עונת הסיכולים: כל החורים בדוקטרינת ביידן

מאובמה באהבה

בעודם מטיפים לבעלות בריתם, מנהיגי הממשל הדמוקרטי מסרו את מפתחות המזה"ת לטהרן. על הדרך הם מציעים לנו "חנינה" בתמורה לדיקטטורה פלשתינית

כחודשיים לפני מתקפת הטבח של 7 באוקטובר התפרסם במגזין "טאבלט" מאמר גדול של דיוויד סמואלס על הנשיא האמריקני לשעבר ברק אובמה. מעבר לפרטים המעניינים על הסיבה האמיתית לפרידה של אובמה מאחת החברות שלו, שחשפו את ההתעלמות שלו מאנטישמיות בוטה, מתמצת סמואלס את גישתו של הנשיא למדינת ישראל: "העוינות של אובמה לרעיון הייחודיות האמריקנית מחוברת גם לעוינות שלו לישראל. או אם להיות יותר ספציפי - (העוינות שלו) להזדהות של אמריקה עם ישראל. התוצאה של השקפה זו הביאה בסופו של דבר בקדנציה השנייה שלו להסכם הגרעין עם איראן - כאשר המטרה העיקרית של ההסכם היא שילובה של ארץ זו במבנה הביטחוני של המזרח התיכון. במקביל, האסטרטגיה האיראנית של אובמה נועדה להגביל את כוחה של ישראל באזור. ושוב, למה?"

יותר ויותר ברור שהנשיאות של ביידן היא הקדנציה השלישית של אובמה. כשאתה רואה את המלל הרב על התארגנות בינלאומית נגד החות'ים ונגד חיזבאללה מול חוסר המעש, אתה באמת שואל שוב, למה? למה באמת ישראל היא במוקד הביקורת הבינלאומית, בזמן שהיא הגורם היחיד שנלחם מתוך מוטיבציה אמיתית נגד איראן ושלוחותיה הטרוריסטיות? למה הלחץ הבינלאומי, הסנקציות, המתקפות הצבאיות, לא מופנים כלפי המדינה שהיא מקור הכאוס בנתיבים הימיים, והיא גם יזמית התוקפנות האלימה כלפי מדינות שכנות?

בארץ המושגים האלה, שמנחים את המדיניות האמריקנית כלפי איראן, כמעט אינם מוכרים. החוקרים ד"ר מייקל דוראן וטוני בדראן כותבים על זה כבר קרוב לעשר שנים. מסירת המפתחות למזרח התיכון לידי האייתוללות. הממשל הדמוקרטי הצליח בעזרת תיבת התהודה התקשורתית שהוא מושל בה, ובעזרת אגפי השמאל האידיאולוגי והאנטישמי, לנרמל את המדיניות חסרת ההיגיון, המיטיבה כל כך עם איראן והכה מאיימת על ישראל.

אותן סיבות שגרמו להתפרצות האנטישמית בארה"ב, הן גם אלה שעומדות בבסיס האידיאולוגי של מדיניות שמוצגת לכאורה כשיקול ביטחוני אסטרטגי קר של האמריקנים. זה לא שיקול קר. מול מדינה אסלאמיסטית טוטליטארית, איראן, באים אובמה וביידן ומציבים את הרוע של ערב הסעודית, שטחנה אידיאולוג אסלאמיסט מה"וושינגטון פוסט". האיראנים מוציאים להורג בסיטונות את האזרחים שלהם, עוצרים בני ערובה, מדכאים את העם שלהם, בונים רשתות טרור וחותרים לכוח גרעיני, תוך שהם מאיימים להשמיד את מדינת ישראל; אבל מדינת ישראל היא החוטאת: למה? כי מושלת בה ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות המדינה. הרי איתמר בן גביר הוא ליברל סובלני בהשוואה לרשידה טליב ולנשיאת הרווארד המתפטרת. ראיסי התמחה בהשמדת מתנגדי משטר, אבל האיש הרע הוא נשיא מצרים א־סיסי.

