הרבה מלל נשפך בשבועות האחרונים סביב "היום שאחרי" בעזה. מתי נגיע אליו, מה יקרה בו, מי ישלוט ברצועה ביום שהארץ תשקוט. נזכיר: למלחמה יש ארבעה שלבים: הראשון, הכתישה האווירית, נמשך בשבועיים הראשונים שאחרי השבת השחורה, והסתיים מזמן; השני, המערכה הקרקעית הנרחבת, מתבצע כעת; השלישי, שעתיד להתחיל מתישהו במהלך חודש ינואר, יכלול נסיגה של חלק מהכוחות לשטח ישראל, היערכות מחדש לאורך הגבול ויציאה לפשיטות קרקעיות ולסיכולים ממוקדים מהאוויר כחלק ממערכה ארוכה שבסיומה יוכרע חמאס; והרביעי - היום שאחרי.
ארה"ב וצמרת מערכת הביטחון דורשים לעסוק כבר עתה ביום שאחרי. הנימוקים שונים: האמריקנים רוצים פרי להשקעתם במלחמה, או לפחות גזר שיוכלו לנופף בו מול המצביעים בבית ומול המקטרגים בחוץ. במערכת הביטחון רוצים יעד - גורם שאפשר יהיה למסור לו את המקל בקצה המרוץ. הם סבורים שמי שלא יקדם גורם שהוא רוצה בו, עלול לגלות גורם אחר שיהיה בעייתי בהרבה.
כשישראל יצאה מעזה, היא פשוט הפקירה אותה לרוח. מבלי להיכנס לבעד ולנגד של ההתנתקות, הדרך שבה בוצעה היתה כושלת. במקום למסור אותה לרשות הפלשתינית ולחזק על ידי כך את הכוחות המתונים (יחסית) בזירה הפלשתינית, ישראל הותירה ואקום שלתוכו נכנס החזק - חמאס. שנתיים אחר כך הוא השלים את ההשתלטות על הרצועה והשליך את פת"ח מהגגות.
זה מה שעלול לקרות גם כעת. אם ישראל תרסק את חמאס ולא תפעל להציב לו אלטרנטיבה שלטונית, היא עלולה לגלות גורם גרוע במקומו, או צבר של גורמים גרועים (במודל סומליה) שרק דבר אחד יאחד אותם: השנאה לישראל. מצב כזה עלול לשאוב את ישראל עמוק עוד יותר בעזה, ובמקום להעביר אותה מהשלב השלישי לרביעי, להחזיר אותה מהשלב השלישי לשני, כלומר למלחמה רחבה.
היה מי שטען השבוע שישראל תדע מה לעשות ביום שאחרי, כשתגיע אליו. זה טיעון מגוחך: אין מדינה בעולם שלא מתכננת אסטרטגית קדימה, מתוך רצון לעצב את גורלה בעצמה. תיקון, יש מדינה כזאת: ישראל. תחת שלטון נתניהו היא נמנעת באדיקות מהסתכלות מעבר לפופיק. הכל מתגלגל מעכשיו לעכשיו, פותרים בעיה בבעיה, מתנהלים טקטית במקום לחשוב אסטרטגית.
דוגמה: במשך שנים טוענת ישראל בפני העולם שהפלשתינים הם המכשול לפתרון הבעיה הפלשתינית. שאין פרטנר. שהפלשתינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. זה הטיקט שדורות של דיפלומטים ישראלים משתמשים בו מול ממשלים שונים בעולם, בהצלחה לא מבוטלת.
הוא גם היה נכון: הפלשתינים באמת לא היו פרטנר. אבל עכשיו - מסיבות פוליטיות פנימיות - מודיע נתניהו שהוא לא מוכן ש"פת"חסטן תחליף את חמאסטן" בעזה. המשמעות בעיני העולם: ישראל היא הסרבנית, ודווקא הפלשתינים הם שצדקו כשטענו שאכן אין עם מי לדבר.
ישראל לא יוזמת. היא נגררת. וכשאתה נגרר, יכולת ההשפעה שלך פחותה. במקום לשים תוכנית על השולחן - כל תוכנית - כדי לקדם את מה שטוב לה, ישראל רק אומרת מה לא, ובטוחה שלהגיד לא זאת אסטרטגיה. זה בדיוק מה שקורה עכשיו בסוגיית היום שאחרי; ישראל אומרת לא (להמשך שלטון חמאס), לא (לרשות הפלשתינית) ולא (לשלטון ישראלי ממושך בעזה), אבל לא אומרת מה כן.
