המפתחות להפלת נתניהו ממש לא נמצאים אצל גנץ

כשהתחילה המלחמה, חשבו באופוזיציה שזה ילך יותר בקלות. שהמכה הכואבת של 7 באוקטובר תיתרגם מהר מאוד להדחת נתניהו ולהחלפת הממשלה. שכרגע הציבור רוצה לשים את הפוליטיקה בצד ולהילחם בחמאס, אבל ביום שאחרי התסריט כמעט יכתוב את עצמו מראש: ראש הממשלה ייאלץ ללכת בדרך שבה הלכו כל ראשי הממשלה שספגו במשמרת שלהם השפלה מהאויב, ובין שהוא מקבל אחריות ובין שלא, הציבור כבר יראה לו את הדרך החוצה. הפרשנים הפוליטיים, שתמיד נזהרו בלשונם ומיהרו לסייג כי בית הקברות לפוליטיקאים עמוס באלה שהספידו את נתניהו, עשו זאת רק מן השפה ולחוץ, אבל היו משוכנעים שהפעם זה שונה. שמדובר בפרק האחרון של ראש הממשלה הנוכחי.

אלא ככל שהזמן עובר, כך הולך ומתחוור להם ששוב לקו בהערכת חסר כאשר מדובר בראש הממשלה ששבר כל שיא אפשרי בהימשכות של תקופת כהונתו. להדיח אותו ביום שאחרי זה ממש לא הליכה קלילה בפארק, אלא יותר מסע אלונקות מפרך במעלה החרמון. למרות נתוני הפתיחה המבטיחים - ראש ממשלה שהוביל קונספציה רבת שנים, שקרסה וגבתה מחיר דמים זוועתי בקנה מידה היסטורי; שממאן לגלות מנהיגות ולקבל אחריות; ושעוסק בפוליטיקה בזמן מלחמה, והסקרים הגרועים נזקפים לחובתו כבר מהרגע הראשון. אבל אין שום ערובה שהכנסת מתפזרת אחרי המלחמה או שנתניהו יודח. להפך, מתרבים הסימנים כי סיום מערכה צבאית מוצלחת יביא איתו גידול משמעותי בסיכויי הישרדותו.

במערכת הפוליטית, הן בליכוד והן באופוזיציה, מעריכים כי בפני הישרדותה של הקואליציה ניצבים שני מכשולים. הראשון הוא עוצמה יהודית. השני הוא קבוצה של חמישה ח"כים בליכוד שיחליטו שתם עידן נתניהו.

כי גם אחרי שבני גנץ יפרוש מהממשלה, וזה יהיה ככל הנראה בעוד לא הרבה זמן, תישאר הקואליציה עם 64 ח"כים, בדיוק כפי שהתחילה. גנץ אמנם ינסה לפעול לכך שפרישתו תוביל לדינמיקה של התפרקות ובחירות, אולם ספק רב אם הדבר יעלה בידו. בהקשר הזה שמות כמו איתמר בן גביר וניר ברקת רלוונטיים הרבה יותר מאשר בני גנץ וחילי טרופר.

בן גביר מרגיש שהוא על הגל. בסקרים הוא עולה, היחיד בגוש הימין. הוא אמנם זקוק לקואליציית ימין כדי לשמור על מעמדו כשר בכיר, חבר קבינט, בעל השפעה רבה בעיצוב מדיניות הביטחון הלאומי לשנים רבות קדימה, עם הקמת כיתות הכוננות ובהמשך המשמר הלאומי, ובחלוקה ההמונית של רישיונות נשק ליהודים - אבל לפעמים עם האוכל בא התיאבון. כניסתו של
בן גביר לכנסת היתה במסגרת איחוד רשימות שלו ושל בצלאל סמוטריץ'. עלייתו בסקרים, שעל פי הערכות מגמות עומק ייתכן שתאמיר למספר דו־ספרתי של מנדטים, עשויה לדגדג לו בקצות האצבעות. לגרום לו לרצות להיכנס לכנסת בזכות עצמו ובהישג נאה, ולא על גבו של מישהו אחר.