במוקד האידיאולוגיה העקומה הזאת עומד הרעיון הפלשתיני, שהפך לאחד מעמודי התווך של כל ארגון שמאל. אפילו גרטה תונברג שוכחת מהתמוססות הקרחונים כשהיא נקראת לדגל להשמיד את הציונות. התעמולה נגד הציונות חזקה עשרות מונים מהתעמולה שהיתה בעבר נגד הנאציזם. לפי התפיסה של אובמה, ביידן ובלינקן, ישראל יכולה לזכות בחנינה - שהרי גזר דין מוות תלוי מעליה באופן תמידי - רק אם תוקם לצידה מדינה פלשתינית לפי הפרמטרים של יוסי ביילין, אהוד ברק, אהוד אולמרט, וכמובן אבו מאזן, אם יואיל בטובו לדפוק כרטיס.

במילים אחרות, הדוקטרינה הפרו־איראנית של ממשלי אובמה וביידן משתלבת עם התפיסה האוסלואידית של השמאל הישראלי. אבל הבעיה מתחילה כאשר האידיאולוגים של מערכת הביטחון דבקים באותה תורה, שגוזרת הליכה של שמאל־ימין יחד עם האמריקנים בכל תנאי ובכל מקרה; הם רק לא מבינים או לא רוצים להבין שהאמריקנים בדמות הממשל הדמוקרטי הם כבר לא אותם האמריקנים. נכון שהאמריקנים עדיין מספקים לישראל את ציוד הלחימה; אבל בכל הממדים האחרים הם מתנגדים לישראל הנלחמת על עצמאותה, על מרחבי הביטחון שלה ועל מעמדה במזרח התיכון ובעולם.

מי שמתעקש על עצמאותה ועל מעמדה של ישראל הוא ראש הממשלה נתניהו. ולכן יש להילחם בו בכל דרך, חוץ מאשר חזיתית כמקובל במשטר דמוקרטי. לאף אחד אין היום טיעון שיכול לסתור את העמדות המדיניות והביטחוניות של נתניהו. אבל יש דרך להילחם בו, וזה לפי התורה של סול אלינסקי, המהפכן החתרני: כל מאבק וכל מחלוקת חייבים לעבור פרסונליזציה. אין לתקוף רעיונות, אלא אנשים לגופם. וזה לא רק נתניהו. כל פליטת פה של מישהי חייבת להפוך ללאסו שנקשר על ענף גבוה.

ישראל נלחמת נגד האויבת הגדולה של המערב והעולם החופשי, למעשה לבדה, עם תמיכה חומרית מוגבלת של ארה"ב. אבל ראש ממשלתה לא ידרוך על השטיח בבית הלבן. הרי מלחמתו הרבה יותר גורלית ממלחמתו של זלנסקי, אבל הוא הדרלינג של הדמוקרטים. לפי עדותו של ראש הממשלה לשעבר בנט, ממשל ביידן דאג אפילו לטרפד אפשרות להפסקת אש בשלב הראשון של מלחמת אוקראינה.

תפיסת השילוביות האיראנית היא זאת שגרמה למנוסת התבהלה של בלינקן, שביטל את ביקורו בישראל בעקבות התאדותו בטרם עת של סאלח עארורי הארור, בכיר חמאס שהתארח בביירות. זאת הסיבה שגורמים אמריקניים הכריזו מייד שישראל אחראית לפיצוץ בלבנון. הם יעשו הכל כדי להפליל את ישראל ולהתרחק ממנה. מה גם שמשום מה חיסול עארורי קרה יום אחרי ההסתלקות המתוקשרת של נושאת המטוסים האמריקנית ממזרח הים התיכון.

אחרית הימים

בג"ץ והממסד הביטחוני מצדיקים את הכוחנות שלהם בכך שהם המגן האחרון של הדמוקרטיה. זאת התרומה הישראלית המקורית להגדרת דמוקרטיה

פסיקת בג"ץ הפוסלת את ביטול עילת הסבירות היתה מכה מורלית לציבור. היתה על כך הסכמה רחבה מאוד. מי צריך את המהלומה המפצלת הזאת באמצע האחדות, באמצע המלחמה הקשה. אבל מה כל זה לעומת הצורך המגלומני להפגין שהגולם בגלימה המשפטית עדיין מהלך על הקביים הסדוקים שלו. עוד כוח אבל כוח אימפוטנטי. עוד הפגנת אדנות מהסוג שאפשר לראות היום ברחובות תל אביב, כאשר התבטאויות על כמה המלחמה מסכנת את חיי החטופים הופכות לסיסמאות פרסום, המרצדות באורות אדומים על גגות בתי משרדים בצומת קפלן־מנחם בגין.