בינתיים, הפוליטיקה מנצחת
בגדול, ובהנחה שישראל תעמוד ביעד שקבעה לעצמה ותמוטט את שלטון חמאס ותשלול ממנו חלק ניכר מיכולותיו הצבאיות, יש חמש אלטרנטיבות לשלטון עתידי בעזה. הראשונה היא שלטון מוחלש של חמאס. זה לא עומד על הפרק, ובצדק: אחרי שלטון מוחלש יבוא שלטון מחוזק, ואחריו שלטון טרור, ואחריו המלחמה הבאה.
השנייה היא הרשות הפלשתינית, לא במתכונתה הקיימת אלא במה שמכונה "הרשות החדשה", או באנגלית - RPA - Reformed Palestinian Authority. יתרונה הוא בכך שהיא משלמת כבר היום את משכורות הפקידים, מכירה את רובם - שחלקם הם אנשי מקצוע שעבדו עוד תחת הממשל הצבאי הישראלי - ובעיקר מקובלת מאוד בעולם. היא תוכל להביא כסף ולהביא הכרה. חסרונה: היא אולי לא אותו זאב, אבל היא בוודאי לא כבשה, וכל עוד היא לא תשנה מדרכיה, ספק אם ניתן יהיה לעצב מולה עתיד שקט.
השלישית היא שלטון ישראלי. זאת אלטרנטיבה רעה מכל בחינה: היא תשאב לתוכה חיילים (והרוגים), והיא תשאב לתוכה תקציבים (למימון מים, חשמל, חינוך, ביוב, ועוד). שום דבר טוב לא יצמח משליטה על 2.2 מיליון פלשתינים עוינים, וישראל תקבל כתף קרה בעולם שעלולה להגיע עד כדי סנקציות שונות.
הרביעית היא כוח רב־לאומי. ספק אם יש מדינות בעולם שיסכימו לשלוח את החיילים/שוטרים שלהן לעזה כדי לחצוץ בין צה"ל לטרור שימשיך לפעול שם בעתיד הנראה לעין, וגם אם זה יקרה - האפקטיביות של כוח כזה תהיה אפסית (ע"ע יוניפי"ל בלבנון). גרוע מכל, כוח כזה רק יפריע לצה"ל לפעול בחופשיות בעזה בעתיד.
החמישית היא שלטון מעורב של פקידים וגורמים שלא מזוהים עם חמאס, שינהלו את עזה מבחינה אזרחית בתמיכת מדינות מפתח ותוך הסתייעות על ארגוני סיוע בינלאומיים. זאת קקפוניה מושלמת, שאין לאיש אינטרס להקים: העולם המערבי והערבי לא יכניס ראש למיטה החולה שנקראת עזה, מבלי שיראה בה פתרון ארוך טווח שיאפשר, מתישהו, להעביר את האחריות למישהו.
במעבר מהשלב השלישי לרביעי ישראל צריכה להתעקש על כמה עקרונות יסוד. הראשון והעיקרי שבהם הוא חופש פעולה ביטחוני מלא, שיאפשר לצה"ל להיכנס בכל זמן לכל נקודה בעזה. מכאן גם החשיבות של גריסת התשתיות הצבאיות של חמאס כעת: ככל שהן ייפגעו יותר, כך צה"ל יאותגר פחות בהמשך.
בהמשך לכך, נדרש לקיים אמברגו מלא על הכנסת נשק לרצועה, כדי להבטיח שהיא תפורז באופן מלא. לשם כך מתחייב שיתוף פעולה עם מצרים, כדי שתמנע הברחות בציר פילדלפי. ישראל גם מתעתדת להקים רצועת ביטחון (פרימטר) ממערב לגדר הגבול, כדי לאבטח את היישובים מפעולות טרור. סביר שגם שטח הפעילות הימי של הפלשתינים יצומצם בעתיד הנראה לעין.
את כל אלה ישראל צריכה לתאם עם שורת מדינות וגורמים שיש להם אינטרסים בעזה (ארה"ב, אירופה, מצרים, קטאר, ארגוני האו"ם), או שלישראל יש אינטרס שיהיו להם בה (סעודיה, איחוד האמירויות). שיקום עזה ידרוש עשרות מיליארדי דולרים שמישהו יידרש להשקיע, והמישהו הזה לא ייתן את הכסף בחינם: הוא ירצה שתהיה לו מילה לאן הכסף שלו הולך.