לדברי גורמים שונים, בן גביר כבר מכין את הקרקע. ההתבטאויות החריפות שלו בקבינט, הביקורת על הרמטכ"ל, הביקורים בשב"ס עם התנאים המשפילים החדשים של המחבלים, מעידים לדבריהם על כוונות פוליטיות. כך לא מתנהג, הם אומרים, מי שמכוון לישיבה ממושכת בממשלה שבה הוא חבר, אלא מי שיש לו כוונות פרישה.

מגן ימני

האמת מורכבת יותר. בקהל שלו, בן גביר משלם מחיר על הישיבה בממשלה. המלחמה אמנם מתנהלת עד כה בהתאם לציפיות, אבל עם לא מעט חריקות בדרך: הכנסת סיוע הומניטרי, הכנסת דלק למרות ההכרזות הראשוניות שזה לא יקרה, המשא ומתן עם חמאס בסיבוב הראשון, וגם בימים אלה בסיבוב נוסף. גם הדיבורים על היום שאחרי, החשש שצה"ל ייסוג מעזה ויפנה את מעוזי כיבושו להחזרת האוכלוסייה העזתית למקומה, שלא לדבר על החשש שהדרג המדיני יורה בסופו של דבר לצבא לסגת עוד לפני שהושמד חמאס - כל אלה גורמים לבן גביר לרצות לבדל את עצמו כבר עכשיו מהממשלה שבה הוא חבר. בדיוק כמו שגנץ מבדל את עצמו מהצד השני. מה שאחרים רואים כסימנים מוקדמים לכוונת פרישה, בן גביר יכול לראות כניסיון להבטיח את גידולו בסקרים על ידי בידול.

מאז המלחמה לא עשה בן גביר שום טעות מבחינתו, שיכולה היתה לעלות לו במנדטים. המשטרה באחריותו תפקדה באופן מלא, כולל ב־7 באוקטובר עצמו בשעות שבהן צה"ל נעלם. מדיניותו בנוגע להחזקה המונית של נשק הוכיחה את עצמה. כך גם כיתות הכוננות. בעוד משרדי הממשלה האחרים בימים הראשונים תפקדו באופן מבולבל ולא קוהרנטי (כפי שקבע השבוע מבקר המדינה בדו"ח מיוחד של נציב פניות הציבור), המשרד לביטחון הפנים עסק בהקמת עוד ועוד כיתות כוננות ובשליחת עשרות אלפי רובים לעורף. בן גביר לא היה שותף מעולם לחטא הקונספציה, לא טען שחמאס מורתע ותבע יד קשה נגד מחבלים, כולל עונש מוות וצמצום למינימום של תנאי מאסרם. אלה שלעגו לו לפני 7 באוקטובר, הפכו לנלעגים בעצמם אחריו.

אם יש ספק לגבי כוונותיו במקרה של ניצחון מובהק, הרי אם המלחמה מסתיימת באכזבה וללא השגת מטרותיה, כפי שהסתיימו כל הסבבים האחרונים בעזה מאז ההתנתקות, אין שום ספק שהוא לא נשאר אפילו יום אחד. גם לא סמוטריץ'. גורלו הפוליטי של נתניהו תלוי באופן מובהק בהצלחה נגד חמאס. בלי זה אין מי שישמור עליו. לליכודניקים הוא יכול למכור שרק הוא יילחם בתוכנית שתי המדינות ויהיה היחיד שיעמוד בלחצים אמריקניים, אבל לא לכיפות הסרוגות ולא לימין העמוק של בן גביר.