שוב יש מקום להזכיר את העיתונאי המנוח חגי אשד, שהיה מהראשונים שהשתמשו במילה "חונטה" גם לגבי הקצינים וגם לגבי המשפטנים כבר לפני 36 שנים (1987, מאמר ב"דבר"). אשד הבחין שמתחילת הדרך בשנות ה־50 יש נקודות חיכוך קשות בין הקצונה הבכירה ו"מערכת הביטחון" לבין מערכת המשפט והממשלה. בשנת 87' על רקע פרשת פולארד הוא כתב מאמר שנקרא "שלטון של קצינים ומשפטנים". כולם חיכו לאיזו פסיקה של "שופטי כל הארץ", כפי שכינה אותם. "יהיה זה ביטוי נוסף ואולי אחרון להתמוטטות שני אדני המשטר הדמוקרטי בישראל - 'הממשלה הנבחרת' חסרת האונים ו'הכנסת הנבחרת' חסרת הסמכויות, לאחר שייחשף סופית פרצופם הנבוב והחלשלוש של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו שפשטו את הרגל - תתפנה סוף־סוף הזירה הפוליטית והציבורית למאבק רציני בין שני גורמי הכוח והסמכות האמיתיים בארצנו - האם יהיה זה משטר של 'שלטון קצינים' או של 'שלטון המשפטנים' בישראל".

"מה שעתיד כנראה לקרות", התנבא חגי אשד, "באחרית הימים הללו, הקרבים ובאים, הוא ששתי החונטות שלנו יצטרכו לחלק ביניהן את סמכויות השלטון ולקיים מודוס ויוונדי בין שתיהן. אולי הן ייעזרו מפעם לפעם בעצת השרים... והחשוב מכל - בכל אחת משתי החונטות - הצבאית והמשפטנית - יכהנו גם עיתונאים, שיסבירו לדעת הקהל בעם ובעולם שבלעדי כל אחת מהן ובלעדי העיתונאים התומכים בהן - אי אפשר".

האם זה לא פשוט נפלא? שני הממסדים האלה מצדיקים את שלטונם הכוחני, בכך שהם המגן האחרון של הדמוקרטיה. זאת התרומה הישראלית המקורית להגדרת הדמוקרטיה.

תוך כדי המלחמה הצבא נחטף על ידי העם. העם הלוחם. לפי מספר הנפגעים מקבוצות חברתיות מסוימות, ברור שאלה בני הציונות הדתית ומזרחים מהפריפריה. עד לשבוע וחצי האחרונים צבא העם, מובל בידי האוגדונרים ומפקדי החטיבות, הכתיב את נתיב הניצחון בצורה מזהירה. אבל לאחרונה המטה הכללי השתלט על המלחמה, ומאז אנחנו בשלבים.

הממסד הביטחוני מכיר היטב את נחת זרועו של הממסד המשפטי, המקצץ בסמכויות פיקוד ומייצר לחץ מצנן, שאף פגע ביכולת הצבא להגן על קו הגבול בעזה. בספרו "הארנק והחרב" מפרט פרופ' דניאל פרידמן כיצד התערב לאורך השנים בג"ץ במדיניות הביטחון, ובכך גם ערער את הביטחון וגם ערער על שיקולי הביטחון וסמכויות הממשלה וצה"ל. המקרה של שחרור מוסטפא דיראני, בכיר במיליציית אמל השיעית, ידוע; שיקולי הריסת בתי מחבלים; ולא פחות חשוב - אישור פסיקתי לתומכי טרור ואסלאמו־נאציזם להיבחר ולכהן בכנסת, כשהמקרים הבולטים הם איימן עודה ועזמי בשארה - חביבי הקהל בשמאל, באקדמיה ובתקשורת.

