היה המקרה, כמובן. ראש חוליית המחבלים צעק לנו 'ג'בליה שלי', כשבאוזנינו כבר מועברת פקודה 'היכון לפעל'. כמה רגעים אחר כך, הפקודה 'פעל' נאמרה בשאגה. היינו עשרה לוחמים מול תשעה מחבלים, הוצאנו אקדחים וכל לוחם ירה כמעט במקביל ברעול הפנים שהיה מולו. בום אדיר נשמע בחצר בית הספר, וכמעט כמו קסם - כל רעולי הפנים צנחו לאדמה. זו היתה הפעם הראשונה שבה הלוחמים בצוות שלי הרגו מחבל".

חיסלתם שם כמה מבוקשים, ובשירות שלך נתקלת בעוד דמויות טרור מרכזיות, אחת מהן היא מחמוד אל־מבחוח, בכיר חמאס שעסק בהברחת אמצעי לחימה מאיראן לעזה. 20 שנה לפני שחוסל בדובאי, כמעט חיסלת אותו בעצמך, באירוע שעליו כתבת בספרך החדש "בליבה של עזה" (הוצאת כנרת, זמורה).

"בתחילת חודש יוני, שנת 1990, הוקפצתי לחדר התדריכים ביחידה. רכז השב"כ של גזרת רפיח הדביק על לוח המגנטים את תמונותיהם של מוחמד נאזימי נאסר ומחמוד אל־מבחוח, חברי החוליה שרצחה את החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון. הם היו חוליה מיומנת שהקפידה להיות בתנועה.

"הגענו אל נקודת המסתור של החוליה בחירבת אל־עדס, ממזרח לרפיח. אנשי החוליה שהסתתרו שם, נאסר ואל־מבחוח, היו חמושה ברובים ואקדחים. בחצות של אותו היום, לילה בלי ירח, התחלנו לנוע במטע הזיתים והגענו לבית המיועד, מבנה רעוע בן שתי קומות. כוח אחד התגנב לכיוון הדלת, והכוח שלי נכנס דרך החלון שבקומה השנייה. ברגע שהגעתי לחלון ראיתי מולי בחור צעיר במבט קפוא ומבוהל, לבוש בגופייה לבנה ותחתונים. אמרתי לו לעצור, אבל הוא התחיל לברוח. בקומת המרתף השגתי אותו, וכיוונתי אקדח לראשו.

"פתאום, פיצוץ אדיר של פריצת דלת הברזל נשמע מהכניסה, ויתר הכוח נכנס. סריקה של הבית גילתה שהחוליה נמלטה. מה שלא ידענו אז, זה שאותם מחבלים היו בדרכם לחצות את גדר המערכת המפרידה בין רפיח הישראלית למצרית, כשהם מחזיקים בחלק מהחפצים האישיים של אילן סעדון".

אתה זה שנכנסת אל הבית ראשון. בתזמון קצת אחר, יכולת לחסל את אל־מבחוח.

"אולי, אבל הדברים התגלגלו אחרת. כך או כך, 20 שנה אח"כ כשפרסמו את תמונות המחסלים של מבחוח, חייכתי לעצמי. באותו יום ניגשתי לקבר של אילן סעדון, וביקשתי סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע".

בפעולות שלכם בעזה נתקלתם באיומי מנהרות?

"הכרתי אז את עזה כמו את כף ידי, אבל מאז דברים השתנו, כמובן. העיר התחתית היתה בתקופת השירות שלי בתחילת דרכה. באותם זמנים המנהרות היו בעיקר באזור רפיח, ותפקידן היה להבריח סמים, אנשים, סחורות וכלי נשק. המנהרות היו דומות אז לפירים, בדומה לאלה שניתן לראות באתרים בשפלה, כמו בתקופת יהודה המכבי. ככל שסגרנו את הגבול, כך החלו המנהרות לגדול, אבל עדיין רחוק ממה שאנחנו רואים היום".

חמישה ימים בתוך בוידעם

בעבודת השטח שלך הצלחת להבין במה הם שונים מאיתנו?

"אספר לך מקרה שהתרחש: אחת המשימות שלי היתה לחסל מבוקש משמעותי ברפיח. השב"כ לא הצליח להגיע אליו, ובכל ערב היו נרצחים משתפי פעולה. השב"כ גייס סייען, סוחר נשק, שהגיע לרפיח עם כלי נשק וחיפש למכור אותם למבוקש המיועד. אני נשלחתי כצלף לתצפת על המתרחש: איתרתי בוידעם בגודל של שניים על ארבעה מטרים, וחיכיתי חמישה ימים. בימים האלה ראיתי את אנשי העיר, התבוננתי בהם לעומק.