חיבוק לחיזוק היסודות

פרישה של חברי ליכוד והובלת מהלך של בחירות או הדחה, תלויות פחות בהישגים במלחמה. יותר בדעת הקהל שבחוץ, בהפגנות, באולפנים, וכמובן בשאיפות הפוליטיות שלהם עצמם. זה מהלך מורכב יותר לביצוע, ומבחינת האופוזיציה קשה יותר להשגה. חמישה ח"כים זה לא מעט. והצורך שיסכימו לחבור למהלך פוליטי משותף, שעתידו הפוליטי לוט בערפל, מסבך עוד יותר את העסק.

סער לא ירוץ עם גנץ פעם נוספת. התקווה החדשה של תקווה חדשה היא מפלגת ימין דנדשה, שתוקם על חורבות הליכוד ומפלגות הקונספציה. אבל בשביל לחבור למפלגה כזאת, יהיה עליו לעקוף את נתניהו מימין

אם יש משהו שעשוי להקל את מלאכת פירוק הליכוד, זהו המצב העגום בסקרים וריבוי הח"כים הנורבגים. על פי הנתונים כעת, יותר ממחצית חברי הכנסת והשרים המכהנים לא יחזרו לכנסת הבאה. גם אם הרשימה הארצית תגדל על חשבון המחוזות, עשרות ח"כים לא ישובו. במקום 30 חברי כנסת ברשימת הליכוד, יש היום כ־40, בגלל הרחבת החוק הנורבגי והשרים שהתפטרו כדי להכניס את הבאים בתור ברשימה. בניגוד למחשבה שלפיה אם ח"כ נורבגי חושב מחשבות מרדניות אפשר פשוט להעיף אותו מהכנסת, לא מדובר במהלך כה פשוט. מתן כהנא הזיז, לבקשת בנט, בתקופתו כראש הממשלה, את יום טוב כלפון מהכנסת והתפטר לשם כך מהממשלה. הוא נשאר בחוץ. עד סוף הקדנציה לא נמצא הרוב להחזיר אותו. מי משרי הליכוד יהיה מוכן להתפטר מהממשלה כדי להזיז ח"כ סורר עבור נתניהו ולהסתכן בהישארות בחוץ? נראה שלא רבים.

נתניהו מזהה היטב את המכשולים העומדים בפניו, ולא מחכה ליום שאחרי כדי לגבור עליהם. הוא נפגש כבר עכשיו עם חברי הליכוד ומחבק את בן גביר וסמוטריץ'. בסביבתו מותחים ביקורת על השניים, שהם לא עולים מספיק ומחזקים את הגוש כולו. מה שהוא לא יכול לעשות בשל הבריחה ההמונית מהליכוד בסקרים, הוא מצפה שיעשו שותפיו. בן גביר עולה, אבל לדעת נתניהו יכול לעלות הרבה יותר. סמוטריץ' מתרסק אבל יכול עדיין לשקם את מעמדו, אם רק יהיה אסרטיבי יותר מול פקידי האוצר ויבין שלא בטובתו הם רוצים.

סמוטריץ' קרא את תמונת המצב מאוחר. השבוע התחיל לתקוף את הליכוד ולמצב את עצמו כגורם ימני, לא פחות מבן גביר. זה התחיל בשלילת תוכנית היום שאחרי שדווחה בשם נתניהו, שלפיה שוקל ראש הממשלה להעניק לעובדי הרשות המתגוררים בעזה את ניהול הרצועה, ונמשך במתקפה חריפה על בקשת נתניהו לממן את הרשות ולאשר כניסת עובדים ערבים לישראל, מהלכים שסמוטריץ' בלם.

הצבעה במגמה מעורבת

אלא שלפני פרישת בן גביר או פירוק הליכוד הולך ונערם מכשול נוסף, שמתגלה עם הזמן כמשמעותי יותר ויותר: הישארותם של גדעון סער וחברי תקווה חדשה בממשלה גם אחרי פרישת גנץ. לא יהיה אפשר להוביל פרישה או דינמיקה של בחירות כל עוד ארבעת חברי תקווה חדשה בממשלה, ועל פי כל הסימנים הם שם כדי להישאר. לפחות בחודשים הקרובים. לפחות כל עוד יישארו במסקנה שנתניהו נחוש לחסל את חמאס.