בפרק מתוך ספרו של פרידמן שנקרא "בשבתו כמטכ"ל", הוא כותב כי "נקודת המוצא החדשה (בימי אהרן ברק) היתה שנושא הביטחון אינו שונה משום נושא אחר. בכוחו של בית המשפט לעסוק בכל עניין, לבחון בכל תחום את שאלת הסבירות ו'לאזן' בין האינטרס הביטחוני לאינטרסים אחרים, כשם שהוא עושה בכל גזרה אחרת". כך התערב בג"ץ בנושאים כמו "נוהל שכן" ותוואי גדר הביטחון ביו"ש. בזמן פעולת צה"ל לאיתור מנהרות ברפיח בשנת 2004, נאלץ צה"ל להיכנע בנושא אספקת חשמל, מים ושאר מרכיבי המצור בגלל עתירות של ארגוני שמאל לבג"ץ. על סמך ויתורי צה"ל בנושאים אלה נדחו עתירות הארגונים. דבר דומה קרה לגבי תחום הפרימטר בגדר הגבול בעזה בשנים האחרונות.

אופטימיות, באמריקה

בארה"ב נשיאת הרווארד, שלא שללה קריאות לג'נוסייד ביהודים, התפטרה. בישראל אין סיכוי שמישהו מהממסד יפרוש, אלא אם כן מדובר במי שנבחר

גם להתפטרות של נשיאת אוניברסיטת הרווארד אפשר לקרוא סיכול ממוקד, וקשה לדעת מה גורם לעליצות גדולה יותר: חיסול עארורי או הלחץ שהביא להתפטרות פרופ' קלודין גיי. היא דומה מאוד לאובמה. גם היא האשימה שהיא "היתה מטרה להתקפות אישיות ולאיומים שמתודלקים על ידי איבה גזעית". כך טענו דובריו של אובמה בזמנו, כאשר נחשפו ממדי היחס השלילי שאובמה זוכה לו בישראל.

זה לא בגלל המדיניות שלו, שמטפחת ומעודדת מדינה טוטליטארית אנטישמית, שרוצה להשמיד את מדינת ישראל; אלא הרתיעה מהנשיא השחור, שנובעת מסיבות שבמהותן הן גזעניות. לא מפליא גם שהנשיא לשעבר שימש לוביסט למען הנשיאה גיי בקרב הגוף האנונימי המסתורי, המושל באוניברסיטה היוקרתית שנפלה מגבוה.

אבל יש בכך משהו אופטימי לגבי הדמוקרטיה והחברה האמריקנית. בישראל אין סיכוי שלחץ ציבורי יגרום לאיזו דמות במרומי הפירמידה האקדמית או הממסדית להתפטר, לשחרר את הציבור מנוכחותה. "לחץ ציבורי" של "דעת קהל" זה תמיד הקולות הידועים של שופרות הממסד. הממסדים מייצרים קולות תרועה ומורת רוח וגינוי באמצעות מכונים כמו "המכון הישראלי ל... משהו" או באמצעות עיתון אחד או שניים או ערוץ ראשון או שניים, ואז מישהו שנבחר בידי בוחרים פשוטים מהשוק או מתחנת המוניות חייב להתפטר.

הנה, גלית דיסטל אטבריאן בתור דוגמה. באופן מטאפורי היא הגישה את התפטרותה לערוץ 13. האם אפשר היה לצפות ל"התפטרות" דומה מצד מישהו מחדשות 13, או מצד אסתר חיות? התפטרות הכוונה להשהות את פרסום פסק הדין. האם למרות כל המאמרים המלומדים וההפגנות, מישהו בלשכת עורכי הדין יחליט להוציא את הלשכה המושחתת מהוועדה למינוי שופטים? סתם, בצעד חד־צדדי, כג'סטה לטובת "דעת הקהל".

בארה"ב הווקטורים השונים הפועלים בחלל הציבורי עדיין יכולים להשפיע. אפילו הנשיאה קלודין גיי לא יכולה להגיד: האקדמיה זה אני. או החוק זה אני. או משמעות המילים היא מה שאני מחליטה. שיעורים פרטיים בהבנת הנקרא אצל פוגלמן וחיות.