כתמיד, אין חלופות טובות בסיפור הזה, אבל נדרש לבחור חלופה, או לעצב אחת כזאת, כדי להגיע ליעד. מי שרוצה לראות כסף סעודי במקום כסף קטארי, צריך לדבר עם הסעודים ולשמוע מה יש להם לומר. ומי שרוצה לראות מעורבות מערבית שתבטיח יציבות, נדרש להתחשב בציפיות שלהם. אם ישראל תמשיך להגיד רק לא, היא עלולה להישאר כשעזה כולה שלה - על הרע שבה, ועל הגרוע שבה.
כל זה ידוע היטב לנתניהו. זה גם נאמר לו כמעט מדי יום בקבינט המלחמה ועל ידי ראשי מערכת הביטחון, על ידי האמריקנים, ומפי כל גורם זר רלוונטי שמגיע לכאן. לרוע המזל, הפוליטיקה הפנימית מנצחת. האיש שנתן לחמאסטן חסינות מלאה עד 7 באוקטובר, מסתכל על הבייס ומתעקש שלא להחליט.
קולות החיילים מג'בליה
לצד ניהול המלחמה, החלו מגעים אינטנסיביים על תקציב הביטחון העתידי. ברור שהתקציב שהיה עד כה לא יהיה רלוונטי עוד, ונדרש להגדילו משמעותית ללא קשר להחזר עלויות המלחמה, וגם ללא קשר לסיוע האמריקני המיוחד שיינתן לישראל לאחר אישור הקונגרס.
במערכת הביטחון מעוניינים להכפיל את תקציב הביטחון, כלומר שחלקו יגדל מ־3.8 אחוזים מהתקציב ל־8-7 אחוזים. זה גידול דרמטי של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, שנדרש לכמה שנים לכל הפחות, מתוך הבנה שהוצאות הביטחון הישירות והעקיפות יגדלו דרמטית: במלאים, במילואים, בתשתיות שנדרש לשקם או לבנות מחדש, בשיקום, ועוד. אם יוחלט גם על הגדלת הצבא בטייסות ובכוחות קרקע לוחמים, יידרשו תקציב נוסף או הגדלה משמעותית של הסיוע הביטחוני האמריקני, שנאמד כיום בכ־3.8 מיליארד דולר בשנה (או גם וגם).
הדיונים הפורמליים בנושא יחלו בראשית השנה, יחד עם דיוני התקציב הכלליים. במשרד האוצר מדברים כבר על העלאות מסים כדי לסגור את הבור בתקציב, אבל זה לא יספיק: הכספים הקואליציוניים יעמדו שוב על הפרק, גם משרדי ממשלה מיותרים, וההחלטה מהם סדרי העדיפות הלאומיים.
תקציב עדכני הוא רק משימה אחת שמשרד הביטחון וצה"ל נדרשים לקדם כעת. יש עוד כמה סוגיות דחופות שדורשות מענה. סוגיה אחת היא עניין המילואים. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו בצווי 8 ב־7 באוקטובר. חלקם משרתים מאז, ועשרות מהם גם נפלו בקרב (ומאות נפצעו). הם עזבו עבודות ומשפחות, והגיעו כדי להגן על המולדת. עכשיו המולדת חייבת להם הגנה.
בשבועות האחרונים הצטברו אצלי מקרים רבים של מילואימניקים שהעסק הפרטי שלהם בסכנת קריסה, אבל המדינה לא עוזרת. חלקם נדרשו להשתחרר ממילואים כדי להציל את הפרנסה. באחד המקרים מדובר היה במפקד ביחידה מיוחדת שלוחמת בעזה. זאת סיטואציה הזויה במיוחד: ביד אחת המדינה מגייסת לוחמים, ביד האחרת היא נאלצת לשחרר אותם כדי שישרדו כלכלית.
במקביל, הגיעו פניות רבות מנשות מילואימניקים שפוטרו, כי נדרשו להקדיש יותר זמן לבית ולמשפחה. מי שמחפשות עבודה נשאלות אם הבעל במילואים, כלומר אם יש משהו שעשוי להפריע להן לעבוד. גם כאן המדינה לוקחת את הבעל למלחמה (ולעיתים את האישה), אבל לא מגינה לו על העורף, שנאלץ להתמודד כלכלית וגם רגשית בתנאים מורכבים של חוסר ודאות.
זאת סוגיה בעלת חשיבות לאומית עליונה, משום שללא תמיכת העורף החזית תישחק - בוודאי כשמדובר במלחמה שתארך זמן. המדינה צריכה להוקיר את אלה שתורמים לא רק במילים, אלא קודם כל במעשים. והיא צריכה לעשות עוד משהו: להעניש את אלה שפוגעים באנשי מילואים או במשפחותיהם. שיהיה מחיר למי שמפטר או מוציא לחל"ת, ובאופן כללי פוגע במאמץ הלאומי.