"ביום הרביעי הבחנתי בשישה רעולים שהתקדמו לבניין ששהיתי בו. הייתי בטוח שעלו עלי, השארתי את רובה הצלפים, ויצאתי מהמסתור עם תת־מקלע ואקדח. פתאום ראיתי מחבלים חוקרים משתף פעולה, ובסוף דוקרים אותו והורגים אותו. מה ששינה אצלי את ההבנה כלפיהם היה מה שקרה אחר כך: ביתרו את הגופה שלו וחתכו רגליים, ידיים ואיברי מין. הנאה סדיסטית שלא הצלחתי להבין. זו הפעם הראשונה שהבנתי שהם לא כמונו בשום צורה. הבנתי שאנחנו לא מבינים משהו מאוד עמוק עליהם, ולכן מה שראינו ושמענו באירועי 7 באוקטובר, לצערי, לא הפתיע אותי".

השטח בעבע שנים, וב־7 באוקטובר ראינו התפרצות של כל מה שהתלקח מתחת לפני השטח.

"עם ישראל סירב לראות את האמת. יש מראה מול עינינו, ואנחנו מסרבים להסתכל בה. בזמן האחרון נפל לי האסימון: נשאלתי, האם אחרי הכל אין תקווה? השאלה הזאת מלמדת שחלק מהעם מוכן להתעלם מהאמת, בשביל מחשבת השווא שמחכה לנו עתיד עם האנשים האלה. אנחנו מתעקשים למצוא משהו שמניסיוני הבנתי שלא קיים. אין כאן עניין של חופש או מדינה. יש כאן עם שרוצה לחיות במקומנו. צריך להבין את זה".

אתה אומר את הדברים בביטחון רב. אולי אין כאן אמת אבסולוטית?

"בסוף הספר אני כותב על מפגש שהיה לי לפני כעשר שנים באנטוורפן, עם ירדני שאמר לי - היום אתם חזקים, יש לכם אבא אמריקני. אבל ברגע שתיחלשו, נשחט את כולכם. זה גם נכון לגבי חלק מערביי ישראל, לצערי הרב. אם חיזבאללה היה כובש פה שטח מסוים, אני מאמין שחלק מהם היו מצטרפים. זה נכון לגבי ג'נין, זה נכון לגבי עזה. כך אני רואה את הדברים".

מה מדאיג אותך כיום?

"אני מאמין שבניית המנהרות במשך שנים נועדה כדי לבנות יעד מבוצר, שחיכה ליום שבו ניכנס פנימה. צה"ל עובד נכון וחכם, אבל זו עבודה קשה. כל עוד אנחנו בתנועה, מצבנו טוב. בעיות יתחילו כשנהיה נייחים, וזו הסיבה שבגינה הקימו את המסתערבים. זו גם הסיבה שבגללה צריכים להקים שוב את יחידת 'שמשון' - שיודעת להיכנס פנימה, לעשות מה שצריך ולצאת בחשאי".

זה שונה מהותית מדובדבן?

"לא, אבל ההתמחות שלנו בעזה היתה ייחודית, בניגוד לעבודת דובדבן בזמנו, שהתבצעה ביו"ש. ביו"ש אתה מתחפש למנהל בית ספר, איש עסקים. בעזה אתה מתחפש לפועל פשוט. ביו"ש האוכלוסייה אינטליגנטית יותר, ועזה היא התחתית. וככל שעובר הזמן, אנשים עם כסף עוזבים את עזה ונשארת שם עוד תחתית. ביו"ש מתיזים בושם בבוקר. בעזה לא התקלחנו ימים כדי להיות מטונפים. דמיין לך שאתה חופף עם שמפו בניחוח מרענן ויוצא להסתערבות. מייד תהפוך למטרה.

"סגירת יחידת שמשון היתה עוד צעד בדרך להידלדלות המודיעין האנושי בעזה. אי אפשר להשוות את כמות משתפי הפעולה לפני ואחרי שעזבנו את הרצועה. ביו"ש, הפלשתינים אומרים שמי חולם בלילה לעשות פיגוע, קם בבוקר והשב"כ עוצר אותו. זה לא כך בעזה. עדות לכך ראינו בכישלון המבצע של סיירת מטכ"ל לפני כשנתיים. זה כמו כניסה למדינת אויב, סוריה או לבנון".

אתה זוכר את הפעם האחרונה שלך בעזה?

"כשעזבתי את עזה, החזקת נשק היתה ייחודית רק לחוליות מאוד ספציפיות, בשונה מאוד ממה שמתרחש היום. גם אם נשרפנו בשטח, לא צצו תתי־מקלע ו־RPG מכל פינה. ברוב המקרים היה מדובר בפאודה עם סכינים, לפעמים אקדחים ורובים. הזיכרון האחרון שלי מעזה הוא למעשה מחשבה: אני עוזב את המקום, ובאמת לא יודע מה יהיה בעתידו. הבנתי שזה מקום שאין לנו עניין לשלוט בו, ומצד שני - בכל שטח שנפנה ייווצר קן טרור. עזה לא תשתנה. הם לא רוצים לבנות, להתפתח, לצאת מהמצוקה. אני מתקשה להבין את הלך הרוח הזה".

מתוך ההיכרות העמוקה שלך עם עזה, איך ייראה שם העתיד הקרוב, עוד לפני היום שאחרי?

"כשאנשים יהיו רעבים ללחם, יותר ויותר מחבלים יפנו לשב"כ ול־504 ויספקו מידע כדי לקבל סיוע. זה כבר קורה. יהיה שם כאוס. עבורנו זה עשוי להיות יתרון, משום שזה יאפשר לנו לאסוף מודיעין בצורה טובה יותר".

ואיך צריך לראות שם היום שאחרי?

"במשך שנים עזבו את עזה אנשים אמידים. הם שילמו ויצאו החוצה. אנחנו צריכים לעודד אותם לצאת משם".

בהנחה שיהיו מדינות שירצו לקלוט אותם.

"הבעיה היא, ומדינות אחרות מבינות את זה, שאין להם שאיפה להיות עם משגשג. ב־1970, ספטמבר השחור, הם ניסו לרצוח את מלך ירדן, הפכו את ירדן למדינת טרור, וסולקו משם לאחר שנה של לחימה. בלבנון, מדינה משגשגת הפכה למדינה עם מלחמת אזרחים לאחר שהם פתחו את פת"חלנד. בכוויית האמיר סילק אותם בזמנו ליהודה ושומרון. ומכיוון שהשאיפה היחידה שלהם היא לחסל אותנו, ברצועה הם תמיד יחזרו לסורם".

אנחנו בתקופה של התלקחות בצפון. אילו לקחים מעזה אפשר להסיק לגבי לבנון?

"הדבר הכי חשוב שיוצא מעזה הן התמונות. במזרח התיכון מבינים רק כוח, וההרס שאנחנו יוצרים שם מהדהד בעולם הערבי. גם מי שרוצה לעשות איתנו שלום - הסעודים, האמירותים - רוצים לדעת שהם יוצרים ברית הגנה עם מדינה חזקה. לכן, מה שקורה בעזה מקרין ללבנון. נסראללה, בניגוד לסינוואר, אוהב את לבנון, ומלחמת לבנון השנייה הותירה בו צלקת רצינית. הוא לא רוצה שלבנון תיחרב, וזה מנוף לחץ עליו".

לא להזניח את הלוחמים

בסוף הספר הראשון, "עמוק בעזה", אתה מספר על החיים שאחרי השירות בצה"ל. השירות מלווה אותך גם היום?

"סגרתי את הכל בקופסה במשך שנים, ויש לכך מחירים. דווקא בחופשות, למשל, כשאתה ליד אגם יפה עם המשפחה, הכל נראה טוב והנפש משתחררת - אז היא גם מתחילה לשחרר את הטראומה, טיפין־טיפין. באחד הראיונות שלו, ליאור רז מ'פאודה' אמר שהוא שכח המון דברים, ורק תוך כדי דיבור וכתיבה הזיכרון שב אליו. זה היה המצב גם אצלי.

"הדחקתי אירועים משמעותיים וקשים מהשירות, אבל הצפייה ב'פאודה' שינתה אצלי משהו. הסתכלתי על פניהם המתוחות והמפוחדות של ילדיי במהלך הצפייה, והבנתי שחוויתי חוויות חריגות, יוצאות דופן. במובנים מסוימים הצפייה ב'פאודה' הביאה אותי לכתוב את הספר הראשון, שהיה ממש פורקן של הנפש. עד אז, המשקולות מעזה ישבו על הכתפיים שלי. מעבר לכך, מובן שיש דברים שהייתי שמח להשתחרר מהם. יש דברים שמתאימים לצבא, ומאוד לא רצוי שילוו אותך באזרחות".

זה רלוונטי גם לחיילי המילואים שמשתחררים בימים אלו.

"הסיטואציה של הלוחמים הזויה: הם יכולים להילחם בעזה, לצאת להפוגה קצרה ובתוך חצי שעה להיות בבית שלהם. משהו בתסריט הזה פשוט לא מסתדר. אלה חוויות עוצמתיות, והמציאות עלולה להתבלבל. המעברים האלה מבלבלים את הנפש, ולכן אנשים יכולים לדרוך לפתע נשק במציאות הרגילה, כי הם שמרו על הדריכות המבצעית. הפיצול הזה אופייני גם למסתערבים: יום אחד אתה תושב עזה, ויום אחר אתה אזרח רגיל.

"אני זוכר שיצאתי לבלות בזמן השירות הצבאי, ועצרתי למלא דלק. ראיתי מתדלק ערבי שמחזיק פיית תדלוק, ותוך רגע אני כבר במקום אחר, רואה מחבל, מחנה פליטים, חושב שמישהו בא לחסל אותנו. אז הבנתי שמשהו השתבש אצלי. הייתי עם הטראומה לבד במשך שנים, ולכן ללוחמים אני אומר - תדברו על הדברים, תנו להם להשתחרר. למשפחות, המסר שלי הוא לשים לב למקרים של פרצי אלימות, חלומות בעתה, הסתגרות. בלי טיפול ותשומת לב, האלימות הזאת מחלחלת אחר כך לתוך החברה. חשוב לתת לאנשים תחושה שהם לא לבד, ויותר מכך - לטפל בכל עניין הטראומה ברמה הלאומית".