גנץ חותר לפרוש, זה ברור. תקציב 2024 יכול להיות תירוץ טוב. בתקציב הזה, שמתגבש באוצר בימים אלה, לא יהיו כספים קואליציוניים. שום מפלגה לא תסכים שהכספים המגיעים לה יישארו תלויים באוויר כמו בתקציב 2023. למרות התנגדות האוצר, נתניהו וסמוטריץ' הבהירו לפקידיו כי כל הכספים יוכנסו לבסיס התקציב על אפם ועל חמתם.

עוד דבר שברור הוא שסער לא ירוץ בבחירות הבאות עם גנץ פעם נוספת. התקווה החדשה של תקווה חדשה היא מפלגת ימין חדשה, שתוקם על חורבות הליכוד ומפלגות הקונספציה. אבל בשביל לחבור למפלגה כזאת, יעמוד בראשה מי שיהיה - נפתלי בנט, יוסי כהן או כוכב עולה אחר - עליו לעקוף את נתניהו מימין. כך הלכו התבטאויותיו של סער, שעד לפני שנה עוד ישב עם מנסור עבאס בקואליציה אחת ושתק כאשר יאיר לפיד נכנע לחיזבאללה בהסכם הגבול הימי, והתיישרו חזק לימין. מיטוט חמאס כיעד אסטרטגי, שיטוח הרצועה כתוכנית עבודה, ונטילת אזורי חיץ שיגזרו נתחי אדמה נרחבים ויקרים משטחי עזה, כיעד לנפנף בו.

בסקרים שהתפרסמו לאחרונה, התמונה הנחזית לבכירי הליכוד אינה מעודדת. אלו לא רק מספר המנדטים הנמוך והזינוק הגדול שרושם גנץ מאז תחילת המלחמה. ניתוחי העומק מראים על הצבעה רגשית ומבולבלת (הליכוד לא עורך סקרים משלו כדי לא להיתפס כמי שעוסק בפוליטיקה בזמן מלחמה, אבל לפחות סוקר אחד מנדב את כל חומרי הגלם שלו בסקרים שהוא עורך עבור אחרים).

לפי הסקרים, 90 אחוז מהציבור שוללים את תוכנית שתי המדינות. 50 אחוז שוקלים להצביע לגנץ. כמעט מאה אחוז מאמינים שאם גנץ יהיה ראש ממשלה במקומו של נתניהו, הוא יחתור לתוכנית שתי המדינות. אלה לא תוצאות שמצביעות על שיקול דעת רציונלי, יותר על ירי מהמותן. בליכוד מודאגים מהמגמה, אבל מקווים שהדברים יתייצבו עם הזמן, במיוחד אם המלחמה תיחשב מוצלחת.

ככל שזה נשמע מוזר, נתניהו לא חושש מוועדת חקירה שתוקם לאחר המלחמה. אפילו היה מעדיף להיות כבר אחריה. למרות הדלפות בלתי פוסקות מהצד הצבאי נגד הממשלה על כך שהיו שש הזדמנויות לחסל את ראשי חמאס ונתניהו מנע זאת, על נתיב הכסף שלא נבלם, ועוד ועוד, נתניהו יודע שאיש מהמדליפים לא יוכל להציג אפילו מסמך אחד שיעיד שהם סברו אחרת מכפי שנהג.

בין שזה נכון ובין שלא, ההדלפות והמתקפות של הצבא נגד הממשלה ושל הממשלה נגד הצבא - שמפעם לפעם גם הופכות לכותרות - יימשכו כנראה ואולי אף יתגברו, כל עוד כל הצדדים מרגישים שהאדמה תחת רגליהם אינה יציבה.