סוגיה שנייה היא הבחירות לרשויות המקומיות, שעתידות להתקיים ב־30 בינואר. שר האוצר הרים דגל וטען שצריך לדחות אותן כי רבים מהמועמדים נמצאים במילואים, ולא ניתנת להם זכות שווה להתמודד. שר הפנים סירב לדחות שוב (הבחירות היו אמורות להתקיים במקור ב־31 באוקטובר). תמכו בו יותר ממאה ראשי רשויות מכהנים, שלטעמי פסולים לעדות: המלחמה משרתת את הקמפיין הפוליטי שלהם, מאפשרת להם להשתמש באמצעים של העירייה כדי לקדם את עצמם, ומעניקה באופן כללי סיכוי פחות למי שמתמודדים מולם.
שרי האוצר והפנים הם פוליטיקאים, ואפשר להניח שבשיקולים שלהם מעורבבים גם אינטרסים פוליטיים. התהייה שלי היא אחרת: לא רק הזכות להיבחר נתונה לכל אחד, אלא גם הזכות לבחור. וכדי שזה יתממש, נדרש צה"ל להקים מינהלת בחירות, שתדאג לאפשר הצבעה בכל מקום. חיילים יפסיקו לחימה בסג'עייה או בחאן יונס (לא ברור איך הם בכלל יודעים למי להצביע אחרי חודשים של נתק מהבית), ונמתין כולנו בדריכות לקלפיות מג'בליה ומשאטי.
הרמטכ"ל ושר הביטחון צריכים להרים דגל ולומר שזה כאב ראש מיותר. כן, צה"ל יידע להתמודד איתו אם יידרש. לא, זה לא קריטי כרגע, ושום דבר לא יקרה אם הבחירות יידחו לאביב. עד אז רוב המפונים יחזרו הביתה, וצריך לקוות שגם רוב החיילים. כל המתמודדים יתמודדו, כל המצביעים יצביעו, והטובים ינצחו.
ומה קרה לפני "בראשית"?
ויש עוד סוגיה, אזוטרית לכאורה - בחירת השם הרשמי למלחמה. ביממה הראשונה, כשהכל עוד היה מבולבל, נקבע השם "חרבות ברזל", שהולך איתנו מאז. זה שם שאין בו כלום: טייק־אוף לא ממש מוצלח על "חומת מגן". אף אחד בציבור לא משתמש בשם הזה. כולם פשוט אומרים "המלחמה", וזהו.
יש מי שמיתוג חשוב להם. הנושא נמצא בדיונים בצמרת המדינית־ביטחונית. כפי שפורסם, יש התלבטות בין שלושה שמות: "מלחמת בראשית", "מלחמת 7 באוקטובר" ו"מלחמת שמחת תורה".
ראש הממשלה מעדיף את "מלחמת בראשית". יש לו תומכים ברעיון (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Genesis war). נתניהו מבקש להראות שמכאן הכל מתחיל מחדש. זה טיעון בעייתי מכמה מניעים: ראשית, כי בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, וקצת מוזר לעשות לו אובר־רוּל ולברוא הכל מחדש. שנית, כי עם ישראל מחזיק בבעלות על ארץ הקודש זה אלפי שנים, ואין לו צורך בריסטארט. ושלישית, כי קרו כאן כמה דברים לפני 7 באוקטובר, שברור שיש מי שמעדיפים לדלג מעליהם היישר לפרק הבא.
גם "מלחמת 7 באוקטובר", שבו מצדדים רבים בצה"ל, הוא שם בעייתי, בעיקר משום הקונוטציה שלו לשם שהעניקה מצרים למלחמת יום הכיפורים - "מלחמת 6 באוקטובר". ישראל גם מעולם לא נקבה בתאריך כשם למלחמה, בוודאי לא בתאריך לועזי. "מלחמת שמחת תורה" הוא שם שיש בו ניגודיות מובנית בין השמחה לשכול ולחורבן, והוא גם הופך את לוח החגים העברי לרצף של אסונות.
נשארנו עם השם המתבקש: "מלחמת עזה". בדיוק כמו מלחמת סיני (מבצע קדש) או מלחמת לבנון (הראשונה והשנייה) - מלחמה שתיקרא על שם המקום שבו היא מתחוללת. זה שם שאומר הכל בלי שנדרשים הסברים נלווים: ממילא, כשהאבק ישקע, זה גם השם שיתקבע בציבור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו